אוגוסט 30 2015

למה לא בעצם?

לפעמים לגדול זה מרגיש כמו ללכת אחורה.

היום אני בת 36.

מסתכלת אחורה ורואה זמנים בהם הרגשתי הרבה יותר בטוחה ויודעת.

רואה זמנים בהם הייתי הרבה יותר שקולה ואסופה.

רואה זמנים בהם הייתי הרבה יותר עניינית. נחושה וחדורת מטרה.

רואה זמנים שבהם הדרך נראתה לי נורא ברורה.

רואה זמנים בהם הכל היה מאד פשוט. לכל דבר היה מקום. לא היו ספקות, שאלות, תהיות.

טוב ורע – לכל אחד מהם הייתה פינה מוגדרת.

נכון ולא נכון. אמת ושקר. כל מה שקשור לעולם הערכים והאמונות שלי היה נורא ברור ובטוח.

זה הרגיש נורא נעים ומעצים להחזיק בדגל האמת ולהתחמם לאורה.

ובכלל… להשפיע ממנה הלאה מתוך גאוות יחידה.

היום אני בת 36.

זה כבר ממש לא ככה.

טוב ורע מתערבבים אצלי. בכל טוב רואה את הרע בכל רע רואה את הטוב.

כמעט ולא מצליחה לראות דברים מוחלטים. מורכבויות על גבי מורכבויות. אפילו בדברים פשוטים.

המון ספקות. שאלות ותהיות.

אין שום דבר שאני מחזיקה בו ויודעת שהוא יישאר אצלי לתמיד.

העתיד הוא מסתורין בעיניי.

אין דרך סלולה בה אני יודעת שאני הולכת. [למעט הדרך פנימה שהיא בלתי צפויה ובטח שגם לא סלולה] רק הצעד הבא ברור לי.

ובכל זאת, הרבה יותר טוב לי.

ומה שמצחיק מכל, אני מרגישה הרבה הרבה יותר בטוחה.

היום אני בת 36.

לפני 14 שנים הפכתי לאמא.

לפני 6 שנים נפרדתי והפכתי לחד הורית.

לפני 4 שנים הפכתי לעצמאית והקמתי עסק.

והיום. [ליתר דיוק, בדיוק בעוד שבוע]

אני עוזבת הכל. משתחררת מכל התוויות. ויוצאת למסע.

מסע אישה ומשפחה.

מסע אל הבלתי נודע.

מאז שהודעתי קבל עם ועדה שאני נוסעת, לא מפסיקים לשאול אותי למה אני נוסעת? מאיפה זה בא לי פתאום? ואלה שמרשים לעצמם יותר נכנסים לעומק לעניין התקצוב של המסע וכד'.

אז ככה.

קודם כל אני יוצאת למסע. אולי זה די מטורף, אבל התקציב שלי הוא מינימלי. תרצו תקראו לזה מסע עניים.

שנים חלמתי על הדבר הזה.

התשוקה לצאת, להיות בתנועה, להכיר אנשים, לפגוש, להריח, לטעום. לאתגר את עצמי, להיזרק במקומות חדשים ולא צפויים, לפגוש את המסתורין ולחיות בהרפתקה יומיומית, להוציא מעצמי חלקים שלא באים לידי ביטוי ביומיום הרגיל שלי – התשוקה הזאת מבעבעת בי כבר שנים.

היו 2 דברים שכל הזמן סנדלו אותי. לפחות בחוויה. והם: הילדים והכסף.

מסתבר שאלו היו רק תירוצים ופחדים. בסך הכל הייתי צריכה לעבור קצת זמן, להתחזק מבפנים ולקבל את הכוח לעשות את מה שאני חולמת עליו בתוך נסיבות חיי העכשוויות. להפסיק לפנטז על מה היה אם… ולהתחיל לחיות את מה שיש.

לפני 6 שנים אם הייתם מספרים לי שאני הולכת לצאת למסע כל כך ארוך עם ארבעה ילדים הייתי שוקלת לאשפז אתכם.

אני? עם ארבעה ילדים? כל כך הרבה זמן? אין סיכוי. הצורך שלי במרחב אישי ובחופש היה עצום. לא שהיום הוא לא. אבל מסתבר שהוא כבר לא הישרדותי כמו בעבר.

לפני 6 שנים אם הייתם מספרים לי שאני הולכת לצאת למסע כל כך ארוך בלי ממש לדעת מה ואיך ואיפה ובלי רזרבות כלכליות. הייתי חושבת שהשתגעתם.

הפחדים ההישרדותיים שלי מאיך אסתדר? מאיפה יהיה לי כסף? ממה אעשה אם דברים לא יהיו כמו שתכננתי? מה אעשה כשאחזור? היו חזקים. איכשהו כיום, אולי אני נאיבית אבל יש לי ביטחון מוחלט שדברים יסתדרו. אז נכון אנחנו לא הולכים לבלות במלונות של 5 כוכבים. ואפילו לא במלונות של 4 כוכבים. אבל גם גסט האוס פשוט זה בסדר. ולבשל לבד זה גם בסדר. וליסוע באוטובוס זה גם בסדר.

זה רק עניין של מומנט וקבלת החלטה.

בסופו של דבר מה שמונע מאיתנו להגשים ולממש את החלומות שלנו הם רק סיפורים ופחדים.

אם עולה בנו חלום. אם עולה בנו תשוקה – יש לנו את כל מה שדרוש בשביל לממש אותה. הפחד שלנו לחיות את התשוקה שלנו. לעזוב את ההמון וללכת בעקבות הלב והרצון שלנו הם אלה שגורמים לנו למצוא תירוצים על גבי תירוצים למה מימוש התשוקה הזאת לא אפשרי בעבורנו.

וכך אנחנו יושבים כשמצד אחד תשוקה ורצון מסויימים ומצד שני סיפורי מעשיות שאנחנו מספרים לעצמנו. יושבים ומרגישים כלואים. יושבים ומאשימים את כל מי שסביבנו שבגללו אנחנו לא יכולים לממש את הרצון שלנו.

מאשימים את המערכת. את בן או בת הזוג. את ההורים. את הילדים. את הבוס. את התאגידים. את השלטון. את העבר. את כל מה שזז. כשבעצם זה בסך הכל הפחד שלנו מלפגוש את הפחדים שלנו ולהתמודד איתם.

אני מנסה להחזיר את עצמי לענות על השאלה למה? למה אני עושה את זה? בשביל מה?

זה קצת מוזר לי לנסות למצוא לזה תשובה רציונאלית. כי זה פשוט לא רציונאלי.

זאת התשוקה שלי. זה הרצון שלי. זה החלום שלי. זאת הכמיהה הכי פנימית שלי כרגע [כמעט הכי פנימית בעצם :)]

זה כמו לשאול למה אתם אוהבים יותר גלידת שוקולד מווניל? זה לא בראש. התשובה לא נמצאת שם. זה לא רציונאלי. זה פשוט ככה.

אז ככה זה אצלי. זה פשוט ככה. אני רוצה את זה מאד. בשנים האחרונות תמיד רציתי את זה. כיום סוף סוף יש לי את הכוח והאומץ ללכת על זה עד הסוף.

ומאיפה הכוח והאומץ אתם שואלים?

כנראה פשוט כי נמאס לי. נמאס לי לשחק את המשחק.

נמאס לי לסנדל את החיים שלי בשביל עוד ביטחון ושיגרה.

נמאס לי לקום בבוקר ולעשות את אותם דברים.

נמאס לי שהחיים שלי צפויים מראש.

נמאס לי להתאים את עצמי לחוקי משחק מטופשים.

חוקי משחק שאומרים:

עזוב את מה שאתה אוהב ומרגיש. תיישר קו. אל תבלוט. תדאג למצוא חן בעיניי אחרים. תעבוד בעבודה שאתה לא אוהב ותמשיך להתקדם בה כדי שתהיה לך פנסיה טובה וביטחון כלכלי. תתחתן. תוליד ילדים. תלבש. תחשוב. תראה ותעשה מה שכולם כמו כולם.

חוקי משחק שאומרים:

אהבה יש רק בסרטים. אף אחד לא עושה מה שהוא רוצה. אם אחרים חושבים כמוני כנראה שאני צודק. ככל שיש לי יותר 'צעצועים' אני יותר שווה. לחשוב ולדאוג לעצמך זה אגוצנטרי. תקריב את עצמך בשביל הילדים/ההורים/החברה/המערכת/הבוס. אי אפשר ליהנות כל הזמן. ועוד קלישאות מסוג זה.

תכלס' לא מתאים לי.

זה שכולם עושים דבר מסויים לא הופך אותו לנכון בעיניי.

זה שכולם הולכים לכיוון מסויים לא הופך אותו לראוי בעיניי.

זה שכולם רוצים דבר מסויים לא הופך אותו לרלוונטי לגבי.

לעדר יש מטרה אחת והיא להפוך אותי לחלק ממנו.

לגרום לי להתלבש כמו כולם. לחשוב כמו כולם. לעבוד מהבוקר עד הערב. לעמעם את העוצמה שלי. לרכוש. לקנות. לצרוך. לרוץ אחר טרנדים עכשוויים. לבזבז. להסתיר את העולם הפנימי שלי. להחביא את הרגשות שלי. לדכא את הפראות שבי. לשלוט בי. ולנסות להשתיק אותי בכל מיני דרכים רגעיות וזמניות.

אז לא. לא מתאים לי.

אני רוצה לאהוב עד הסוף. לחיות עד הסוף. לשמוח עד הסוף. לבטא עד הסוף. לממש עד הסוף. להתחבר עד הסוף. להתאחד עד הסוף. להשמיע את הקול שלי עד הסוף. להרגיש עד הסוף.

כך שבעצם התשובה לכל מי ששואל אותי למה אני נוסעת היא:

למה לא בעצם? למה לא?

אנחנו חיים כאן פעם אחת.

לא חבל לבזבז את החיים שלנו על ניסיון להבטיח את העתיד שלנו על חשבון ההווה שלנו?

יותר מידי אנשים כבויים מסתובבים כאן. אנשים שהתשוקה הפנימית שלהם כבתה. שהאור בעיניים שלהם התעמעם. שהמנגינה שלהם נעלמה.

אנשים שהם קורבנות של מערכת שגידלה אותם להיות חלק מפס ייצור של עוד מיליוני אנשים דומים.

אנשים שמרגישים שמשהו חסר ונכנעים למצב. שעושים את מה שמצופה מהם. שמוותרים מידי יום על צו ליבם. אנשים שאולי אפילו לא שומעים אותו, את צו ליבם?

אנשים ששכחו איך מקשיבים פנימה. אנשים שהחיבור למעיין העוצמה הפנימית שלהם נותק והם מסתובבים עם רעב אינסופי לאישור והכרה חיצוניים. רעב שבשבילו הם ממשיכים לחנוק עוד ועוד חלקים ממי שהם.

לא חבל?!

זה כואב לחיות ככה.

לא חייב לחיות ככה.

אתם יכולים אחרת.

מגיע לכם אחרת!

אז כן. אני נוסעת.

לא יודעת מה ואיך. לא יודעת מתי חוזרת. לא יודעת מה יהיה כשאחזור. לוקחת בחשבון שאצטרך להתחיל הכל מחדש. ושלמה עם זה לגמרי.

אפילו מחכה לזה…

אוהבת אתכם.

חני.

18 תגובות

אוגוסט 23 2015

אז למה בעצם אתם לא מאושרים?

מאת: נושאים: התפתחות אישית

ממש מאוחר. כבר אחרי 12 בלילה. הילדים ישנים. אודי דוידי מתנגן לו ברקע. רגעים של חסד. אם כבר לנהוג חזרה מהצפון אז רק ככה…

בדיוק נפרדנו מחברים קרובים. עוד פחות משבועיים אנחנו נוסעים והפרידות האלה הופכות את זה לאמיתי.

אני מתרגשת.

חושבת לעצמי שבדיוק בעוד שבוע אני נהיית בת 36.

לא יאומן. כבר הרבה זמן שאני במסע הזה.

מנסה להיזכר מתי ואיך כל זה התחיל…

איך הפכתי מבחורה קונבנציונלית. כזאת שהולכת בתלם. ואפילו יתרה מכך, כזאת שמשגררת את התלם. מאחת שמאמינה בו בכל ליבי ובטוחה שהאמת הנצחית נמצאת בו – לאשה שלא מפסיקה לשאול שאלות. מאתגרת את כל מה שמכירה ומאמינה. והולכת בדרך שלה.

תכלס' התעוררתי מאוחר מידי. התעוררתי כשכבר היה לי הרבה מאד מה להפסיד. ובפועל גם שילמתי ומשלמת מחיר יומיומי על השינויים ועל הדרך שלי.

אני לא מאלה שראו, חשבו, הרגישו והבינו כשהם היו קטנים. אולי כן וזה מחוק אצלי. אבל אין לי שמץ של זיכרון כזה. הייתי בחורה רגילה לגמרי. ממש. קונבנציונאלית ושגרתית בכל רמה שהיא.

אז מה היה שם? מה שם ערער את חיי וזעזע את עולמי?

מה זה היה?

בכל פעם שאני חושבת על זה אני מוצאת לי איזה תשובה קלושה אחרת. זה לא שהיה לי איזה רגע מכונן של הארה יוצאת דופן. זה לא שהיה לי איזשהו מומנט מיוחד של שינוי או משהו בסגנון. זה היה תהליך ארוך ומאתגר שאף פעם לא נגמר ובפועל ממשיך עד היום.

אולי זה השקט, החושך וחצי הירח שניבט מולי שמאפשרים לי להבין מה היה שם.

פתאום אני קולטת!

מה שהיה שם זה שהעזתי לשאול את עצמי את השאלה שאסור לה להישאל במידה ואנחנו לא מוכנים לזוז.

השאלה שאולי היה אסור לי לשאול את עצמי…

הסכמתי לשאול את עצמי בכנות חסרת פשרות – האם אני מאושרת?

וברגע שהשאלה נשאלה. השתנו חיי. כבר לא יכולתי ללכת חזרה.

יש לי מין תכונה כזאת שמצד אחד היא מאד מייסרת ומצד שני היא גם זאת שמניעה אותי כל הזמן לצמוח ולהתפתח קדימה. והיא חוסר היכולת שלי להתעלם מהמציאות.

ברגע שאני שואלת את עצמי שאלה לגבי עצמי. אני בבעיה.

אני לא יכולה שלא לראות את מה שלא עובד לי נכון. את מה שלא מדויק אצלי. את מה שמזויף. לא הרמוני או לא ישר. אני לא מצליחה לשקר את עצמי.

אני יכולה לספר לכולם סיפורים. למכור לכולם לוקשים. לעבוד על כולם וליחצן תדמית מאד מסוימת.

אבל את עצמי… את עצמי אני לא יכולה להוליך שולל. את עצמי אני לא יכולה לשקר.

ברגע שאני מביטה במראה. אני קולטת גם כשאני לא רוצה…

ואם אני לא מאושרת אני יודעת שאני לא מאושרת.

[ולא הייתי מאושרת.]

ברגע שהשאלה נשאלה, כבר לא יכולתי לברוח. ידעתי בדיוק מה התשובה.

אז כן. השאלה הזאת זעזעה את עולמי.

עד אז, חייתי מהראש. הכל היה בסדר. אני זוכרת את עצמי מוכרת לעצמי ולסביבה סיפורים על איך זוגיות אמורה להיראות. איך שליחות חיי אמורה להיראות. מה אני רוצה מעצמי ומחיי. רוחניות. דתיות. הורות. סיפורי אלף לילה בלילה. ועוד מרעין בישין.

האמנתי בכל זה.

האמנתי בזה בלב שלם.

 אבל תכלס' עמוק בפנים ברגע של כנות עצמית והתבוננות פנימית ידעתי שאני לא מאושרת.

ומרגע שהשאלה נשאלה, כבר לא יכולתי לעשות כאילו.

לא יכולתי לעשות כאילו היא לא נשאלה. לא יכולתי לעשות כאילו הכל בסדר. כאילו החיים יכולים להמשיך כמו שהם היו.

רציתי למצוא את מה שגורם לי לאושר ולשמחה.

רציתי למצוא אותו, את האושר.

רציתי להפוך אותו לחלק מחיי.

רציתי לחיות אותו.

ההפנמה וההבנה על העדרו התחילו לכאוב יותר ויותר.

והכאב הזה התחיל לבעבע בתוכי ודחף אותי לנוע.

אז בתחילה, יצאתי למצוא את זה במקום שבו הייתי. מתוך ביטחון מלא שזה שם. שזה פשוט שם.

מתוך ביטחון שאם רק אשאל שאלות, להכל אמצא תשובות…

לאט לאט בועת החיים המסודרת והסטרילית, מלאת סימני הקריאה שבניתי לעצמי ונאחזתי בה – התחילה להתערער.

לאט לאט הבנתי שאין לי תשובות. ושלא רק לי אין תשובות אלא גם לאנשים שסביבי. ואפילו לאנשים שאני מעריכה מאד אין תשובות.

יש סיסמאות. יש אידיאלים. יש ערכים רוחניים גבוהים. אבל תשובות אין.

וכאן הבנתי שיש לי 2 ברירות.

הברירה האחת הייתה להמשיך במצב הקיים ולעשות כאילו השאלה לא נשאלה וכאילו שלא התקבלה התשובה. להמשיך להיאחז באידיאלים ובערכים חיצוניים כאמצעי להימנע מלפגוש את הכאוס בחיי. מלפגוש את השאלות. את הספקות ואת החסרים.

הברירה השנייה הייתה להתחיל לשנות. לשאול. לחפש תשובות אחרות. כי סביר להניח בוודאות גדולה שמלחזור על אותם דברים לא אשיג תוצאות שונות.

ואני רציתי תוצאות שונות. רציתי להרגיש גם עמוק בלב שטוב לי. שאני שמחה. שאני מלאה.

לא רציתי להסתפק ברק לדעת בראש ובנסיון להיאחז בכך שיש לי כביכול את כל הסיבות בעולם להיות מאושרת ולהרגיש טוב.

אלא פשוט רציתי לחוות את זה. להרגיש את זה.

רציתי לתת לאושר ולשמחה למלא אותי.

רציתי לחיות ככה.

כיום אני כבר לא בטוחה שמה שאני מחפשת הוא אושר במובן הקלאסי שלו. זה כנראה יושב שם ברקע אבל לא מה משמניע את החיפוש שלי ברמה המודעת.

אבל אני בבירור יודעת שהשאלה הזאת שינתה את חיי. ושהחיפוש הזה, שינה את חיי.

ההבנה והידיעה שמותר לי להרגיש טוב. שמותר לי לחיות מתוך שמחה ואהבה ושגם אם אין לי מושג איך ואיפה למצוא אותם, אני לפחות יתחייב לעצמי [ולילדים שלי] לחפש אותם – זעזעו את חיי.

ובפועל, הם גם אלה שכל הזמן גורמים לי לחדד, לדייק, להעמיק ולהתכוונן מחדש כשהשגרה, הביטחון וההרגלים משתלטים להם חזרה על חיי ומקבעים אותי במקום.

שינוי זה מפחיד.

הוא מאיים על כל מה שיש לנו.

הוא מאיים על כל מה שלכאורה יש לנו.

הוא מאיים על כל מה שבעצם אין לנו, אבל אנחנו נאחזים בו כל כך חזק מפחד לאבד אותו כאילו הוא באמת שלנו, ובכך ממיתים אותו ואת עצמנו ומקבעים אותו ואת עצמנו .

הוא מאיים. אבל הוא הכרחי.

הוא מתחיל ברגע שאנחנו שואלים את עצמנו בכנות. ומסכימים להודות בפני עצמנו בצורה אמיתית וישרה, מהי בעצם הסיבה לכך שאיננו מאושרים. מאושרים באמת. מאושרים עמוק בלב…

כבר ברגע שאנחנו מתחילים לחפש תשובה לשאלה למה לא טוב לי? – משתנים חיינו.

כיוון שבאותו הרגע או שאנחנו יוצאים למסע של חיפוש וגילוי או שאנחנו גוזרים על עצמנו חיים של אומללות, סבל וסינדול עצמי.

ברגע שאנחנו קולטים שלכאורה אומנם יש לנו הכל אבל בכל זאת משהו חסר, אנחנו בבעיה.

עמוק בפנים אנחנו יודעים שהחיפוש אחר מילוי החסר יחייב אותנו לשלם מחירים שלא בטוח שאנחנו רוצים לשלם. ומצד שני אנחנו יודעים שאם נוותר מראש על החיפוש, כבר לא נוכל לברוח מלהרגיש אותו, והוא רק ילך ויגדל לו וישאב אותנו ולתוכו. וישתק אותנו ויקבע אותנו ויקרקע אותנו יותר ויותר והכי עצוב, תחושת ההחמצה רק תלך ותגדל.

אז אם קראתם עד הלום אתם בבעיה.

אתם בבעיה בגלל שכבר לא תוכלו לעשות כאילו שהשאלה לא נשאלה.

לא תוכלו להתעלם ממנה.

היא תנקר בתוככם.

היא תגיע בלילות, רגע לפני שאתם נרדמים.

היא תגיע בבוקר כשאתם בדרך לעבודה.

היא אפילו תגיע כשאתם עושים אהבה.

היא מידי פעם תבליח לה החוצה, תנופף לכם באצבעה ותשאל אתכם בהתגרות: 'אז למה בעצם אתם לא מאושרים'?

'מה חסר לכם בשביל להיות מאושרים'?

'איך זה שאתם מוכנים להעביר את החיים בצורה כזאת'?

היא תזכיר לכם שמגיע לכם יותר.

שזכותכם המולדת היא לחוות סיפוק רגשי מתוך שמחה, אהבה ומימוש עצמי.

היא תזכיר לכם שאתם ראויים לאהבה ולחופש.

היא תזכיר לכם שמותר לכם לחיות.

שמותר לכם להיות.

שמותר לכם להרגיש טוב.

שמותר לכם ליהנות.

היא תזכיר לכם שאין כל סיבה שהחיים שלכם יהיו פחות מחגיגה.

וכן. אם תסכימו לה להיכנס. ולמלא אתכם. ולהשמיע את קולה. היא תשאב אתכם לתוכה. תערער את חייכם. תפיל חומות. תנתץ מוסכמויות. היא תוביל אתכם בדרכים שלא הלכתם. היא תפתח בלבכם חדרים שאתם פוחדים לפתוח. היא תוציא צללים ותעיר שדים ישנים. היא תצית בכם חלומות שלא העזתם לחלום. היא תשנה אתכם לגמרי ולא תבטיח לכם כלום חוץ מאת הדרך והמסע.

היא תשאיר אתכם עם טעם וידיעה שיש גם אפשרות אחרת.

ושיש מצב, שאם ממש תרצו – גם אתם יכולים להיות חלק ממנה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – –

אז אם אתם מרגישים שאתם רוצים שינוי.

אם השאלה נשאלה והתשובה ניתנה ואתם עדיין לא מצליחים להפוך את השינוי הרצוי לכם לחלק בלתי נפרד מחייכם אני מזמינה אתכם לעשות צעד מחייב ומעשי לעבר השינוי שלכם.

כל הפרטים ומתנה של 36% לרגל יום ההולדת שלי – כאן

חיבוק גדול והרבה אהבה,

חני

10 תגובות

אוגוסט 16 2015

להרגיש שמשהו חסר!

יש רגעים שבהם בא לי לזרוק הכל.

ברגעים האלה אם רק הייתי יכולה הייתי עושה לעצמי ריסט ומזמינה לעצמי אישיות אחרת. פשוטה יותר. תמימה יותר. חלקה יותר וכנועה יותר.

כזאת שנוח לה עם מוסכמות. שלא מנסה להבין כל דבר ובעיקר כזאת שעושה גם מה שלא ברור לה רק בגלל שכולם עושים. כזאת שלא רואה. ושגם כשהיא רואה היא מצליחה להסתדר עם צרימות הרמוניות כאלה ואחרות.

יש רגעים שקשה לי לפלס את הדרך שלי. שהחיפוש שלי קשה לי.

יש רגעים שאני פשוט כמהה להיות חלק מההמון. להיות חלק ממליארד טועים. חלק מאלה שנוהרים להם עם ההמון רק בגלל שהוא המון. להיות כזאת שלא יודעת, לא אכפת לה ולא רוצה לדעת.

יש משהו במפגש עם הקהילה שממנה אני באה שמעיר בי את כאב האינדבדואליות. שמעיר בי את הכאב של אלה שמפלסים את דרכם בכוחות עצמם. את הכאב של אלה שמרגישים זרות אל מול המון דומה של אנשים ששואבים כוח, אקסטזה, שייכות ועוצמה רק מעצם היותם כה רבים שהולכים בדרך אחת שמאד ברורה להם, בדרך שמלאה בסימני קריאה שנבדקים רק עד גבול מסויים ושכך זה בסדר להם.

השבת התארחנו אצל חברים מקסימים. האמת היא שתכלס' ממש קינאתי בהם.

קינאתי בהם על זה שהדרך שלהם נורא ברורה להם. על שאין להם שאלות. על שהספקות לא אוכלים בהם כל חלקה טובה. על כך שאין בהם ניגודים נפשיים שמושכים אותם לכיוונים שונים. על שהם מאמינים בדרך שלהם ומחזיקים בה ללא עוררין. על שהם לא רואים את כל מה שצורם בדרך הזאת. על כך שהם לא רואים את חלקיות הדרך. על שהדרך שלהם מנחמת אותם ומשרה בהם ביטחון. בעיקר בעיקר, על האמונה המלאה ועל הנחמה שהדרך הזאת מקנה להם.

אולי ממבט ראשון זה נראה ההיפך. אבל יש בי משהו שעמוק בפנים רוצה להיות חלק ממשהו גדול.

משהו שכמה להתמסר למשהו שהוא גדול ממנו.

געגוע פנימי שמנהל את חיי.

יש אנשים שהקהילה מספקת להם את המענה הזה.

ויש כאלה, ואני בינהם שזה פשוט לא עובד להם. עם כל הרצון הטוב. ותאמינו לי שיש הרבה רצון. [המחיר של ללכת לבד כואב בהרבה מהמחיר של להיות חלק מהעדר]

יש אנשים שהכמיהה למשהו שהוא גדול מהם. הכמיהה לאחדות, התמסרות והתכללות בוערת בתוכם, משגעת אותם ומייסרת אותם.

הכמיהה הזאת מניעה אותם ולא מאפשרת להם לנוח. היא דוחפת אותם בחיפוש שלהם ומאותתת להם כשמשהו מזוייף ולא מדוייק להם.

הם לא מצליחים למצוא את זה בקהילה. לא מצליחים להתמסר לדרך אחת מסוימת ללא עוררין. לא מצליחים להסתפק בתשובות שמרגיעות את הרוב וקולטים כל הזמן את מוגבלות הדרך.

החיפוש שלהם הוא לא [רק] אחר שייכות אלא [בעיקר] להתכללות.

מי שאין בו את הגעגוע הזה להתמסרות לאינסוף.

מי שאין בו את הכמיהה למוסס את הנפרדות ואת המשיכה להתרחבות שכוללת בתוכה הכל.

מי שאין בו את הכאב על חוסר ההרמוניה וחיפוש מתמיד אחר הרמוניה.

לא יבין זאת לעולם.

יש לי חברה שכבר שנים חוזרת ואומרת לי: "חני. עזבי. יש לך הכל. מה את עדיין מחפשת? עזבי את החיפוש שלך ופשוט תחיי כמו כולם. תמצאי גבר. תתמסדי. תחסכי. תתקדמי לבית משלך. תשחררי את החיפוש שלך. תלמדי לחיות איתו ותתעלמי ממנו".

היא לא מבינה. היא לא יכולה להבין.

היא לא מבינה שלא אני בוחרת בחיפוש הזה. החיפוש הזה בחר אותי.

והאמת היא, שלא תמיד זה קל. להיפך…

ברור לי שחלק מכם יושב עכשיו, קורא את המילים שלי ומפטיר לעצמו בחוסר הבנה: "מה היא רוצה?!" "מה עובר עליה?!" "הכל בסדר איתה?!" "היא נהייתה כזאת מוזרה החני הזאת…"

אבל גם ברור לי שחלק מכם [אולי קטן], יושב כאן עכשיו, קורא את המילים שלי. מזדהה ונאנח לעצמו בהקלה שהנה הוא לא המשוגע היחיד שמסתובב כאן על כדור הארץ.

אז כן, יש כאן בינינו כאלה שמגיל צעיר ביותר מסתובבים בעולם בתחושה של חוסר חיבור.

כאלה שמסתובבים בחוויה פנימית שבאיזשהו מקום הם לא מחוברים כאן עד הסוף למה שקורה.

הם מתבוננים החוצה, רואים אחרים מסתדרים, זורמים וחיים. אבל הם עצמם לא מצליחים להבין עד הסוף איך זה עובד כאן? איך הדברים באמת מתנהלים כאן? מה יש לאחרים שלהם חסר?

האנשים האלה מגיעים לעולם עם זיכרון נשמתי מאד גדול של אחדות והרמוניה. ובפועל את זה הם מחפשים. זה מה שהולך להניע את החיפוש שלהם וזאת גם הסיבה להסתגלות האיטית יותר שלהם ל'חוקי המשחק' כאן.

ככל הזיכרון הנשמתי של האדם גדול יותר, הגעגוע התמידי שמלווה אותו גדול יותר והחסר התמידי והזרות שאיתם הוא מסתובב כואבים יותר.

לכאורה הם נראים כמו כולם. אבל בתוכם יש משהו שמייסר ומאותת להם כל הזמן שאולי זה לא המקום שלהם. שמשהו בהם אולי לא בסדר כי הם פשוט לא מצליחים ליישר קו ולהרגיש חלק. שחסרים להם כלים שלאחרים יש ושאין להם מושג מאיפה מתחילים להשיג אותם. ההבנה שמשהו לא עובד להם בלי להבין מה, מאד מאד מתסכלת ומייאשת אותם.

בדרך כלל אמות המידה שלהם על החיים גבוהות מאד, הם מזהים בקלות את אלה שמזייפים, הם מתרחקים משטחיות נמשכים לדיוק וכתוצאה מכך חלקם גם מפתחים חוסר אמון בסיסי באנשים ובמניעיהם ותחושת זרות.

איכשהו הם חיים בחוויה שהם צריכים להגן על עצמם ברמה כזאת או אחרת.

החיים שלהם מלאים בבדידות.

ובתכלס' הדבר שהם הכי כמהים לו זה חיבור ואחדות מלאים. אבל למרבה האבסורד זה גם הדבר שהכי מפחיד אותם….

זה על רגל אחת תמצית המסע שלהם. תמצית הכאב שלהם. תמצית הפחדים שלהם. תמצית הייסורים שלהם. ותמצית התיקון שלהם.

זה סיפור חייהם.

ללמוד להתמסר, להתכלל, להיות באינטימיות ולהרגיש חלק ממשהו שהוא גדול ממך.

נשמע פשוט. אבל זה ממש לא כך.

זה מסע של חיים.

– – –

באופן אישי, הדבר שאני הכי רוצה והכי רעבה לו הוא גם הדבר שאני הכי פוחדת ממנו. הכמיהה להתכללות משגעת אותי ומניעה אותי כל הזמן. אבל זה גם הדבר שאני הכי פוחדת ממנו בעולם.

הרצון למוסס את הנפרדות שלי ולהתרחב להיות הכל, הוא מה שהכי מפחיד אותי. הפחד מלאבד את עצמי ולא להיות, הוא זה שתמיד משאיר אותי ברמה מסויימת נפרדת.

באופן אישי, לאחר שנים רבות למדתי לחיות עם זה בשלום.

יש יותר רגעים של אחדות בחיים שלי מה שמביא לסיפוק ולשמחה. באותם רגעים יש לי הכל ואני לא צריכה כלום.

אני הולכת בדרך, מתמודדת עם פחדים וכל הזמן מרחיבה את יכולת ההתמסרות שלי.

אבל יש פעמים שהמפגש עם הקהילה מעיר בי את אותה הילדה שמרגישה לא בסדר כי היא לא חלק. את אותה ילדה שמאד רוצה להיות חלק ולא מצליחה. אותה ילדה שאסור שיראו שהיא חושבת אחרת, את זאת שקולטת זיופים בשניות. את זאת שלא מצליחה להבין ושמאד מאד רוצה להיות בסדר. את זאת שפוחדת שכל הבניין שעליו מושתתים חייה יתמוטט אם היא תעיז להיות היא, אם היא תעיז להקשיב לאמת שלה, לבטא את השקפת העולם שלה וללכת בדרך שלה.

ולמה אני כותבת לכם את כל זה? האמת אין לי מושג.

אבל בפועל, לא מזמן הבטחתי למישהי שאני מאד אוהבת. שהקונפליקט שלה עם הקהילה שלה ועם המקום שבו היא גדלה מערער אותה, לכתוב בנושא. האמת שלא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. היו נושאים רלוונטיים יותר אבל איכשהו לאחר שבת שהנושא הזה התעורר בי שוב, הוא כנראה רצה להיכתב דרכי. והנה מילותיי כאן.

באופן אישי, לא הייתי מחליפה את דרכי בשום דרך אחרת.

הדרך שלי מרתקת אותי ומוציאה ממני חלקים שלא היו יוצאים בשום צורה אחרת. היא מחברת אותי לכוחות הנפש שלי ובתכלס', היא הדרך שלי!

אז נכון, יש רגעים שאני מתייסרת מכך שאני רואה, שאני יודעת ושהדרך שלי לא פשוטה וחלקה. שהיא מושכת אותי לכיוונים שונים ולא מאפשרת לי להשאיר שום מגירה סגורה ושום אבן לא הפוכה.

אבל היא גם זאת שהפכה אותי למי שאני. היא זאת שמניעה אותי קדימה. היא זאת שדוחפת אותי להתמודד עם פחדים, לגרש שדים פנימיים ולפגוש חלקים שהייתי מעדיפה שלא לדעת על קיומם.

היא זאת שמאתגרת אותי לחיות את המסתורין ולא מאפשרת לי להירדם במרוץ אחר הדברים הטפלים של החיים.

היא זאת שמרחיבה אותי.

מה שכן, אני משתדלת כל הזמן להזכיר לעצמי שהדרך ממש לא חייבת להיות מלאה בסבל.

השיעור של ההולכים בה הוא לקבל את עצמם, לאהוב את עצמם והכי חשוב להתבונן על עצמם דרך העיניים שלהם ולא דרך העיניים של הקהילה/העדר/החברה.

השיעור שלהם הוא להתבגר ברמה הרגשית הכי פנימית ועמוקה.

להתעלות על הצורך הבסיסי באישור ובשייכות ולהכניס בו בחירה.

וזה גם השיעור שלי…. [לפחות אחד מהם]

תודה שקראתם עד כאן גם אם אין לכם מושג מה אני רוצה :)

הרבה אהבה,

חני

נ.ב. וכשאני חושבת על זה איכשהו לא כתבתי כאן שום מילה על אהבה. אז כנראה שלא תהיה לי ברירה אלא לכתוב פוסט המשך…

חיבוק.

17 תגובות

אוגוסט 11 2015

אמאלל'ה, איזה פחד!!!!

רעש מטורף באוזניים. בלאגן בראש. שוב ושוב להעביר בראש את רשימת מליון הדברים שאני צריכה לעשות לפני שאני נוסעת [ולדעת מראש שאין סיכוי שאפילו רבע יעשה].

זהו. כבר לא יכולה להדחיק את זה. אני לחוצה מוות.

הספירה לאחור התחילה. הכרטיסים ביד. עוד פחות מ4 שבועות אני מעמיסה את המוצ'ילות על הגב ולוקחת את החבריה שלי אל עבר הבלתי נודע.

אין ספור הרמות גבה [במקרה הטוב זה מסתיים רק בזה].

סיום תהליכים טיפוליים ופרידה מאנשים שבשנה האחרונה היו חלק מהחיים שלי ונכנסו עמוק ללב שלי.

הרבה עומס. רגשי. פיזי. נפשי. ומנטאלי.

אבל בין לבין אני לא יכולה שלא להרגיש את הפחדים שלי מחלחלים פנימה.

הפחד מאיך אני אסתדר לבד? ומה יהיה? ומה אם הילדים ישגעו אותי ורק יריבו ויתלוננו כל היום? ואיך אשרוד את החגים? ואת האוכל הכשר? והתקציב הנמוך? והשבתות?

ובכלל. האם אתחבר? במה אעסוק כשאחזור? מה נעשה כל היום? איך אסתדר עם הצורך שלי במרחב אישי? איך הם ישתלבו חזרה במסגרת הלימודית כשנחזור? ממה אתפרנס?

ועוד מליון ואחת מחשבות. פחדים. חששות ורעשי רקע שהמשותף לכולם הוא הניסיון להפחיד אותי ולהניע אותי מלצאת אל הבלתי נודע. הניסיון להשאיר אותי במוכר ובידוע.

אני מסתכלת אחורה.

הם תמיד היו שם הרעשים האלה.

לפני כל שינוי ושינוי שעשיתי בחיים שלי.

לפני שנפרדתי. ולפני שהתגרשתי. ולפני שלקחתי שנת חופש וחייתי על אבטלה ופיצויים ועשיתי רק מה שאני אוהבת. ולפני שהלכתי לעבוד בלית ברירה בשביל להתקיים. ולפני שפרשתי והפכתי לעצמאית במשרה מלאה. ולפני כל מיזם או פרויקט חדש. ולפני שיצאתי לשביל ישראל. ולפני שיצאתי לבד להתבודדות לקפריסין. ולפני שאני הולכת על החוף רחוק מבני אדם. ולפני שאני משוטטת לבד בטבע. לפני שהתמסרתי והסכמתי להיכנע לגמרי ולקבל עזרה.

שם לפני כל דבר חדש. לא רגיל. לא ידוע. הם עולים ומחלחלים.

הפחדים…

בווריאציה כזאת או אחרת אבל הם עולים.

זה טבעי שהם יעלו.

על זה נאמר: "תפקיד הפחד – להפחיד!".

הם שם בדיוק בשביל להפחיד אותנו מלחולל שינוי ולהשאיר אותנו במקום.

העניין הוא כמה מקום אני נותן לפחד בחיים שלי. כמה אני נותן לו לנהל אותי וכמה אני מתמודד איתו ומפוגג אותו?

פחדים תמיד יהיו וזה טבעי.

בתכלס' הם מנסים להגן עלינו.

– – –

בחיי פגשתי כל כך הרבה סוגי פחדים גם אצלי וגם אצל אחרים.

חלקם חרדות של ממש.

לרוב הפחד מתחפש בצורה רציונאלית עם מערכת משומנת של הצדקות ורציונליזציות שאנחנו עושים לו.

הרבה פעמים הוא פשוט ישאיר אותנו משותקים, חסרי אונים ללא תזוזה. יושבים על הגדר מבלי לבחור ולקחת אחריות. מתוך ציפייה שמשהו יקרה והוא פשוט יעלם ואז נוכל לפסוע לנו בנחת בדרך המובילה אל עבר הרצון שלנו.

אולי ניסים קורים. אבל אני עוד לא נתקלתי בנס כזה שהפחד נעלם מעצמו והבן אדם הילך לו בקלילות אל עבר מימוש הרצון שלו

הפחדים מתפוגגים באמצעות זה שאנחנו פועלים למרות הנוכחות שלהם. באמצעות זה שאנחנו מרגישים את הפחד ועושים בכל זאת. באמצעות זה שאנחנו נותנים לרצון ולשיקול הדעת שלנו לנהל אותנו ולא לפחד.

את הפחדים שלי אני מרגישה אחד לאחד. ואז מחייכת אליהם והולכת מתוך ידיעה ברורה שיש לי את עצמי ושהכל יהיה בסדר. שדברים יסתדרו בצורה הטובה ביותר ושהאחריות שלי היא רק על הדרך ולא על התוצאה.

אני לא מדחיקה. לא משחקת אותה נטולת פחדים, לא מרגישה מצ'ואיסטית מהסרטים ואפילו לא מתנתקת רגשית. אני מרגישה אותם וזוכרת שהם רק פחדים.

כל כניעה לפחד – מקטינה אותנו.

כל התמודדות – מגדילה אותנו.

אני חייבת לסייג את זה ולומר שכשאני פוחד. וזה משתלט עלי ואני לא מסוגל לנוע. אבל אני מתמודד עם זה ברמה של כנות עצמית ואחריות ומעיז להודות בפני עצמי שאני פוחד. פשוט פוחד. זה גם עוזר. זה גם מגדיל. זה מאפשר לי לנשום ולהיות בחמלה כלפי עצמי. ובסופו של דבר מכין אותי לקראת תזוזה בתוך הפחד ומתוך השיתוק וחוסר האונים.

הבעיה מתחילה כשאני נאחז בפחדים שלי, יוצר דרמות או מספר לעצמי סיפורים או כשאני מדחיק את הפחדים שלי. ואז אני תקוע בלי באמת להבין למה ובלי מסוגלות לנוע.

כל מה שעולה ממעמקי הלב שלכם הוא בר ביצוע. כל רצון, שאיפה וחלום שנובעים מהמהות שלכם אפשריים. אל תתנו לפחדים לשתק אתכם.

ואם הם כבר משתקים אתכם אז תסתכלו במראה, תודו בפני עצמכם בכנות: אני לא זז כי אני פוחד. אני רועד מוות.

אז כן. אני פוחדת.

אני באמת פוחדת.

אני עושה את השינוי הזה יחד עם הפחד.

וזה בסדר. אני מקבלת אותו לגמרי.

מכבדת אותו אפילו.

אבל…

לא מאפשרת לו לנהל אותי!

– – –

גם לך מגיע שינוי. גם לך מגיע לחיות באופן שבו תמיד חלמת לחיות.

גם לך מגיע ללכת ולחיות את החלום שלך. ללכת לחיות בגדול. ללכת ולממש את עצמך בצורה מלאה חופשית. ללכת עם הלב שלך.

אז כן. ברור שיש לך פחדים.

ברור שהם עולים.

ברור שהם יושבים שם ומנקרים בראש שלך.

ברור שהם רוצים להשאיר אותך במקום.

חייך אליהם.

תן להם מקום.

אבל תזכור שהם רק פחדים.

בסך הכל פחדים.

רק המעבר דרך הפחדים שלך הוא זה שישחרר אותם ואותך.

העשייה למרות הפחד היא זאת שמכווצת את הפחד עד שהיא מעלימה אותו לגמרי.

הפחד הרבה יותר מפחיד כשמקשיבים לו, נשמעים אליו, מאמינים לו או מזדהים איתו.

כשמתמודדים איתו ולמרות הנוכחות שלו מבצעים פעולה, הוא נסוג ומתקטן ולבסוף נעלם לגמרי. כל המטרה של הפחד היא למנוע מאיתנו לגדול ולצמוח. אך אם איננו נכנעים לו הוא מתמוסס בהדרגה.

ולכן התנועה חשובה.

הכנות חשובה.

ובעיקר האומץ להתמיד בדרך למרות הפחד.

מה מפחיד אותך באופן אישי?

איפה הפחד שלך תוקע אותך. מעכב אותך או מנהל אותך?

באופן אישי. הפחדים הגדולים ביותר שלי נמצאים בקירבה. באינטימיות. בהתמסרות. בשחרור שליטה. בלאפשר למישהו לראות אותי את כל כולי בלי הגנות.

הפחדים הגדולים שלי קשורים למערכות יחסים ולמסוגלות שלי להיות אני. פשוט ככה. לחשוף חולשה. לחשוף את הצרכים הכי עמוקים שלי. את הנזקקות. את התלות.

לחשוף את זה שאני לא מסתדרת לבד. זקוקה לאחרים ורועדת מוות שהצורך הזה ישאב אותי וימוסס אותי לגמרי. יעלים אותי ויבלע אותי.

נסיעה להודו. לבד. עם 4 ילדים בלי לדעת מה ואיך. זה קטנות…

אוהבת אתכם.

חיבוק,

חני

11 תגובות

יולי 22 2015

שוברים שתיקה!

יש 2 נושאים שהבטחתי לעצמי לכתוב עליהם לפני שאני נוסעת והראשון מביניהם הוא: מיניות.

"הכוח המיני היא הכוח היצירתי בכל רמה שהיא של קיום. ברמות הגבוהות ביותר, אותו כוח מיני יוצר חיים רוחניים, רעיונות רוחניים ומושגים ועקרונות רוחניים. במישורים הנמוכים, הכוח המיני הטהור והבלתי רוחני… מתבטא כדחף הרבייה." (אווה פיירוקס)

חלקנו מאמינים בטעות שמין זה חטא.

יצר המין קיים בתוכנו. הוא מופיע בנו כבר בעודנו תינוקות. ככל שהיצור מפותח פחות, כך המיניות שלו מופרדת יותר מאהבה ולכן היא אנוכית יותר.

בתחילה היצר המיני יבוא לידי ביטוי בצורה אנוכית לגמרי. רק אם וכאשר האישיות כולה תגדל ותתפתח ותתבגר מבחינה רגשית ונפשית אז יהפוך המין להיות מחובר באהבה.

בגלל האמונה שמין זה חטא או מכל סיבה אחרת – רובינו משאירים את המיניות שלנו במחבוא. בסתר. אנחנו לא מדברים עליה. לא מודים בתשוקות שלנו. מתכחשים למיניות שלנו ונאבקים בה. וזה מה שגורם לכך שאצל מבוגרים רבים מידי המין נשאר ילדותי ומופרד מאהבה. מה שמביא לפחדים, לחוסר שליטה, לכפייתיות, אשמה, בושה, אובססיות, ייסורי מצפון, סטיות ומרעין בישין נוספים.

כמו שכתבתי, האנרגיה המינית היא מולדת. היא מחפשת את הביטוי שלה באופנים שונים. ככל שיש לנו איתה יותר קונפליקטים ואנחנו מנסים להעלים אותה, אנחנו דוחפים אותה פנימה ומחביאים אותה. ככל שאנחנו מחביאים אותה ומתכחשים לה, אנחנו מדכאים את יצר החיים שלנו. אנחנו הופכים להיות אנשים אנמיים חסרי חיבור ותשוקה לעצמנו, לסובבים אותנו ולחיים. פתאום אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים ומה מסעיר אותנו. שום דבר לא נוגע בנו…

חלק מאיתנו שלא מצליח להדחיק את היצר המיני שלו – מפצל את עצמו בעקבות הקונפליקט והאיום של החטא. מה זאת אומרת? זאת אומרת שאנחנו הופכים להיות 2 אנשים שונים. הבן אדם הרוחני והטוב. והבן אדם היצרי והרע. שאין ביניהם קשר אמיתי של ממש. הרוחני לא מצליח להשפיע על היצרי. והיצרי לא על הרוחני. מה שמביא להרבה קונפליקטים פנימיים. אנחנו הופכים להיות אנשי יום ואנשי לילה. כשמידי פעם אנחנו מתנהלים וחיים בצורה שלא הולמת את הערכים שלנו ובצורה שלא היינו רוצים להנחיל לילדים שלנו. רק מה? זה פשוט גדול עלינו…

הדרך היחידה שבה באמת אפשר להשפיע על האנרגיה המינית היא באמצעות זיכוך שלה. באמצעות חיבור של האנרגיה המינית ללב. חיבור לאהבה.

ואת זה אי אפשר לעשות באמצעות השתקה. התכחשות ופחדים.

גם הנטייה לחשוב שמין בפני עצמו הוא חופש אינה מוצדקת. ההחפצה של נשים בתקופה שלנו מראה שמשהו היה חסר במהפכה המינית.

חשוב – אני לא קוראת כאן לחופש ופורקן מיני! אני גם לא קוראת כאן להוללות. לקחת את האנרגיה המינית ולתת לה לבוא לידי ביטוי ללא אהבה, בעיניי זה בזבוז אמיתי. ובסופו של דבר חוץ מריגוש זה לא באמת יספק לנו דבר.

– – –

בערך פעם בשבוע אני מקבלת טלפון מגבר או אישה שזקוקים לעזרה. לרוב זה הולך ככה: "יש לי הכל. עבודה טובה. משפחה טובה. בן/בת זוג מדהימים אבל משהו חסר. לא טוב לי."

אני מתחילה לגשש בעדינות ואז מגיעה לשאול על הסיפוק המיני.

כאן זה בדרך כלל זה יתחלק לגברים ונשים.

הגברים יאמרו שהם לא מסופקים מינית. מסיבות כאלה ואחרות. יתכן וזה מינון יחסי המין שלא משביע את רצונם. יתכן שהם לא נמשכים לבת הזוג שלהם. יתכן שהם מכורים לאוננות או לפורנוגרפיה. יתכן ויש להם בעיות בתפקוד המיני – לא משנה מה הסיבה. הם מודעים לחוסר הסיפוק שלהם ומרגישים אותו כל הזמן ברקע.

הנשים בדרך כלל תאמרנה שהן בסדר. לא תמיד הן יודעות מה מפריע להם אבל עם קצת חפירה נגיע לעולם הרגשי – משהו באהבה חסר. הן מרגישות שבן הזוג שלהם נזכר בהם כמעט רק כשהוא רוצה לשכב איתן. שהקשר שלהם חסר רגשות וקירבה אמיתיים.

כמובן שיש יוצאי דופן. אבל אלו המצבים הרווחים.

הבעיה שלנו עם המין לא נגמרת רק במין. היא מתרחבת גם ליחס שלנו לגוף. ליכולת שלנו ליהנות. ליכולת שלנו להודות ולהראות שאנחנו נהנים. ליכולת להתמסר ועוד ועוד.

האמת, שהקונפליקט סביב המין קיים בכל החברות. השבוע פגשתי חברה חילונית, סיפרתי לה על הקורס 'מיניות פשוטה' – לחבר בין המין לאהבה והיא החליטה להירשם אליו. אמרתי לה שאני אשים לה קישור על קיר הפייסבוק שלה. והיא לא הסכימה בשום פנים ואופן ואמרה לי יש לי תדמית של אשה מכובדת! כאילו נשים מכובדות לא מודות בכך שהם יצורים מיניים.

אבל הקונפליקט האמיתי סביב המין קיים בעיקר בחברה הדתית. שם כבר ממש לא מדברים על זה. לא רק שאנחנו לא מודים בכך שאנחנו יצורים מיניים אנחנו ממש מתכחשים לכך. מגיעים אלי מטופלים שהיו כבר בטיפול ארוך בלי שאי פעם נגעו בכל התחום המיני.

כשמחנכים לכך שהגוף טמא, יוצרים בעיה מאד גדולה אצל האדם. כשמכניסים הפחדות בכל הקשור לצניעות ול'הוללות' חונקים ומסרסים את המיניות. במקום לעדן אותה – מכניסים בה פחדים.

כשמענישים ילדים על שהם חוקרים את הגוף שלהם, מכניסים בהם אשמה, בושה וסלידה עצמית.

כשהחינוך הוא בכפייה – יוצרים בעיה מאד קשה שבאה בעיקר לידי ביטוי במיניות ילדותית ואנוכית אצל גברים ובחוסר עניין וחיבור מיני אצל נשים.

כשמוסיפים לזה את זה שחלק גדול מהציבור הדתי והחרדי בוחרים את בן/בת הזוג שלהם ללא משיכה מינית הבעייתיות חוגגת.

זה לא שאני אומרת שאצל כל הדתיים זה ככה. בדיוק כמו שאני לא אומרת שכל החברה החילונית חפה מכל זה. לכולנו יש בעיות. ותכלס', לרוב הבעיות גם יש פתרונות. הבעיה היא שלרוב אין לנו לגיטימציה אישית וחברתית לדבר על הנושא הזה כך אנחנו נשארים קבורים עם הבעיה שלנו לנצח. וטבעם של בעיות לא מטופלות, לתפוח למימדים מפלצתיים. והכאב והסבל חוגגים.

[בשביל הפרוטוקול שימו לב- אני גם לא אומרת שכל חינוך לפרישות ולצניעות מחייב בהכרח בעיה מינית עתידית. השאלה היא מה ואיך אנחנו עושים את זה וכמה אנחנו כהורים וכדמויות מחנכות התמודדנו בעצמנו עם השדים והפחדים האישיים שלנו.]

עכשיו, אם גם אתם יודעים שמותר לכם לחוות זרימה מינית טבעית ומלאת תשוקה בניכם לבין בת/בן הזוג שלכם. זרימה מינית שמחוברת לקשר רגשי אוהב ופתוח נטול פחדים, משחקי כוח, דעות קדומות, מטענים נסתרים של כעס וטענות. ולהתחבר ללא תחושת ניצול או קיפוח עם רצון כן לתת ולקבל.

אם גם אתכם מלווה הכמיהה לחיבור מיני אוהב, מלא תשוקה והתמסרות ויש בכם געגוע לחיבור פנימי, קרוב ואינטימי שמשלב אהבה.

אתם מוזמנים להצטרף אל אילן ארבל ואלי לקורס 'מיניות פשוטה' – לחבר את המין לאהבה.

הקורס המלא הוא בתשלום, אל שיעור המבוא ניתן להצטרף בחינם אך יש להירשם מראש.

שיעור המבוא יערך ביום שלישי ה28.7.15 יב' אב בשעה 20:30

להצטרפות מלאו כאן את פרטיכם:

במהלך הקורס נדבר על האנרגיה המינית שבתוכנו, עוצמות פנימיות, כוח החיים וכמובן יחסי מין ואינטימיות.

אנחנו נדבר על האנרגיה הזכרית והנקבית ואיך אפשר ליצור הרמוניה ביניהן.

נכיר את מבנה היחסים שבין גברים לנשים וכיצד הם באים לידי ביטוי במעשה האהבה.

נדבר על מה שלא זורם כל כך טוב בחיינו המיניים ועל מה שגורם לכך.

נשמע על הקשיים שחווים המשתתפים בחייהם הפרטיים (בדיסקרטיות מוחלטת) ונייעץ בפשטות ובכנות.

והכי חשוב, נסיר (ולו למעט זמן) את מעטה השקט וההשתקה מחולל הפחדים והאשמה מעל יחסי המין שלנו ונדבר על הנאה במעשה האהבה.

שעור מבוא:

בשיעור המבוא נציג את הצפוי להתרחש בקורס.

נדבר על הבעיות הנפוצות שעולות בחיי המין היומיומיים של זוגות מתוך סיפורים שעולים בקליניקה.

נתייחס לנושאים כגון: תפקוד מיני, חשק/חוסר חשק מיני, תשוקה, יצרים ועוד.

נדבר על הקשר בין אהבה ומין.

שעור ראשון:

אמונות – תפיסות מושרשות וחינוך בנוגע למיניות, יחסים ויחסי מין.

דימוי הגוף – יחסים עם אברי הגוף בכלל ואברי המין בפרט.

מכבסת המילים והמחשבות – שמות שאנחנו נותנים ליחסי המין ולאברי המין.

אנרגיה זכרית ונקבית והשילוב ביניהן ביחסי מין.

שעור שני:

פנטזיה מול מציאות – ציפיות ואכזבות ביחסי מין.

העדפות, תשוקות ורצונות – האם מותר להודות ולבקש.

לעשות אהבה – איך זה צריך באמת להראות.

ערום וארוטיקה – חושך ואור בחדר המיטות.

שעור שלישי:

הרגלים, שחיקה ושעמום ביחסי מין.

בושה, אשמה, טהרה וטומאה – התחושות המלוות את יחסי האהבה.

הבדלים ברצונות ובצרכים בין הגבר לאישה.

סיפורים על יחסי אהבה ומין מהקליניקה.

אז אם אתם חווים בעיה בחיבור בין המין לאהבה במערכת היחסים שלכם.

אם אתה לא נמשך לבת הזוג שלך/ בת הזוג שלך לא רוצה במינון שאתה רוצה/אתה סובל מאין אונות או משפיכה מוקדמת/אתה צופה בפורנו או מאונן כפייתי ורוצה להיגמל מזה

אם את נגעלת או מתביישת בגוף שלך או של בן הזוג שלך/מין לא מדבר אליך/את לא נהנית מיחסי מין/מרגישה שבעלך לא חושק בך

אם יש לכם כאב בתחום המיניות והאהבה ויש לכם שאלות שאין לכם את מי לשאול

וגם אם הכל מצויין ואתם רוצים ללמוד להעמיק את החיבור בין המין לאהבה בחייכם

נשמח שתצטרפו אלינו.

לכולנו מותר לחוות את החיים עד הסוף, להרגיש את אנרגיית החיים והמין זורמת בצורה חופשית בתוכנו, להרגיש תשוקה ומשיכה מינית לבן או בת הזוג שלנו ולהגביר את עוצמת התשוקה ואת החופש לבטא אותה בחיינו.

לכולנו מותר להגיע לאחדות של אהבה שכוללת את הלב והמין גם יחד. לחיבור אמיתי וקרוב של 2 נשמות שמתמזגות לאחד.

הרבה אהבה וטוב,

חני

2 תגובות

יולי 13 2015

לנוע מתוך אהבה

מצחיק משהו.

יכולים לעבור כמה חודשים מבלי שאני ארגיש שום צורך או רצון לכתוב על משהו.

ועכשיו כל יומיים יש איזה נושא שבוער לי לכתוב עליו לפני הנסיעה.

רשימת הנושאים שאני מבטיחה לעצמי להגיע ולכתוב עליהם הולכת וגדלה. ובינתיים הזמן הולך ואוזל…

שמונה שבועות בדיוק!

מליון הכנות. 4 ילדים בחופש. תהליך ליווי אינטנסיבי שאני מעבירה קבוצה מדהימה של אנשים. מטופלים. מפגשי ייעוץ חד פעמיים.  קורס אינטרנטי שמתבשל [פרטים בקרוב]. לימודים וכל הנושאים האלה שפתאום מדגדג לי באצבעות לכתוב עליהם.

בכלל תכננתי היום לכתוב על זעקת הגוף למגע. על הצורך הכי בסיסי שלנו כיונקים שלא מקבל מענה אצל יותר מידי בני אדם.

אבל זה יישאר כבר לפעם אחרת.

היום אני רוצה לכתוב על הדחף לנוע, להתקדם ולשנות.

זה נשמע טוב.

רבים מאיתנו היו רוצים ללבות בתוכם את הדחף הזה.

אבל האמת היא שהמציאות היא יותר מורכבת מכפי שהיא נראית.

 

יותר מידי זמן מתהליך ההתפתחות האישית שלי לווה בדחף הזה.

לא שאני אומרת שזה רע. העניין הוא המינון והמניע.

בא נאמר את זה ככה בפשטות:

באותה תקופה ממש לא אהבתי את מי שאני.

ראיתי את כל המגרעות של עצמי.

למדתי והתמלאתי תובנות לגבי המקום שאני רוצה להיות בו.

ופשוט ניסיתי לעשות כל דבר אפשרי בשביל להגיע לשם.

אבל העניין הוא, שדברים בטבע לא זזים בקצב ההבנה שלנו. ובטח שלא בקצב הרצון שלי לשנות. ודברים לא זזו כל כך מהר. לפעמים היה נראה שהדברים לא זזו בכלל.

וזה תסכל.

וכך המשכתי לנוע. ולחפש. ולחקור. ולנסות. ולרצות. ולהתייסר. ולהלקות את עצמי.

והכי כואב. שהמשכתי לא לאהוב את מי שאני.

כל הזמן רציתי להיות שם. ביעד הרצוי מבחינתי.

כשבעצם מה שהניע את כל התהליך שלי הייתה המחשבה שאם אהיה שם אהיה ראויה לאהבתי או לאישור מהוד רוממות השופטת שחיה בתוכי – שאני בסדר.

כלומר במילים אחרות, כרגע יש בי פגמים. אני לא מושלמת. עלי להשתנות כדי שאוכל להיות ראויה לאהבה. הערכה או אישור.

אז זזתי. עשיתי את מה שדרוש.

הלכתי לטיפול. למדתי. תרגלתי. נשמתי. עבדתי עם הגוף. דמיינתי. שיננתי ומה לא.

הבעיה הייתה שלא נהניתי מהדרך. האהבה שניסיתי להגיע אליה הייתה אהבה על תנאי. האישור המיוחל שאותו חיפשתי היה אישור על תנאי בלעדיו הרגשתי קטנה וחסרת ערך אמיתי.

ובנוסף היה בתוכי את הבור שכל כמה זמן היה מתעורר, שואב אותי פנימה ומשחיר את הכל.

בחוויה שלי זה היה כמו לברוח מאריה. לרוץ נורא מהר כשבעצם האריה קשור אלי. לא משנה כמה אני מתקדמת, אני לא מצליחה להגדיל את הפער ביננו.

האהבה לא באמת הגיעה.

השלווה לא חלחלה.

במקומם הגיעו תסכול וייאוש ובדידות ותחושת כישלון שהנה אני עושה כל מה שצריך ואני יודעת שאמור להשפיע וכלום לא קורה. אז מה הבעיה שלי בעצם?

 

כשבעצם מה שהייתי צריכה זה להתחיל את הדרך ממקום אחר –

ללמוד לקבל.

ללמוד לאהוב.

ללמוד להשתלב ולהתחבר.

אבל לא. לא קלטתי את זה.

קראתי על קבלה ואהבה והנאה מהדרך ועוד כל מיני כאלה

אבל לא הבנתי איך עושים את זה.

איך אפשר לאהוב את כל החרא הזה שיש בי?

איך אני יכולה לקבל את כל הדפקטים שיש בי? [ותאמינו לי שיש בשפע]

איך זה בכלל אפשרי עבורי ליהנות מהדרך כשהיא כל כך קשה, צחיחה ולא מתגמלת?

לא הבנתי אז, שהדרך היא דרך חיים.

שתמיד יהיה לי לאן לשאוף.

ושכשאגיע אל היעד העכשווי שלי, תוך זמן קצר הוא יהפוך למובן מאליו ודברים אחרים ימשכו את תשומת ליבי וארצה להגיע אליהם.

הדרך היא כמו אופק. ככל שמתקדמים האופק מתקדם איתנו.

אין באמת רגע כזה שבו הכל יגמר. תגיע ההארה ונהיה מושלמים.

אנחנו בני אדם אנושיים וכתוצאה מכך גם מוגבלים וחסרים.

ולכן הדברים היחידים שבאמת קובעים הם:

מידת ההנאה שלנו בדרך.

השיח הפנימי שלנו.

היכולת שלנו לעצור ליד שיח ולנוח. להתרווח מתחת לעץ ולהריח את הפרח שלפתע נגלה בעיננו.

רובינו התרגלנו מגיל צעיר מידי לקבל ציונים והערכה על מי שאנחנו. על העשייה שלנו. על ההתנהלות שלנו.

למדנו להתבונן על עצמנו ועל החיים במבט מודד ומעריך. מבט מבקר ושופט.

מבט שבוחן מה טוב. מה לא טוב. מה נכון. מה לא נכון. איפה אפשר לשנות. איפה צריך לשנות.

כל מה שלא עובד נכון קופץ לנו מול העיניים ומשגע אותנו.

כשאנחנו נעים ממקום כזה אנחנו בבעיה.

כי מעבר לשינוי הספציפי הרצוי אותו אנחנו מחפשים. מה שבאמת אנחנו מחפשים זה את האהבה, הקבלה ותחושת המלאות הפנימית.

אם אני לא אוהבת את עצמי, לא משנה כמה דיאטות, ניתוחים פלסטיים ואימוני כושר אעבור. שום דבר לא ישתנה באהבה העצמית שלי.

אותו דבר בהתפתחות אישית. לא משנה כמה דרכים אעבור בהם. אם לא אתחיל בבסיס. שום דבר לא ישתנה.

אם לא אלמד לאהוב את עצמי עם כל המוגבלויות שלי, שום דבר לא באמת ישתנה בתחושה הפנימית שלי.

אנשים מכורים למין. סמים. צ'טים. אלכוהול. כבוד. עבודה ועוד.

ויש כאלה שמכורים לרוחניות ושיפור עצמי.

כשאני הולך בדרך הרוחנית ללא אהבה וקבלה עצמית, אני כל הזמן מגדיל את הגבול שמפריד ביני לבין אחרים. תחושת החשיבות העצמית שאני חייב לעטות על עצמי מתעבה והכלא גדל.

כי רק אני יודע עמוק בפנים כמה שאני לא אוהב את האיש שאני.

יש בחור שאני מאד מעריכה ואוהבת שבערך כל יומיים  שולח לי מייל עם בקשה לקורס בנושא צמיחה והתפתחות. עם בקשה לסרטונים. להרצאות. להדרכות. ללימודים. לייעוצים. החרדה מנהלת אותו בכל תחום בחייו. וגם כאן.

המחשבה שהפתרון הוא בידע, מוטעית.

המחשבה שככל שאלחץ יותר השינוי יגיע מהר יותר, מוטעית.

המחשבה שאפשר לנוע רק מתוך לחץ. הלקאה עצמית. יסור עצמי או כל מניע שלילי, מוטעית.

המחשבה שאנחנו עומדים להפסיד משהו אם לא נרוץ מהר, מוטעית.

המחשבה שמי שאנחנו כיום זה לא טוב, מוטעית לגמרי.

ברור שיש דברים שרצוי שנשנה בהתנהלות שלנו.

ברור שישנם דפוסים שכדאי שנשנה בחיים שלנו.

ברור שיש לנו הרגלים קלוקלים שכדאי לנו לסגל במקום אחרים טובים יותר.

אבל עדיין…

מותר לאהוב את מי שאנחנו.

מותר לנו לאהוב את מי שאנחנו.

מותר לנו לעצור רגע, להתבונן לאדם שאנחנו בעיניים ולחייך מתוך אהבה וחמלה.

מותר לאהוב את מי שאנחנו.

מותר להיות אנחנו.

כן. למרות זה שאנחנו לא מושלמים.

למרות שיש דברים שכדאי שנשנה בחיינו.

למרות שלפעמים אנחנו עושים דברים מכאיבים או קשים.

הלקאה עצמית היא לעולם לא הפתרון.

עדיין לא ראיתי אדם אחד שהשתנה מתוך הלקאה או ביקורת, עצמית או חיצונית.

אבל ראיתי הרבה אנשים שהשתנו מתוך אהבה, חמלה והרבה עידוד והכלה.

אנחנו רגילים לנוע מתוך לחץ. קנאה. השוואות. ביקורת וקושי.

זה לא חייב להיות כך.

אפשר ומותר לנוח.

אפשר ומותר לנוע מתוך אהבה.

– – – – –

הדרך להתאהב בעצמך מחדש – דיסק שמע מרתק עם הדרך המהירה לאהוב את עצמכם באופן מלא וללא תנאי.

כל הפרטים – כאן!

– – – – –

הרבה אהבה וטוב,

חני

2 תגובות

יולי 06 2015

אני רוצה למות!

אני רוצה למות!

הקול מבעד לטלפון נאנח בייאוש ואומר לי אני פונה אליך כי אני רוצה למות. אני לא מאמין כבר בכלום. מיואש וכלוא. אני פונה אליך בגלל סיבה אחת. קראתי באחד הפוסטים שלך שגם את רצית למות וחשבתי שאולי תוכלי לעזור לי. לא מאמין אבל אולי…

לקול אין פנים. אבל הלאות עוברת דרך המסך. כבדות ובדידות אינסופית. גבר בן שלושים שנשמע בן חמישים. מה הוא כבר סוחב? אני תוהה לעצמי…

אנחנו מתחילים לדבר והשיחה מתארכת.

אני סוגרת את השיחה ונשארת מהורהרת. נזכרת ברגעים הקשים שלי. בייאוש הזה שהציף כל תא ותא בגופי. בתחושת הכלא ששיתקה אותי וסרסה אותי. בגועל העצום מהעולם. מהסבל. מהרוע. מהשטחיות. מבני האדם.

נזכרת בניכור. בבדידות. בכאב הנפשי האינסופי, שרק כאב פיזי מכוון יכול היה להקהות אותו. ברצון להזיק. בשנאה העצמית היוקדת ובהרס.

נזכרת ומחייכת לעצמי בחמלה.

באותה תקופה העולם הרגיש לי כל כך רע ואכזר. לא ראיתי סיבה לחיות בו ובטח שלא לגדל בו את ילדיי. באותה תקופה אם לא היו לי פחדים רוחניים ודתיים ורגשות אשם כלפי הילדים שלי, סביר להניח שלא הייתי נשארת לשמר את הסבל הזה ולא הייתי יכולה עכשיו לכתוב לכם עליו.

הרגשתי כלואה בכל תחום מחיי.

מצטטת כאן משהו שכתבתי אז:

"בכלא שבו אני חייה כל ביטוי עצמי הוא אסור.

ביטוי מחשבתי – כפירה

ביטוי רגשי – בהמיות

ביטוי נפשי – ילדותיות נלעגת

ביטוי גופני – זנות של ממש.

כבר תקופה ארוכה אני מנסה לצאת מהכלא. מנסה לשחרר מעצמי עוד ועוד דברים דחוקים

אך ברגע של כנות עצמית אני קולטת:

זה לא באמת שאני רוצה לצאת מהכלא.

החרות מפחידה אותי מאד.

אני בסך הכול מנסה שהכלא יהיה קצת יותר נוח ומרווח.

מה יש בה בחרות שהיא כל כך מאיימת?

מה כל כך מפחיד בחופש להיות אני?!…"

– – –

הרצון למות הוא בין הדברים הפחות מדוברים.

כשיש בתוכנו ייאוש פנימי ורצון למות. כשיש בתוכנו פנטזיות מוות כלפי עצמנו או כלפי הקרובים לנו, אנחנו לא ממהרים לחלוק אותם עם אחרים.

וזאת חלק מהבעיה. אנחנו נשארים שם לבד, הבדידות גדלה ובנוסף אנחנו מונעים מעצמנו את היכולת לקבל עזרה במקומות שכמעט ואין לנו יכולת להיחלץ מהם לבד.

כשמטופל מספר לי על פנטזיות המוות שלו. על רצונות ההתאבדות שלו. על הייאוש התהומי הזה שפושה בו בחדרי חדרים. כשהוא חולק איתי את השנאה התהומית לעולם ואת הניכור המייסר הוא עושה צעד. צעד משמעותי ביותר.

זה לא סקסי לדבר על זה. זה מפחיד אותנו. והרבה פעמים החוויה שלנו היא שהסביבה לא תצליח להכיל את עוצמת הייאוש ואת עומק הבור שלנו.

מתי אדם רוצה למות?

כשהוא מרגיש כלוא. כשהוא רוצה אחרת ממה שיש לו, אבל חווה את עצמו כלוא ולא מסוגל להשתחרר מהכלא שלו. כשהפער בין הרצוי למצוי בחיים שלו גדול מידי וקיימת חוויית מוגבלות, חוסר יכולת או תקיעות גדולים מידי לגישור. כשהשנאה וההרס העצמי מאיימים להטביע את כל ה'אני'.

העניין הוא שלרוב הכלא שלנו הוא אשלייתי. הוא כלא נפשי. כלא של דפוסים ואמונות וגבולות שכבר לא משרתים אותנו. בחוויה שלנו אנחנו כלואים, הרבה פעמים אנחנו תולים את הכלא שלנו בסובבים אותנו. בזוגיות הרסנית. בחוסר הסתגלות חברתית. בחוסר יכולת לתפקוד מעשי בעולם. באנשים קרובים שמכאיבים לנו. בקהילה שחונקת אותנו. בנסיבות חיים שבחוויה שלנו אי אפשר לשנות. ברוע שקיים בעולם. בזרות למרוץ החיים ובמערכת שאנחנו לא מצליחים או לא רוצים להשתלב בה.

את העולם אנחנו רואים בצבעי שחור ולבן, כשבדרך כלל השחור הוא השולט.

הכל מרגיש לנו אפור…

אנחנו מתקשים בקבלת עזרה רגשית ובעיקר בעיקר סולדים ושונאים את עצמנו. הגועל והדחייה העצמיים הם אלה שבסופו של דבר הופכים את המצב לבלתי אפשרי.

אנחנו לא מצליחים לברוח מזה. לא מצליחים לברוח מעצמנו. וכשאנחנו בחוויה כזאת קשה כלפי עצמנו, לא משנה את מי נאשים – אנחנו נסבול.

אוהו נסבול.

טוב. אז האמת היא שאף פעם המצב לא אבוד.

התאבדות ומוות הם אולי בריחה טובה אבל בטח שהם לא פיתרון.

ובתכלס' גם חבל למות.

בכל רגע נתון בעולם שלנו קיימים כמה מציאויות במקביל, המציאות אליה נתחבר ואותה נחווה קשורה למציאות הנפשית שלנו. כשהמציאות הפנימית הנפשית שלי היא של שנאה עצמית והרס עצמי ככה אחווה את העולם. כשהמציאות הפנימית הנפשית שלי היא של חמלה, אהבה ושפע – ככה אחווה את העולם.

רוב הפעמים, אנחנו כלואים בכלא של עצמנו. בדרך כלל אלו לא אנשים אחרים שכולאים אותנו. אלא זאת התגובה שלנו אליהם. חוסר הגבולות הנפשיים שלנו שמאפשר לאנרגיה מסוימת מהסביבה לחדור אלינו וכל פעם לקלף מחדש את הפצע הכואב שלנו. לחדור את החומות ולשרוט אותנו עמוק בבטן הרכה והרגישה.

קל להאשים אחרים. והאמת היא שהרבה פעמים הם גם באמת לא בסדר. העניין הוא שבכל רגע נתון יש לנו בחירה. לא תמיד אנחנו מכירים אותה. לא תמיד אנחנו יודעים איך להשתמש בה. לפעמים זה קשה מוות לתפעל אותה. המחיר שאנחנו צריכים לשלם בלבחור במה שנכון לנו [לעומת הנוח] לפעמים מרגיש כבלתי אפשרי.

אבל כבר ראיתי אנשים שעושים שינויים אדירים בחייהם. אנשים שהרגישו כלואים ורק ישבו ובכו חסרי אונים. אחרי תקופה של התחזקות עצמית הצליחו לצאת מהכלא שהם היו בו. הן ברמה החברתית. הן ברמה המשפחתית והן ברמה הנפשית.

הרצון למות עולה כשאנחנו מרגישים שאין פיתרון או שהפיתרון לא אפשרי לנו. לכן כל כך חשוב לגשת ולקבל עזרה. נאמר ש'אין חבוש מציל את עצמו מבית האסורים' קשה לנו לעזור לעצמנו ובטח במקום כזה.

בכל מצב של קושי מומלץ לקבל עזרה, אין צורך להמציא את הגלגל ומותר לתת לאחרים לעזור לנו. אבל במצבי דיכאון, ייאוש ורצון למות – חובה עלינו לגשת לקבל עזרה. הסיכוי שנצליח באמת לעזור לעצמנו לבד הוא קטן מאד.

אולי נוכל  להמשיך לתפקד ולשרוד ולהתנהל ולחיות חיים תפלים נטולי משמעות. אבל בשביל באמת לצאת מהמקום הזה ולחיות בטוב. פשוט לחיות. חובה לקבל עזרה. חובה להכניס מישהו למקום הכי אינטימי, חלש ופגיע שלנו.

אין שום צורך להתמודד לבד. ואם טיפול זה משהו שכלכלית יקר לכם אז גשו לרווחה. פנו למרכזי סיוע טלפוניים. לקופות החולים. יש מי שיוכל לסייע.

בסופו של דבר כולנו חיים בתוך הקשר קהילתי/משפחתי/זוגי/חברתי מסויים. כולנו משלמים מחיר מסויים וזה בסדר. זה חלק מהיותנו יצורים חברתיים. אבל כשהמחיר גדול מידי ומסרס את ה'אני'. אין חובה לשלם אותו גם כשלכאורה זה לא נראה ככה והמחיר נראה הכרח.

שום דבר הוא לא אבוד. שום מצב הוא לא אבוד.

גם כשיש לך חומרית הכל ואתה מרגיש שהכל תפל, חסר משמעות ושאין לך עניין בכלום. גם אז זה לא אבוד.

גם כשאתה כל כך שונה מהמקום שבו אתה חי ומאיך שאתה נראה. גם אז זה לא אבוד.

גם כשאתה לא מצליח להתנהל עם העולם ולא מבין איך זה שכולם מצליחים ורק אתה קבור בתוך החרא העצמי שלך. גם אז זה לא אבוד.

גם כשאת שקופה. בלתי נראית וכזאת שלא לוקחים אותה בכלל בחשבון. גם אז זה לא אבוד.

גם כשאת כל כך ריקה וחסרה. גם אז זה לא אבוד.

גם כשהעולם מגעיל אותך. בני אדם מגעילים אותך. האנושיות. הבהמיות והגוף מגעילים אותך. גם אז זה לא אבוד.

אם אתם מזדהים עם משהו ממה שכתבתי עליו – גשו לקבל עזרה.

שינוי אפשרי.

טוב אפשרי.

שמחה אפשרית.

עניין ומשמעות אפשריים.

קרבה. אהבה. אכפתיות וקשר אפשריים.

ביטוי עצמי אפשרי.

והם אפשריים גם בעבורכם.

– – –

הדרכות שלי שיוכלו לעזור לכם בנושא:

העולם הפנימי שלי מסוד לעוצמה

– להרגיש טוב וראוי גם עמוק בפנים

לחיות ללא תחפושת

הדרך להתאהב בעצמך מחדש

וכמובן, תוכנית הליווי 'לחיות ולממש את הפוטנציאל שלך ב100%'

אשמח לשמוע מכם כאן בתגובות,

הרבה אהבה וטוב,

חני

4 תגובות

יוני 24 2015

It's all about LOVE

מאת: נושאים: התפתחות אישית

אני יושבת במוסך. מחכה לרכב שלי.

הטלוויזיה פתוחה מולי.

מטורף.

מודה על כל רגע שאין לי את הדבר הזה בבית ובחיים.

כמה רעש.

בליל מילים שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב.

לדבר בשביל לדבר.

על הפרסומות, אני בכלל לא מדברת. הכל כשר שם.

ניסיונות מניפולטיביים שמטרתם להחדיר לי תשוקה לצרוך דברים חומריים שאני לא צריכה ושלא באמת יוסיפו לי כלום חוץ מאשליה.

מתקפת השפעה חיצונית ומסיבית על הרצונות שלי. על המחשבות שלי. על אמות המידה ועל הערכים שלי.

מטורף.

ועוד בשביל מה? בשביל ריגוש רגעי ואשלייתי שמתפוגג בין שנייה ומשאיר אותך עם ריק גדול יותר משהיה בך קודם.

חושבת על זה, שזה חלק ממה שמאסתי בו. וממה שהשפיע עלי לצאת בספטמבר למסע משפחתי ארוך.

חושבת על כמה שקשה להישאר מחוברים לסנטר שלנו כשאנחנו כל הזמן מוצפים בכל כך הרבה גירויים ומסרים אינטנסיביים מעוותים ובעיקר ברעש אינסופי.

ובכלל כמה קשה למצוא את הרצון האותנטי שלנו, את הרצון הפנימי שלנו. זה שנובע מתוכנו ולא מגיע מחוצה לנו. כמה קשה להתחבר אליו מבפנים.

חיים שכאלה.

ואני בכלל תכננתי לכתוב על אהבה.

על הצורך שלנו באהבה.

על החיפוש שלנו באהבה שמנהל ומניע את החיים שלנו ואת האנושות כולה.

ועל אהבה כמרפא העמוק בעולם.

כנראה שזה בכל זאת קשור…

החיפוש שלנו אחר חום ואהבה. החסר שלנו בחום ואהבה. עוברים המרה ודוחפים אותנו לחיפוש אחר 'חומר' כאילו שזה מה שאנחנו באמת מחפשים. כאילו שזה מה שאנחנו באמת חסרים.

העניין הוא, שבגלל שלאמתו של דבר, עמוק בפנים זה לא הדבר אותו אנחנו באמת מחפשים אין שום סיכוי שזה אי פעם יצליח למלא אותנו ולהרגיע אותנו.

כך שאם אנחנו עוצרים רגע ומתבוננים, אנחנו מגלים את עצמנו רודפים שוב ושוב אחר הדבר החומרי הבא או אחר האשליה הבאה. כשמה שבאמת קורה זה שאנחנו חסרים אהבה ודרך הפיצוי החומרי הריק והחסר בתוכנו מקבלים תחושה של מלאות רגעית שמתמוססת לה במהירות ואז הם מתעוררים שוב ומייסרים אותנו מחדש.

חיים שלמים שעוברים בחיפוש אחר פיצוי. במקום בחיפוש אחר הדבר האמיתי אותו אנחנו רוצים וצריכים.

הדבר האמיתי שיכול להרגיע את החסר הפנימי ויכול להביא אותנו לשלווה זה אהבה.

IT'S ALL ABOUT HER

היא מה שאנחנו חסרים. היא מה שאנחנו מחפשים.

כשיש לנו אותה. הכל שקט. נובע. זורם. מסופק ושמח.

היא מהות הקיום. היא מהות הכל. היא מקור היצירה והבריאה.

– – –

אני זוכרת שבאחת משנות לימודי הייעוץ החינוכי שלי. המרצה ביקשה מאיתנו לתת הגדרה ל'אהבה'. והתחיל דיון פילוסופי בנוגע להגדרה הטובה ביותר.

האמת ,שאז זה לא היה נראה לי כל כך מופרך והזוי כמו שזה באמת.

אהבה היא לא משהו רציונאלי. היא רגשית.

אם הרגשת אותה וחווית אותה, אתה יודע אותה.

אם לא הרגשת אותה אתה לא יודע אותה.

הניסיון להגדיר אותה רציונאלית הוא כמו ניסיון של איש עיוור מלידה לתאר צבעים בלי שהוא אי פעם ראה אותם.

אבל העניין הוא, שאם לא הרגשת אותה. אתה אפילו לא יודע שאתה לא יודע אותה.

אתה חושב שהיא דברים אחרים. אתה יכול לחשוב שהיא אולי לבביות. אכפתיות. תלות. דאגה. חיבה. ידידות. או כל דבר אחר. אתה חושב שאתה מבין אותה. אתה יכול אפילו לחשוב שיש לך אותה. אבל זה בראש. זה במחשבה.

ברגע שטעמת ממנה. אתה לא יכול לשכוח את טעמה. פתאום אתה יודע מה היא ושאינך יכול בלעדיה.

פתאום אתה נזכר שהיא מהות הכל. שהיא המרחב הטבעי לך. שהיא אתה.

אם נתקלת בה ככה פתאום באמצע החיים. אתה בבעיה. אתה כבר לא יכול ללכת אחורה.

כל מה שהרגיש רגיל. שגרתי וטבעי. הופך לחסר טעם ותפל בלעדיה.

לפעמים זה כל מה שמניע את החיפוש שלך. הזיכרון והגעגוע. הידיעה שהיא אפשרית ושאתה ראוי לה.

למה הדבר משול?

לאדם שחי כל חייו בחדר אפרורי וחשוך. וזה מה שהוא הכיר. ופתאום לרגע אחד הווילון הכבד של החדר הוסט הצידה ואור נכנס והוא קיבל הצצה לנוף המדהים שקיים מחוץ לחדר.

אותו אדם כבר לא יוכל להמשיך לחיות את חייו כרגיל. הוא כבר ראה משהו אחר.

הוא קלט בחושיו ולא רק בראשו שאפשר משהו אחר.

הוא יודע בוודאות גמורה שיש משהו אחר. שיש עולם אחר, מאיר וצבעוני מחוץ לעולם שלו ושהוא כרגע לא נגיש לו.

אני מאמינה בריפוי של אהבה. בעיניי היא זאת שבאמת קובעת.

מעבר למילים. ניתוח פסיכולוגי וחפירות של מודעות אישית. הדרך שבה אני מלווה אנשים בתהליכי השינוי שלהם היא בדרך של אהבה ופתיחת הלב.

דרך של אינטימיות. קירבה וקשר.

בדרך של הלב.

האמת שהיא מפחידה מאד הדרך הזאת.

היא נורא רכה ומחייבת התמסרות ואומץ.

היא הפוכה לגמרי מכל מה שהורגלנו אליו במהלך שנות ההישרדות שלנו.

היא מחייבת וויתור על ה: 'אני לא צריכה אף אחד'

'אני לא אראה לכם מה אני צריכה'

'אין סיכוי שתראו מה אני מרגישה וכמה שאני חלשה'

'אני מסתדרת יותר טוב מכולכם'

'אני אראה לכם מה זה' וכד'

היא מחייבת וויתור על פחדים, הגנות ובעיקר על תחושת הנפרדות האשלייתית שלנו.

היא מחייבת וויתור של מסכת החשיבות העצמית שאנחנו עוטים על עצמנו.

היא מחייבת אומץ ולקיחת סיכון. להעיז לשים את עצמי במקום שאני יכול להיפגע. ולהיפגע דווקא במקומות הכי חלשים רכים וכאובים שלי.

היא מחייבת אותי לפגוש את הצרכים והרצונות הכי קטנוניים חלשים ותינוקיים שלי.

היא מחייבת אותי להראות שאני לא יכול לבד.

ככל שהחסר שלי באהבה גדול יותר. אני זקוק לה יותר ופוחד ממנה יותר.

ככל שאני פוחד ממנה יותר היא מאיימת עלי יותר.

היא מאיימת עלי להפגיש אותי עם החסר שלי. עם הכאב שלי ועם ההזדקקות שלי.

קשה לנו להרגיש כל כך זקוקים ונצרכים.

מפחיד אותנו להרגיש שאנחנו לא יכולים לבד. ובעיקר בדור ובעידן שלנו שבו החינוך הוא לעצמאות ולהיבדלות. לא להזדקק לאף אחד ולהסתדר לבד הם סוג של ערכים שאנחנו יונקים כבר מגיל אפס. הם גם המסקנות והאמונות המגבילות הפנימיות שאנחנו מחזקים בתוכנו בכל פעם כשאנחנו נפגעים מאנשים קרובים בחיינו.

בכל יום אני פוגשת המון פחדים מאהבה.

פוגשת אותם בתוכי וגם בקרב אנשים שאני מלווה.

הפחד לאבד את הזהות העצמית שבניתי במהלך השנים. זאת שבנויה על הנפרדות.

הפחד לפגוש את כל מה שהדחקתי במהלך השנים.

הפחד מהבלתי נודע.

הפחד לא להיות.

הפחד להיות למטה ולהיפגע.

הפחד מדחייה ונטישה.

אבל כשזה קורה ואני כן לוקחת את הסיכון ונפתחת אליה. אני יודעת בוודאות שזה היה שווה.

היא אומנם הופכת אותי לפחות חזקה. החולשה שלי מובעת ואני פגיעה יותר. אבל בד בבד אני מתרחבת ונרפאת.

אין מה לעשות. אנחנו זקוקים זה לזה בשביל להירפא.

מבחינה רגשית אנחנו תלויים אחד בשני בתלות הדדית. לא תלות כזאת שמשאירה אותנו חסרי כלום. אלא תלות כזאת שמרפאה אותנו ואת מי שמולנו.

לפעמים אהבה היא הדבר היחיד שחסר לנו.

זה כמו חדר שמעוצב בצורה מדהימה. אפילו מושלמת. אבל הוא חשוך.

בחדר הזה לא צריך כלום בשביל לאפשר ליופי להיות. צריך רק לפתוח את האור…

ואז הכל בסדר.

רק לאפשר לאהבה לזרום דרכנו. רק לאפשר לה להיכנס ולנבוע דרכנו ופתאום הכל בסדר…

ואז אין לאן לרדוף.

ואז אין בכלל רצון לרדוף.

– – –

הלהג בטלוויזיה הופך כבר לבלתי נסבל.

לא יאומן.

מזכירה לעצמי שזאת הדרך של מי שיושב שם מאחורי המסך לנסות לדאוג לכך שיראו אותם. שישימו לב אליהם.

גם אני מוצאת את עצמי עושה דברים בשביל זה.

למרבה הכאב, רובינו מסתובבים בעולם עם חוויה שאי אפשר לאהוב אותנו.

אנחנו עושים הכל בשביל שישימו לב אלינו אבל גם כשזה קורה, זה לא באמת נכנס. גם כשרואים אותנו ושמים לב אלינו, הסלידה והשיפוט העצמי שלנו רק גדלים והחוויה שהנה אוטוטו יעלו על הזיוף שאנחנו – כל הזמן נוכחת. גם כשאוהבים אותנו, הרבה פעמים אנחנו שמים תנאים והגבלות ומצליחים להוכיח לעצמנו שוב ושוב כמה לא אהובים שאנחנו ושאי אפשר באמת לאהוב אותנו.

כשאנחנו מנסים למצוא את המקום שלנו בחברה דרך זה שישימו לב כמה אנחנו מיוחדים ושירצו אותנו. זה לא באמת נספג בתוכנו גם כשזה מה שקורה בפועל.

הדבר היחיד שבאמת יכול לשנות, הדבר היחיד שאנחנו באמת יכולים לעשות בשביל להירפא ולרפא. בשביל להשפיע ולחולל שינוי אמיתי הוא – להיפתח לאהבה. לאהבה שבתוכנו, להאמין לה. לקבל אותה ולהעניק אותה. לפתוח את הלב. לתת לאחרים להרגיש שהם ראויים לאהבה. שזאת זכותם המולדת ושהם ראויים לכך. וכך גם להתייחס כלפי עצמנו ובעיקר כלפי החלקים שאנחנו פחות אוהבים בנו.

הדבר היחיד שבאמת קובע הוא כמה אנשים אנחנו פוגשים מתוך אהבה ולא מתוך שיפוט.

הדבר היחיד שבאמת משפיע הוא עם כמה אהבה אנחנו ניגשים לעצמנו ולחיים.

ואת כל זה אני כותבת יותר לעצמי מלכם.

אז כן. זה כואב שאנחנו מרגישים כל כך לא ראויים.

זה כואב שאנחנו כל כך פוחדים ממנה.

זה כואב שאנחנו לא אוהבים את עצמנו.

ודווקא בגלל זה אהבה היא התשובה היחידה.

אוהבת אתכם,

חני

נ.ב אגב, פתאום אני שמה לב שכבר 703 רשומים לערוץ היוטיוב שלי. אז אם אתם עדיין לא רשומים פשוט לחצו על ה'הירשם כמנוי' בתיבת היוטיוב שמופיעה בצד ימין בראש העמוד :)

2 תגובות

מאי 02 2015

להסכים להראות את עצמך

בשביל מה זה טוב? הוא שואל אותי…

בשביל מה זה טוב לדבר על מה שכבר היה ועבר?

בשביל מה זה טוב????

הפחד ממלא את האוויר.

הכאב הבלתי אפשרי…

בשביל מה לגעת במה שעבר כבר ונגמר?

בשביל מה להחיות את מה שמת?

בשביל מה?

ואני…

אני רק מרגישה את כל הבליל המשתק הזה שלו שפוגש את הבליל המשתק הזה שלי

מרגישה, מכילה ומחכה…

אין דרך אחרת.

אין באמת דרך אחרת לריפוי מלא

הדרך לריפוי עוברת דרך הלב והרגשות.

וברגשות, מה לעשות אין רק אהבה.

יש שם עבר שלם של רגשות, חוויות ואירועים תקועים שבשעת מעשה תת המודע שלנו לא היה מסוגל לשאת ולכן דחק אותם פנימה. העלים אותם מעיננו.

להסכים להראות – זאת הדרך!

להסכים להראות את הצורך. את הכאב. את החולשה. את הפגיעה. את הכעס. את חוסר האונים. את הרצון. את הייאוש. האכזבה. הבדידות. הבושה. האשמה. הפחד. התקווה. האמון. העוצמה. האהבה.

להסכים להראות את מי שאתה.

להסכים להראות את מי שאת.

[להסכים להראות את מי שאני…]

כל מה שנשאר שם בצללים. כל מה שאנחנו מעדיפים להשאיר בחושך, במרתף. כל מה שאנחנו מסרבים לראות ולהראות – מתחיל לעבוד נגדנו.

וכך בשקט בשקט מתחת לפני השטח מתפתחות להם מבפנים הפרעות אכילה, דיכאון, חרדות, מחלות פסיכוסומאטיות, דימוי עצמי נמוך, חוסר ביטחון ועוד מרעין בישין.

האמת היא שכמעט כל מה שלא עובד לנו נכון וטוב בחיים קבור שם, באנרגיה התקועה. ברגש התקוע.

ובהיעדר היכולת הבסיסית והראשונית ביותר שלנו.

יכולת שכולנו נולדנו איתה.

ואתם יודעים מה – יותר מיכולת.

צורך.

צורך אמיתי של ממש.

שמישהו יראה אותנו.

יראה את כל כולנו.

שתהיה לנו האפשרות להראות את עצמנו.

להראות את כל כולנו. את כל מי שאנחנו.

לפעמים לא צריך הרבה יותר מזה בשביל להירפא.

פשוט להסכים להוציא לאור את כל מה ששוכב שם בפנים.

בתכלס', זאת נקודה חשובה ומשמעותית מאד.

כולנו חיים ברמה כזאת או אחרת של חשיפה וברמה כזאת או אחרת של 'סוד', העדר חשיפה.

ולכאורה זה מתעתע.

כי יכול להיות שאני דברנית גדולה מאד. ובחוויה שלי אני משתפת ומדברת על הכל.

אבל האמת היא שזה לא מספיק.

ישנם 3 רמות של חשיפה.

חשיפה ברמה הרציונאלית

חשיפה ברמה הרגשית

וחשיפה ברמה האינטימית

כל אחד מאיתנו נמצא במקום אחר על הסקאלה הזאת מבחינת יכולת החשיפה שלו.

ככל שאנחנו מעמיקים יותר לכיוון האינטימי, נמצאים שם הכאבים היותר גדולים, מהגילאים היותר מוקדמים והתקיעויות המשמעותיות והמשפיעות ביותר. וכתוצאה מכך גם כמויות ואיכות הפחדים היותר משתקים עד כדי אימה וחרדה של ממש.

זה אחרת לכתוב בוואצפ לחברה שאני בודדה מאשר לומר בטלפון לאותה חברה שאני בודדה מאשר להרגיש את הבדידות, לכאוב אותה ובאותו הרגע לשתף אותה פנים אל פנים מול אותה החברה.

ככל שאני מצליח יותר לשתף מתוך הכאב ופחות לדבר על הכאב מבחוץ, הריפוי שאני מכניס לחיים שלי גדל משמעותית.

האנרגיה הרגשית התקועה משתחררת. גוף הכאב מתכווץ ואני מפנה מקום לאהבה ולחופש.

וחשוב מכל, אני מתבגרת רגשית. אני מכניסה זמן לרגש התקוע ומאפשרת לגיל הרגשי שלי להתחיל להתקדם לכיוון הגיל הכרונולוגי שלי.

אז כן.

כולנו סוחבים איתנו רמה מסויימת של כאב.

חלקנו סוחבים רמה מאד גבוהה של כאב ופגיעות.

חלקנו עברנו ילדות מאד קשה, כואבת ובודדה.

חלקנו גדלנו בצל ביקורת ובהיעדר מוחלט של אהבה וקבלה.

חלקנו עברנו חוויות לא נעימות ואולי אפילו טראומטיות.

חלקנו מגיל אפס מסתובבים בעולם עם תחושת זרות וחוסר שייכות.

חלקנו ננטשנו. נבגדנו והוזנחנו.

חלקנו נחשפנו לרוע ולאלימות מזעזעת.

חלקנו חיים בהישרדות רגשית מהשנייה בה הגחנו לעולם ואולי אפילו כבר מהעוברות.

זה לא קל.

החוויות הרגשיות האלה תקועות עמוק בתוך תת המודע

והכאב שם לא נעלם. רגש שהודחק, נמצא שם במלואו. כשהוא דחוק בתוכנו הוא נמצא שם בחושך ללא זמן.

ברגע שאנחנו מאפשרים לו לעלות, הוא נחווה על ידינו במלא עוצמתו, כאילו זה קורה עכשיו. וזה קשה מאד. כואב מאד!

רק שאם אנחנו רוצים לחיות חיים עם חופש פנימי. חיים מלאים באהבה. חיים של קרבה. אינטימיות וחיבור –

אין מנוס מלפתוח את הלב.

ואם אנחנו באמת רוצים לפתוח את הלב, עלינו להיות מוכנים להרגיש את כל מה שמרגיש בו.

להסכים להרגיש כאב בדיוק כמו להסכים להרגיש אהבה.

אי אפשר לחיות בלי אהבה.

ובאותה המידה אי אפשר לחיות בלי להרגיש את הכאב.

אי אפשר לחיות בלי הלב.

אפשר להתנהל. אפשר לגסוס. אפשר להתבונן על החיים. אפשר לשרת את החיים. אפשר לרוץ ולברוח.

אבל בשביל באמת לקחת חלק בחיים אין מנוס מלפגוש את החיים דרך הלב.

הדרך אל הלב היא דרך חיים.

דרך חיים שמחייבת הרבה אומץ. כנות וחמלה.

זאת דרך שמרככת אותנו. נותנת לנו להרגיש חלשים. נזקקים. זאת דרך שמחברת אותנו לעצמנו ולאחרים.

אז נכון – היא מחייבת אותנו לוותר על ההיאחזות ב:

'אני לא צריכה אף אחד'

'אני יראה לכם שאני הצודקת ואתם הטועים'

'מי אתם בכלל…'

'אין סיכוי שאני אראה שרע/קשה לי'

זאת דרך שמחייבת וויתור על הנפרדות ועל המאבק.

זאת דרך שמחייבת וויתור על התחרות והצורך להוכיח.

זאת דרך שמחייבת כניעה. התמסרות. והרבה קבלה.

וכן.

זה מפחיד.

זה מפחיד לוותר על האגו.

זה מפחיד לוותר על הזהות העצמית שלנו שמושתתת על פחד.

זה מפחיד לוותר על הכלים ההישרדותיים שבחוויה שלנו הגנו עלינו מפגיעה.

זה מפחיד להראות את מי שאנחנו.

אבל זה משתלם.

זה משתלם בגדול.

זאת הדרך היחידה לחיות מתוך בריאות אמיתית.

מתוך חיבור אמיתי וביטוי מלא של הבריאה הייחודית שהיא מי שאנחנו.

ביטוי של המהות הכי אותנטית ושייחודית רק לנו.

אז בשביל זה.

בשביל זה, זה טוב.

בדיוק בשביל זה שווה להיכנס לשם פנימה ולהתחיל לעשות בדק בית. להסכים לשחרר, להראות ולהתחבר.

להסכים לחיות באופן מלא.

אשמח לשמוע מכם איפה זה פוגש אתכם באופן אישי בחייכם.

הרבה אהבה וטוב,

חני

2 תגובות

מרץ 29 2015

החופש לחיות בחופש!

"האמת היא שעדיין איננו חופשיים. למעשה, השגנו רק את החופש להיות חופשיים".

(נלסון מנדלה)

כמה ימים לפני פסח. חג החרות.

אין זמן מתאים יותר מלבחון את החופש בחיינו. את החופש הפנימי שלנו. את החופש להיות מי שאנחנו.

בליל הסדר נתכנס רובנו לחגוג את החופש שלנו. לחגוג את היותנו בני חורין.

אבל האם זה אכן כך?

האם אכן אנחנו חופשיים?

חופשיים באמת?

ומה זה בכלל להיות בן חורין?

זה מעניין.

כמות השקרים והאשליות שאנחנו מוכרים לעצמנו היא אינסופית

אנחנו חיים בעידן שבו לכאורה יש לנו את כל החופש שאנחנו צריכים

יש לנו שפע יותר ממה שאבות אבותינו יכלו לדמיין

לרובינו אין אף אחד שקובע לנו מה לעשות

לכאורה יש לנו את החופש ללכת לכל מקום. לעבוד בכל מה שנרצה. ללמוד כל מה שבא לנו. לעשות (כמעט) כל מה שעולה ברוחנו ולחיות כפי שבא לנו.

ובכל זאת.

האם זאת האמת?

האם אנחנו אכן חיים בחופש?

האם מציאות השפע שאנחנו חיים בתוכה היא אכן אינדיקציה לחופש ולשפע פנימיים?

אז ברמה השטחית, אולי כן.

ברמת ההתבוננות השטחית – אנחנו חווים שפע וחופש אינסופיים

אבל האם זאת האמת?

האם השפע והחופש מצליחים לחלחל פנימה ללב?

האם השפע והחופש החיצוני קשור בכלל ללב?

לא בטוח…

יותר ויותר מאתנו מעדיפים להתבונן על המציאות ברמה חד ממדית.

ברמה החיצונית שלה.

לא מזמן קראתי איזה מאמנת אישית שסיפרה שהיא הובילה מאומנת שלה לידי חופש מסוים.

והחופש הזה היה – להתחיל להשתמש בחד פעמי. בניגוד לרגיל במשפחת המוצא שלה.

האמת הזדעזעתי.

האם להשתמש בחד פעמי זה שפע???

להשתמש בחד פעמי בעיניי זה הפך משפע. זה נזק אינסופי לסביבה ולדורות הבאים שלנו.

זה נזק אינסופי לטבע שמי יודע מי הולך לשלם על כך את המחיר.

האם כל הבזבוז והצרכנות המיותרת הזאת הם שפע? הם הרס!

הם תוצר של חמדנות. חוסר ביטחון פנימי וצורך אינסופי באישור חברתי.

הם חיפוש אחר הנוח על חשבון הנכון.

כחברה איבדנו את הדרך.

אנחנו משועבדים ביג טיים.

אני לא יודעת אם אנחנו משועבדים יותר מאבותינו – אבל אנחנו בהחלט מתחרים בהם.

אז נכון. הגוף שלנו לא משועבד. ואין נוגש חיצוני שעומד לנו על הראש וקובע לנו מה לעשות.

אבל אנחנו משועבדים.

משועבדים לקודים חברתיים.

משועבדים לאשליה של חופש ושפע.

משועבדים למכשירים.

משועבדים לצעצועים וחומרים.

משועבדים לרצון של אחרים.

משועבדים לתשוקות, תאוות ויצרים.

משועבדים לפחדים והרגלים.

כן. אני יודעת – זה לא סקסי לכתוב את מה שאני כותבת.

הרבה יותר מושך לספר סיפורים על שפע אינסופי. על היכולת שלנו לממש כל חלום. על חיים בגדול. על פנטזיות. יעדים. מטרות. ועוד.

וכן. אני בהחלט מאמינה בשפע. ומשתדלת לחיות ככה מתוך ידיעה שהכל אפשרי.

אבל מה זה הכל???

האם הכל זה שיעבוד לצרכים ארציים?

האם הכל זה שיעבוד לחומר?

האם הכל זה רדיפה אינסופית אחר ריגושים שלא נספגים?

האם הכל נמצא מחוצה לנו?

יותר ויותר אנשים שאני פוגשת אומרים לי: "חני, מימשתי הכל. כל מה שחלמתי עליו וחשבתי שיעשה אותי מאושר ואני לא…"

ואז. מה?!

אחת מהאינדיקציות היותר ברורות לחופש הפנימי שלנו זאת כמות האהבה בחיינו.

האם יש לנו את החופש לאהוב ולקבל אהבה?

האם אנחנו באמת ובתמים אוהבים את עצמנו?

האם מה שמניע אותנו בחיים זאת האהבה או הפחד…?

בעיניי חופש אמיתי מגיע עם אהבה.

חופש של הלב…

אז כן. זה באמת אחד הדברים היותר קשים

והיותר נדירים.

נדירים האנשים שחווים חופש פנימי, רגשי.

נדירים האנשים שמצליחים להתעלות מעל החסר ולהתנהל מתוך חופש ואהבה.

כל עוד החסר שולט בי. אני לא חופשי.

כל עוד הפחד שולט בי. אני לא חופשי.

וזה לא משנה אם זה פחד מפגיעה. פחד שלא יכירו בי. או פחד מלהיות לא משמעותי.

כל עוד שהפחד שולט בי, אין לי יכולת להיות חופשי.

החרות היא היכולת להתעלות מעל החסר. החסר קיים, אך לא מנהל אותי.

בעולם הרגשי שלנו, כמעט כולנו חסרים.

כך גדלנו.

ככל שאני חסר יותר, אני כואב יותר.

ככל שאני חסר יותר, אני פוחד יותר.

ככל שאני פוחד יותר, אני מנסה לשלוט יותר.

ככל שאני שולט יותר, אני פוחד יותר.

ככל שאני חסר יותר, אני נשלט יותר בידי החסר.

אין מה לומר, זה לופ.

העניין הוא, שיש דרך להשתחרר ממנו.

יש דרך לצאת ממעגל החסר והשעבוד לניסיון למלא אותו בדרכים שונות ומשונות.

רק שזה מחייב התעוררות והבנה.

זה מחייב הודאה כנה בפני עצמנו שאנחנו מנוהלים. שהחופש שאנחנו מספרים לעצמנו אודותיו הוא אשלייתי.

שזה שאני גר בבית יפה, משרה מכובדת ומשפחה יפה זאת עדיין לא אינדיקציה לחופש פנימי.

להיפך. יש מצב שאני ממש כבול…

מה שבאמת קובע הוא כמה אני מנוהל בחיים שלי או כמה אני בוחר את החיים שלי.

וכן. אין הכוונה רק ברמה העסקית של השגת יעדים וכד' – בתחום זה לאנשים קל הרבה יותר להגיע לתחושה של חופש.

חופש אמיתי נבחן בלב.

חופש אמיתי נבחן ברגשות.

חופש אמיתי נבחן באהבה.

כשקוראים את ויקטור פרנקל, מגלים שגם בזמן השואה. במצב של מלחמה ושיעבוד ואובדן חרות הגוף – עדיין היו אנשים שהיו בני חורין.

הנפש שלהם נשארה חופשיה.

הלב שלהם היו חופשי.

חופש הוא מצב פנימי.

מצב שבו אנחנו יכולים להתעלות מעל הצרכים הארציים. מצב שבו יש לי את עצמי. מצב שבו, אף אחד לא באמת יכול לקחת ממני משהו.

כי גם אם ייקחו לי את הבית. את המכונית. את יכולת התנועה. את הגוף.

את הלב ואת עצמי – אף אחד לא יכול לקחת ממני.

כל עוד אני סוחב פחדים וסודות לא מודעים מהעבר, אני בבעיה.

אין לי את היכולת להגיע לחופש אמיתי.

אני מנוהל בלי אפילו לדעת שאני מנוהל.

ככל שאני מעז להעלות יותר ויותר חלקים לא מודעים לאור המודעות, אני הופך לאט לאט לחופשי יותר ועצמאי יותר מבחינה רגשית ונפשית.

ואם כבר אנחנו מדברים על החופש של הלב

אז כנראה שזה החופש הפנימי שהכי קובע.

כמה אנחנו מסוגלים לאהוב?

כמה אנחנו מוכנים לקבל אהבה?

כמה אנחנו מעיזים להתמסר לאהבה ולהסתכן בפגיעה?

כמה תנאים אנחנו שמים לאהבה שלנו?

כמה תנאים אנחנו שמים לאהבה שאנחנו מקבלים?

כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת בשביל לשחרר את הלב לחופשי?

כמה אנחנו מוכנים להראות את עצמנו? את הלב שלנו? את מי שאנחנו באמת<

כמה הפחד שלנו מלהיפגע שולט בחיים שלנו?

כמה כל מה שאנחנו לא מוכנים לראות, להודות ולהכיר על עצמנו ועל המציאות שלנו שולט בחיים שלנו?

כמה אנחנו מסוגלים לחיות את מי שאנחנו בצורה אותנטית?

כמה אנחנו חופשיים להיות חופשיים?

אז בעוד כמה ימים, כשנשב בליל הסדר ונחגוג את יציאת מצריים ואת היותנו חופשיים.

שווה שנעצור רגע ברגע של כנות ונבחן עם עצמנו:

איפה בחיים שלי אני עדיין לא חופשי מספיק?

למה אני עדיין משועבד?

מה באמת שולט בי?

האם אני אכן מוכן לצאת לחופשי?

ומה הדבר האחד שאני יודע שאני יכול לעשות בשביל ששנה הבאה בפסח תשע"ו אגיע לליל הסדר עם יותר חרות פנימית מהשנה?

והכי חשוב כמובן – לא לשכוח ליהנות מהדרך :)

אשמח לשמוע מכם איפה המילים שלי פוגשות אתכם.

הרבה אהבה וטוב.

חני.

9 תגובות

הבא »

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *