מרץ 27 2014

כמה חופש באמת יש לנו לבחור בחיים שלנו?

פתאום קם אדם בבוקר וקולט שהוא כלוא.

כלוא בתוך עצמו.

כלוא בתוך ההרגלים שלו.

בתוך הפחדים שלו.

בתוך העבר שלו.

בתוך השדים שלו.

הרבה יותר נוח לנו להאשים את כל העולם ואשתו למה אין לנו מספיק חופש.

למה במקרה הטוב, אנחנו חיים רק חצי חיים…

אבל ברגע שהתרמית מתגלה ואנחנו עומדים מול האמת הכואבת -

מסתבר שהכלא היחיד שאנחנו נמצאים בתוכו הוא הכלא של הנפש שלנו.

וגם כשמשחררים את הסוהר לחופשי ומפרקים את גבולות הכלא, לא תמיד האסיר רוצה בכלל לצאת לחופשי.

החופש מפחיד ומאיים. אין כל ספק בכך.

בכלא אנחנו מרגישים בבית. מכירים כל ניואנס. כל דרמה. הבִיצה הזאת חמימה ודביקה. מגוננת ומנחמת.

הבלתי ידוע, הטוב – מאיימים משהו.

החופש מפחיד!

אז אנחנו משלים את עצמנו שיש לנו חופש לבחור.

התודעה שלנו מספרת לעצמה סיפורים יפים.

אבל תכל'ס אנחנו כלואים.

- – -

אתמול בזמן ששימשתי בתפקיד הנהגת המשפחתית, חיכיתי לבת שלי שתצא מהחוג גיטרה שלה.

עמדו שם ליד הבניין, 2 בנות חמודות בגיל 9 בערך.

ושתיהם עם סמרטפונים.

הם עמדו להם אחת ליד השניה. כביכול ביחד.

אבל כל אחת בסמרטפון שלה. כאשר מידי פעם הם שיתפו אחת את השניה במה שהם רואות.

האמת, זה היה ממש עצוב לראות את זה.

משהו הולך כאן לאיבוד בדור הזה.

משהו הולך כאן לאיבוד אצלנו ואצל הילדים שלנו.

שכחנו איך להשתעמם.

שכחנו איך פשוט להיות.

שכחנו להיות באינטימיות עם עצמנו.

במקום שננהל את הטכנולוגיה, היא מנהלת אותנו.

וזה הזכיר לי פתאום ראיון שהיה לי שנה שעברה בטלוויזיה.

האמת זה היה מביך.

ביום אחד, הרמתי את הטלפון ועל הקו בחורה נחמדה שסיפרה לי שהיא קראה את הבלוג שלי ואם הייתי רוצה להתראיין בתוכנית כל הבוקר אצל אורנה דץ.

האמת, לא ידעתי מי זאת אורנה דץ ובטח לא מה זה כל הבוקר אבל הסכמתי.

את הראיון תוכלו לראות כאן בהמשך באהבה גדולה.

אחרי הסידורים וההתארגנויות, נכנסנו לחדר הצילומים וישבה לידי מישהי שהבנתי שגם לה קוראים חני. אז שאלתי אותה מי היא ומה היא עושה. נראה לי שהיא חטפה הלם על זה שאני לא מכירה אותה. ואז היא אמרה לי את השם שלה. ותכלס' לא התקשר לי לשם דבר. היא היתה מופתעת ושאלה אותי אם אני מכירה את אורנה. אז אמרתי לה שגם אותה אני ממש לא מכירה…

את ההמשך תוכלו לראות כאן בסרטון. הוא התקשר לי לילדות החמודות האלה.

וליכולת שלנו לבחור בחיים שלנו.

לבחור בחיים שהיינו רוצים לעצמנו ובטח לילדים שלנו.

אז כן,

זה לא קל.

הדרך לא קלה.

הפיתויים לא פשוטים.

הפחדים שצצים הם אין סופיים.

אבל אם רוצים – הכל אפשרי.

העניין הוא להגדיר. להגדיר את מה שאנחנו רוצים.

את מה שאנחנו באמת! רוצים.

אז מה אתם באמת רוצים? שמחה? אהבה? חופש? סיפוק רגשי? מימוש עצמי? בריאות? אינטימיות? בחירה חופשית? מה?

ברגע שאנחנו מזהים את הרצון שלנו. רוצים ממש חזק – הוא יתממש.

וכדברי רבי נחמן -

"וכלל הדברים האלה,

שכל מה שהאדם חושק באמת,

בוודאי יוכל לגמרו ולהוציאו מכח אל הפועל,

ולא יוכל למנעו מזה שום מניעה ואונס,

רק צריך שיהיה החשק גדול מאד,

כפי מעלת הנחשק."

אז כן,

באפשרותנו פשוט להמשיך לברוח. לתת לגורמים חיצוניים לנהל לנו את החיים.

אבל באפשרותנו גם לבחור. להעיר את הרצון. לאחוז בו. לרצות בו באמת.

ולממש אותו…

אני מזמינה אתכם רגע לעצור, לבחון את המקומות בהם אתם כבולים בחייכם ולשאול את עצמכם בכנות:

איזה שינוי הייתם רוצים לחולל בחייכם?

מאיזה מייצרים פנימיים אתם מחפשים להיגאל?

על איזה ארץ מובטחת את חולמים?

תאחזו ברצון הזה. תרצו אותו חזק חזק. עד שתממשו אותו.

אתם ראויים לממש כל רצון שלכם.

לא סתם הוא הרצון שלכם.

אוהבת אתכם מאד,

חני

עדיין אין תגובות

מרץ 19 2014

מותר להרגיש – הלגיטימציה בחיפוש אחר אהבה

יש אנשים שמסתובבים בעולם ומבחינה חיצונית, רציונאלית נדמה שיש להם הכל.

בית יפה. רכב חדש. משרה נחשקת. משפחה. בן זוג. הכל.

אבל מבפנים, משהו מת בתוכם.

כשאין לנו משהו. כשאנחנו חסרים משהו.

ברמה פנימית מסויימת זה נותן לנו לגיטימציה לסבול. זה כביכול מאפשר לנו להרגיש חסרים.

ולרוב, אנחנו תולים את כל תחושת החסר הפנימית באובייקט החסר.

בבן זוג החסר. במשפחה שאיננה. במשרה הדפוקה. בבית העלוב או בכל מה שלא יהיה…

אבל דווקא כשהדברים כביכול פועלים טוב. דווקא לכאורה כשיש לנו את כל רשימת הדברים שעליהם יש לסמן וי כדי להיות מאושרים.

דווקא כאן מתחיל הכאב האמיתי.

כבר מגיל צעיר מאד, נכנסנו לקונפליקט מול העולם הרגשי שלנו. מול הרגשות והתחושות שלנו.

בין אם למדו אותנו – ש"אין לנו סיבה להרגיש רע" או "לא נורא זה יעבור" או "הנה קח ממתק ותרגע" או "על זה אתה בוכה? חכה שאני אתן לך סיבה אמיתית לבכות" או "מה אתה מתלונן? אתה יודע שיש ילדים באפריקה שמתים ברעב?!"

לא משנה מה היה השדר הרגשי שקיבלנו. אבל אם לא נתנו מקום לרגש שלנו.

אם לא קיבלו את הרגש שלנו ופשוט אפשרו לו להיות.

אם לא קיבלנו את ההרגשה שזה בסדר להרגיש את מה שמרגיש לנו ושמותר להרגיש.

גדלנו עם בעיה…

גדלנו להיות מבוגרים שלא מקבלים את הרגש של עצמנו.

גדלנו למבוגרים ששופטים ומבקרים את העולם הרגשי שלנו.

גדלנו למבוגרים שמכחישים ומדחיקים את העולם הרגשי שלנו.

גדלנו למבוגרים שמסוכסכים עם העולם הרגשי שלנו.

גדלנו למבוגרים שמקהים ובורחים מהעולם הרגשי שלנו.

גדלנו למבוגרים שמרגישים רע. מרגישים אכזבה ורגשות אשם על זה שמרגיש לנו מה שמרגיש לנו…

ואם אנחנו מסוג האנשים שחווים רגשות בעוצמה.

אם אנחנו מסוג האנשים שמחפשים עוצמה רגשית חזקה, אנחנו תקועים לגמרי.

לכאורה יש לנו הכל. אבל ברגש, אנחנו מרגישים רע.

אנחנו מסתובבים בעולם עם בור שחור ששואב אותנו למטה.

אז נכון. הוא לא תמיד שם. לפעמים אנחנו מצליחים להעביר זמן רב מבלי לשקוע לתוכו.

אבל הוא שם.

בור שחור של חסר בחום. חסר באהבה וחסר בקבלה שמלווה אותנו כצל רקע.

בור שחור שלא משנה כמה אנחנו טוענים מולו רציונאלית. לא משנה כמה אנחנו מנסים להסביר לו שלכאורה יש לנו הכל ושאין לנו סיבה להרגיש רע.

בור שחור, שכשאנחנו בתוכו – בחוויה הפנימית אין לנו כלום!

יש אנשים שללא חום ואהבה. ללא קשר. הם מרגישים חצי מתים.

יש אנשים שללא אינטימיות ותחושת שייכות הם מסתובבים בעולם עם דיכאון סמוי ועם חוסר חיבור בסיסי לחיים.

יש אנשים שללא אנרגיה רגשית, אין להם טעם בחיים האלה. אין להם סיבה לחיות.

וככל שהפער בין הסטטוס החברתי החיצוני שלי לבין הבור השחור הפנימי שאני סוחב על עצמי גדול יותר – המצוקה גדולה יותר. החנק גדול יותר. הבדידות גדולה יותר. המלכוד גדול יותר!

העניין הוא, שכיוון שלכאורה כלפי חוץ הכל נראה מאד נוצץ. הבדידות הרגשית הפנימית היא איומה. זה מסוג האנשים שמרגישים שאם הם היו מתאבדים – אף אחד לא היה באמת מבין למה?!

אז מה באמת עושים בשביל להרגיש טוב יותר?

מה באמת עושים בשביל לחוות חיבור לחיים ותחושת משמעות?

מה שעושים זה קודם כל –

מפסיקים להילחם!

פשוט משחררים. מרפים…

הכל בסדר.

זה בסדר להרגיש רע.

מותר להרגיש לא מרוצים.

מותר לסבול.

הכל בסדר.

מה שאנחנו מרגישים, זה בסדר.

לרגש אין הגיון. כל מה שמרגיש לנו הוא לגיטימי. כל מה שמרגיש לנו הוא בסדר. כל מה שמרגיש לנו הוא מותר.

הרגש בסדר. אנחנו בסדר. הכל בסדר.

אפשר לנוח.

כבר אין עם מי להילחם…

ואז, כשאנחנו מרפים ומשחררים,

כשאנחנו מאפשרים לעצמנו את הלגיטימציה להרגיש את כל מה שעולה ואת כל מה שמרגיש.

כשאנחנו משחררים את השופט הפנימי שלנו. את הטוב והרע. את המותר ואסור. ופשוט מקבלים את מה שעולה בחמלה ואהבה. אנחנו פנויים לשלב הבא…

והשלב הבא הוא ההכרה שמה שאנחנו מחפשים, אף פעם לא היה באמת מחוצה לנו.

האהבה נמצאת בתוכנו.

הקשר, האינטימיות, השייכות, תחושת המשמעות, הם כולם כבר כאן.

ומה שנשאר זה רק לפתוח את הלב. להתחבר לעצמנו. להתחבר לאהבה שבתוכנו.

ולהפוך להיות היא.

האהבה.

לוותר על האשליה החיצונית -

לשחרר את התלות והדרמה.

להתמסר למה שעולה.

להתמסר לכאן ועכשיו.

ופשוט לאפשר לה, לאהבה – לזרום בתוכנו.

למלא אותנו

ולנבוע מתוכנו החוצה…

אוהבת אתכם מאד.

אוהבת את זה שאתם עוקבים אחרי.

אוהבת את זה שאתם קוראים אותי.

אוהבת את זה שאתם עושים דרך.

אוהבת את זה שאתם מתבוננים לעצמכם באומץ בעיניים.

אוהבת אתכם שאתם פותחים את הלב ומאפשרים לדברים לגעת בכם.

אוהבת אתכם,

חני

7 תגובות

מרץ 05 2014

ללדת את השינוי הרצוי לך…

השבוע ליוויתי את אחותי. היא הלכה ללדת ואני הייתי איתה.

חוץ מזה שנולדה בת מהממת (טוב. זאת בכ"ז שרה אחותי :) )

וחוץ מזה שאני שוקלת לעשות הסבה מקצועית למיילדת.

יש משהו מדהים בלהיות נוכחת בתהליך של לידה.

בדרך הביתה, ב2 וחצי לפנות בוקר, כשהכבישים ריקים ואני מוטרפת מעייפות. חשבתי לעצמי כמה תובנות יש בתהליך עוצמתי שכזה.

בעצם, גם אני מחכה ללידה. ובטח, כל מי שעוקב אחרי וקורא עכשיו את הפוסט הזה מחכה ללידה. כל אחד והלידה האישית שהוא מחכה לו.

בלידה, האישה מוציאה מתוכה יצירה חדשה. יצירה שהתהוותה בתוכה במשך 9 חודשים.

בשביל לאפשר את הלידה. בשביל לאפשר את היווצרות החיים החדשים יש קודם להיכנס להריון. אישה לא יכולה לשבת ולחשוב שיוולד לה תינוק אם היא לא תכנס קודם להריון.

וכך גם בתהליך ההתפתחות האישית של כל אחד מאיתנו.

אם אנחנו מחפשים להוסיף לחיים שלנו איכות חדשה. משהו שלא קיים כרגע בחיים שלנו. זה לא יקרה מעצמו. יש קודם לעשות את הדרוש כדי לאפשר את היצירה הזאת. יש קודם לעשות משהו על מנת לאפשר את החיים החדשים. ללא עשייה מודעת שלנו, שום דבר לא יקרה ושום דבר לא ישתנה.

לאחר שיצרנו את נקודת ההתחלה, יש את משך ההיריון. 9 חודשים בהם ההתערבות שלנו היא פסיבית. בהם אנחנו רק יוצרים את תנאים המיטביים להתהוותו ולהתפתחותו של התינוק.

בתהליך ההתפתחות האישית זה מקביל לזמן שבו אנחנו מאפשרים את התהוות והתפתחות האני החדש שלנו/ השינוי הרצוי לנו כל אחד במקביל למה שהוא היה רוצה להוסיף לחייו.

על משך הזמן הדרוש להתהוות המקום החדש בתוכנו, להתהוות השינוי – אי אפשר לדלג. הרבה פעמים אנחנו יושבים ומתייסרים על כך שהתהליך לוקח הרבה זמן. ומנסים להאיץ בתהליך. ליצור בכוח את השינוי הרצוי לנו.

בין אם השינוי הרצוי לנו – הוא להשתחרר מדפוסים שלא משרתים אותנו.

בין אם השינוי הרצוי לנו – הוא להעמיק את התקשורת הזוגית שלנו ולשפר את מערכות היחסים שלנו

בין אם השינוי הרצוי לנו – הוא להיות באינטימיות עם עצמנו. לרפא את גוף הכאב שלנו. להוסיף שמחה לחיים שלנו ולחיות חיי מהות.

לכל שינוי באופן כללי יש את הזמן הדרוש לו. וכשמדובר בשינוי נפשי על אחת כמה וכמה.

ישנו סיפור זן ידוע על תלמיד ששאל את המורה שלו מתי יגיע לריפוי בתחום מסוים אז המורה ענה לו שזה יקח בערך 5 שנים.

שאל אותו שוב התלמיד, ואם אשקיע מאמץ גדול ואתאמץ מאד. ענה לו המורה – אז זה יקח בערך 10 שנים.

שאל אותו שוב התלמיד, ואם אתמסר לכך כל כולי אשקיע ואתאמץ ללא הרף. ענה לו המורה – אז זה יקח לך לפחות 20 שנה.

להתהוויות של יצירות חדשות יש את הקצב שלהם.

יש לאפשר את התהליך ולא לנסות להאיץ אותו בכוח. אדרבה, ההרפיה, הקבלה, נתינת המקום ועזיבת הניסיון לשלוט בתהליך – הם אלה שמאפשרים את התהוות השינוי בצורה המיטבית שלו. הם אלה שמאפשרים את הצמיחה.

כך או כך, הגיע הרגע. עברנו את כל השלבים והגיע הרגע. התינוק רוצה להגיח לעולם הגדול. הגיע זמנו לצאת החוצה.

כאן נדרש מאמץ אקטיבי לעזור לו לצאת.

בעידן משככי הכאבים, זה אולי לא ביג דיל. אבל האמת, שברגע הלידה, בזמן צירי החץ ישנו כאב מאד גדול. ובשביל באמת לאפשר את הלידה. בשביל לאפשר את הפריצה לעולם – אין מנוס אלא ללכת לתוך הכאב. מתוך ידיעה, שההתמסרות לכאב היא זאת שתביא את התוצאה הרצויה.

וזה לא קל. באיזשהו מקום, אנחנו נתקעים בחיים במקום שהוא הכי קרוב לפריצה הרצויה לנו. במקום שהוא הכי קרוב לגאולה הרצויה לנו. הכי קרוב למקום שאנחנו כל כך מייחלים להיות בו.

וזה, כיוון שבשביל להגיע לשם דרוש אומץ. דרוש האומץ לעשות ההפך מהאינסטינקט שלנו.

האינסטינקט שלנו הוא להיעצר מול הפחד. ובעצם מה שאנחנו צריכים לעשות בשביל לאפשר את השינוי הוא לעבור דרך הפחד.

להתמסר לפחד. להתמסר לכאב. להתמסר לחוסר האונים. לחוסר הוודאות ולהמשיך ללכת. פשוט ללכת מתוך אמונה, שרק כך המשהו החדש שאנחנו כל כך רוצים ללדת בחיינו. רק כך הוא אכן יוכל להיוולד ולקבל חיים משלו.

ברגע הזה אנחנו לבד. לגמרי לבד. אנחנו יכולים להיות מלווים בהרבה אנשים אוהבים ותומכים. אבל את הלחיצות. את הוצאת התינוק – היולדת עושה בכוחות עצמה.

את הכניסה לפחד. ההתמודדות. ההליכה נגד הדפוסים הרגילים שלנו. ההתמסרות למה שעולה – אנחנו עושים בכוחות עצמנו. אף אחד לא יכול לעשות זאת בשבילנו. אף אחד לא יכול ללכת את הדרך הזאת במקומנו.

את הלידה של הבת הקטנה שלי החלטתי שאני יולדת באופן טבעי. עם הצירים עוד איכשהו הסתדרתי. כבר הייתי ממש גאה בעצמי על הבחירה ללדת טבעי. עד שהגיעו צירי הלחץ.

צירי לחץ זה דבר מטורף. מרגישים כאב חזק מאד ומה שבעצם נדרש מהיולדת הוא ללחוץ ולדחוף את התינוק החוצה. הבעיה היא – שהלחיצה מובילה לכאב עוד יותר חזק. מין תחושה של שריפה מאד חזקה.

ועם כל הכבוד והערכה לזה שרציתי שהבת שלי כבר תצא החוצה, בחוויה שלי זה היה בלתי נסבל. להיכנס במודע למקום שהוא בלתי אפשרי בחוויה. להיכנס במודע למקום של כאב עצום. כביכול, ללכת במודע ולהכאיב לעצמי.

הרגשתי תקועה כמו שבחיים לא הרגשתי תקועה. הייתי בטוחה שהיא תישאר בתוכי לנצח. לא הצלחתי לראות איך אני הולכת ועושה את זה.

בסופו של דבר נאלצתי לוותר, להתמסר לכאב, להעצים אותו. ולבסוף להיגאל.

וככה זה בחיים. ריפוי אפשרי רק כשאנחנו הולכים ונכנסים כמו מזוכיסטים לעומק הכאב.

גאולה של הנפש אפשרית רק כשמסכימים להתמסר ומפסיקים לנסות לשלוט במה שעולה. הכאב. הכעס. האלימות. היצרים. התשוקות. התאוות. ההרס. הפחד. לאפשר להם לעלות, להתמסר לתוכם. להעמיק בהם עד הלידה. עד לגאולה.

חשוב לי להדגיש ולמנוע אי הבנות – זה לא אומר שאנחנו מממשים אותם. אנחנו רק מאפשרים לגלים האלה לעבור דרכנו על מנת לאפשר את החיים החדשים. לאפשר את האהבה.

ואת הדרך הזאת אנחנו עושים בסופו של דבר לבד. כל חיי הכמיהה שלי הייתה (ועדין הרבה פעמים) שמישהו יעשה את העבודה בשבילי. שמישהו יפרוץ את המחסומים שלי. שמישהו ישחרר אותי במקומות בהם אני כבולה. לאט לאט למדתי, שאכן, תמיכה יכולה להועיל. אבל את הדרך עושים לבד. את הלידה, היולדת בסופו של דבר מבצעת בכוחות עצמה. לא משנה בכמה אנשים נחמדים וטובים היא מסובבת.

- – -

לפני כשבוע שאלתי בחור נחמד איזו עבודת התפתחות מודעת הוא עושה בחייו. הבחור, הוא בן אדם רוחני, עם עומק רגשי ומחשבתי מאד גדול ועם הרבה מודעות.

הוא ענה לי שהוא לומד תורות רוחניות, מלמד רוחניות, מנהל מחברת חלומות ועושה קאוצ'ינג עצמי.

תכל'ס מדובר בבן אדם מפותח. בן אדם שמעסק בהתפתחות האישית שלו. הוא משקיע לכך מאמץ מודע.

אבל משהו מתפספס.

כפי שכתבתי קודם, בשביל לידה – יש קודם להיכנס להריון.

בשביל להרות יש דרך ברורה.

חוקים ברורים.

ככה זה בטבע.

וכך גם לגבי תהליכים של ריפוי. אם אני רוצה לגאול את הנפש שלי מייסוריה. אם אני רוצה להגיע לחיבור למהות שלי. אם אני רוצה להגיע לסיפוק פנימי. אם אני רוצה למלא את החור השחור שאני נושא בתוכי – יש לכך דרך ברורה.

והדרך עוברת דרך הסרת התדמית וחיבור למהות שלנו.

כל כך הרבה אנשים מסתבכים בדרך. מנסים כל מיני שיטות ואכן זוכים להקלה. בעצם הם לוקחים את הישן, משכללים אותו והופכים אותו לנוח ונעים יותר.

אבל בשביל לידה של משהו חדש! יש דרך. והיא דרך סלולה ברורה.

דרך שעובדת על השורש. דרך שעובדת על הריפוי הפנימי. דרך שעובדת על החסרים שמנהלים את חיינו. דרך שמחברת אותנו למהות המולדת שלנו.

בשביל לחיות חיים בריאים בכל תחום – פיזית, נפשית ורגשית אנחנו צריכים לחיות בהתאם לבריאה. בהתאם למהות שאיתה נבראנו. בהתאם לבריאה שאנחנו :)

כל עוד אנחנו מנותקים מהמהות שלנו וכלואים בתוך האגו. בתוך התדמית. לא משנה כמה שננסה לשכלל את התדמית שלנו. לשכלל את האגו. לא נחווה בריאות. החסר ימשיך לנהל את חיינו…

על הדרך להסרת תדמית. על הדרך לריפוי הפנימי שלנו תוכלו ללמוד עוד בהדרכה האינטרנטית הייחודית – "לחיות ללא תחפושת" שתיערך לכבוד פורים ביום חמישי הבא 13.4.14 בשעה 20:30

- יהיה זמן לשאלות בסיום ההדרכה. כך שאם משהו מציק לכם תוכלו לקבל עליו מענה

- הקלטה זמינה לנרשמים בלבד למשך חודש

- השיעור מועבר באמצעות המחשב האישי שלכם כך שניתן להצטרף אליו מכל מקום ברחבי הארץ והעולם

- עלות השתתפות בסך 147 ₪ בלבד

להצטרפות יש ללחוץ כאן!

המון מזל טוב לאחותי שרה על הולדת הבת החמודה!

מאחלת לכולנו ללדת כבר את מה שאנחנו רוצים ללדת מתוך עצמנו.

הרבה אהבה וטוב,

חני

8 תגובות

פבר' 28 2014

לחיות ללא תחפושת…

הפער.

הפער הזה בין מי שאנחנו באמת לבין איך שאנחנו נראים.

הפער בין הבפנים שלנו לבחוץ.

בין העולם הרגשי לשכלי.

בין הכאב לביטוי.

בין הפוטנציאל למימוש.

הפער הזה.

מה כבר אפשר לכתוב עליו?

מיליארדי דמעות יורדים בגינו.

מיליארדי מילים נחנקים בגינו.

כל כך הרבה כאב.

כל כך הרבה בדידות.

כל כך הרבה סבל.

ייסורים.

חוסר אונים.

תחושת אבדון.

שתיקה.

שיממון….

הפער הזה.

זה שגורם לנו לעטות על עצמנו מסכות דביקות שהם לא באמת מי שאנחנו.

זה שגורם לנו להרגיש כ"כ קטנים.

זה שמונע מאיתנו להרגיש אהובים.

זה שמפריד בינינו.

זה שמשאיר אותנו כ"כ לבד.

הפער הזה הוא סיבת הכאב של רבים מאיתנו.

הפער הזה הוא סיבת התחלואים של החברה שלנו.

הפער הזה…

ככל שהוא גדול יותר הוא כואב יותר.

יש איזה רגע שהוא כבר ממש מתחיל לדמם ולהסתובב לו כמו צל לכל מקום שאנחנו הולכים

לא מרפה

מלווה כל עשייה שלנו ומוריד ממשמעותה

הופך הכל לתפל וחסר משמעות.

- – -

הרבה כאב יש בעולם. הרבה דפוסים. הרבה ייסורים רגשיים. הרבה סבל -

אך כשמתבוננים לעומק, המשותף לכולם הוא הפער.

הפער בין מי שאני באמת וכל מה שזה כולל:

הרצונות הפנימיים שלי. התשוקות שלי. המאוויים שלי. הכמיהות שלי. הרגשות שלי. החסרים שלי. הסודות שלי. הפחדים שלי. החולשות שלי. הכאב שלי. האהבה שלי. המהות שלי.

לבין איך שאני חי ומה שאני מבטא.

לבין התדמית החיצונית שלי.

ככל שהפער גדול יותר, הסבל גדול יותר.

ככל שהפער קטן יותר, הריפוי, השמחה, השקט הפנימי והסיפוק הרגשי גדולים יותר.

- – -

במהלך השבועות האחרונים שוחחתי עם עשרות אנשים ועניתי להמון מיילים בקשר לקורס החדש שלי שיצא לדרך בשעה טובה ביום שלישי שעבר.

כמעט אצל כולם, הייתה חוויה של תקיעות כתוצאה מתדמית.

"לפעמים אני מרגיש שבבית ובחוץ אני אדם אחר"

"לפעמים אני אפילו לא יודע מי אני"

"לפעמים אני פשוט מרגיש מנותק מעצמי"

"יש בתוכי בור שחור שאף אחד לא רואה ויודע עליו חוץ ממני" -

אבל המשותף לכולם זה הכאב מהתדמית…

וזה לא נגמר רק כאן.

בעיות של:

מופנמות

דימוי עצמי נמוך

חוסר ביטחון עצמי

חוויה של "שקיפות"

חוסר יכולת לומר "לא"

בדידות רגשית

חוסר משמעות

חוסר עניין בחיים

פחד קהל

עייפות

חוסר מוטיבציה

התנהלות לא נכונה עם זמנים (כשהזמן מתמוסס בלי ממש להשתמש בו)

חשיבה שלילית

חוסר אהבה עצמית

חוסר קבלה עצמית

ועוד ועוד.

כולם נובעים מאותה הנקודה בדיוק – מחיים עם תדמית.

מה זאת תדמית?

כיצד היא מתפתחת?

איך מסירים אותה?

איך חיים באוטנטיות ללא תחפושת?

על כל זה ועוד בהרצאה אינטרנטית ייחודית שאני מעבירה ביום חמישי 13.3.14 בשעה 20:30 מוזמנים באהבה גדולה.

בגלל שקיבלתי הרבה פניות ותגובות מאנשים, שמאד התחברו לסדרת הסרטונים שהוצאתי אבל התקשו בעניין הכספי החלטתי לאפשר את ההדרכה הזאת לכל אחד מכם שבאמת חפץ בשינוי.

לכל מי שרוצה להרגיש טוב מבפנים.

לכל מי שרוצה לפרוץ את חומת הבדידות.

לכל מי שרוצה לאהוב ולקבל את עצמו.

לכל מי שמחפש לממש את הפוטנציאל הפנימי שלו.

חשוב לי שגם אתה תוכל להשתתף ולכן ההשקעה הכספית שלך בהדרכה "לחיות ללא תחפושת" היא 147 ₪ בלבד.

בלחיצה כאן – אפשר להירשם בדף התשלום המאובטח!

הרשמה טלפונית ניתן לעשות בטל' 054-2187702

חשוב – גם אם אתה לא יכול להיות נוכח פיזית בזמן ההדרכה – הקלטה תהיה זמינה לנרשמים בלבד למשך חודש שלם. כך שתוכל להאזין להדרכה בזמנך החופשי.

אני מזמינה אותך לגלות שהחיים יכולים להיות מסע מהנה ומלא בחופש.

וכמובן, אשמח לשמוע ממך – איפה הפער הזה פוגש אותך בחייך האישיים…

הרבה אהבה וטוב,

חני

2 תגובות

ינו' 15 2014

המחיר שמשלמים אנשים שמתפשרים בחיים שלהם

להתפשר על החיים שלך. מה זה אומר?

זה אומר לקום בבוקר בלי תשוקה.

זה אומר לחיות בדיכאון סמוי.

זה אומר לחיות במערכות יחסים שלא מזינות אותך ולא ממלאות אותך רגשית.

זה אומר לעשות דברים שאתה לא אוהב.

זה אומר לחיות חיים של אנשים אחרים במקום את החיים שלך.

זה אומר לאכול את עצמך מבפנים.

זה אומר לא לאהוב. לא לכבד. ולא באמת להעריך את מי שאתה ואת מה שאתה ראוי לו.

זה אומר להרגיש בדידות רגשית מאד גדולה.

זה אומר לחיות עם מועקה רגשית וגוש חונק בגרון.

זה אומר להרגיש כישלון.

מה שמדהים הוא, שלא משנה איך אנשים תופסים אותנו.

לא משנה איך החיים שלנו מסודרים מבחינה חומרית.

לא משנה באיזה משרה, דרגה, מעמד אנחנו ממוקמים.

לא משנה כמה הצלחנו.

כשאנחנו מתפשרים על החיים שלנו. מתפשרים על ביטוי הקול היחודי שלנו. על מימוש הפוטנציאל שלנו – אנחנו נרגיש רע.

ואפילו רע מאד!

ברגע שאנחנו מתפשרים על חיים נטולי אהבה ותשוקה

ברגע שאנחנו מתפשרים על חיים שהשמחה והסיפוק נעדרים מהם.

ברגע שאנחנו מתפשרים על חיבור למהות שלנו וביטוי של העוצמה הכי פנימית שלנו.

אנחנו נרגיש רע.

ואפילו רע מאד!

חוסר אנרגיה. דיכאון. חרדות. בדידות. חוסר משמעות. התפרצויות זעם. תסכולים. מיגרנות. כסיסת ציפורניים. פסוריאזיס. מתח. לחץ. כעס. תוקפנות. אלימות. זעם. הרס עצמי. שנאה עצמית. ביקורת. שיפוט. עייפות. אנמיה. אין אונות. התמכרויות. תחושת כישלון. תחושת זיוף. חוסר חשק. הם כולם תוצאה של התפשרות שלנו על החיים שלנו. (וזה רק חלק מהרשימה :) )

אם בעבר, הצורך לממש את עצמנו ולחיות חיים שנאמנים לעצמנו היה בגדר לוקסוס לרוב האוכלוסייה. כיום המצב הוא כבר לא כך. אנשים שלא חיים את האותנטיות שלהם הם אנשים שלא טוב להם.

ואם פעם, בתקופת הישרדות כלכלית וקיומית. זה היה בסדר. אנשים וויתרו על הצורך הזה. השתיקו את המקום הזה. כיום אנחנו חיים בתקופה של שפע שהתוצאה שלה היא שאנשים שמתפשרים בחיים שלהם משלמים מחיר והמחיר הזה הרבה פעמים גדול מידי.

המחיר הזה מעיק. חונק. מצופף וגורם לנו להרגיש תקועים ולכודים.

תארו לעצמכם מה היה קורה אם ואן גוך היה ממשיך לעבוד בתור סוחר לא מוצלח באומנות או כדרשן דתי

מה היה קורה אם מהטמה גנדי היה ממשיך להיות עורך דין ולא משחרר את הודו

מה היה קורה אם אלביס היה נשאר נהג משאית

מה היה קורה אם וינסטון צ'רצ'יל היה מעדיף לצייר במקום ללחום בשלטון היטלר

מה היה קורה אם אברהם לינקולן היה מוותר ולא מנסה שוב בפעם השישית לרוץ לנשיאות ארה"ב

תארו לעצמכם מה קורה כשכל אחד ואחד מאיתנו מתפשר על עצמו ועל החיים שלו. מתפשר על היעוד שלו. על החלום שלו. על הגדולה שלו…

הרבה אנשים אומרים שהם לא יודעים מה הם היו רוצים ולכן ממשיכים לחיות כפי שהם רגילים.

האמת היא, שעמוק בפנים כולנו יודעים ומרגישים את האותנטיות שלנו. כולנו מכירים את המהות שלנו – כולנו נולדנו בתוכה.

העניין הוא שלפעמים שכחנו ממנה. לפעמים ניתק הקשר ביננו לעצמיות שלנו. למהות שלנו.

וכשאנחנו לא יודעים ולא זוכרים הכי קל לנו להתפשר. הכי קל לנו לוותר על עצמנו. על התשוקות שלנו. על הגדולה שלנו.

וזה כואב.

כל כך הרבה לקוחות מגיעים אלי ואומרים לי. חני, אני מרגיש שיש בי משהו ואני לא מצליח לבטא אותו. אני אפילו לא יודע מהוא. אני מרגיש שיש בתוכי חלקים שהם לא נגישים לי. הם זרים אפילו לי…

לא כולם יודעים, אבל יש דרך.

יש דרך להפסיק להתפשר על עצמנו. להפסיק להתפשר על החיים שלנו.

היא דרך שדורשת אומץ ונחישות אבל היא קיימת.

היא דרך שדורשת התמודדות עם פחדים ועשיית שינויים. אבל היא קיימת.

היא דרך שדורשת לשים סימני שאלה בהרבה מקומות שיש לנו בהם סימני קריאה.

היא דרך שמחייבת את הכנות שלנו. וזה מפחיד…

אבל אפשרי!

אז אם העבודה שלך משעממת אותך. אם הזוגיות שלך משעממת אותך. אם החיים שלך משעממים אותך. זה רק מראה שאתה לא במקום שמדוייק בעבורך.

לא חייב לשבור ולפרק הכל בשביל להפסיק להתפשר על החיים שלנו.

לפעמים מספיק לעצור רגע, להתבונן במראה ולשאול את עצמנו בכנות – איזה מין חיים אנחנו חיים?

האם אנחנו חיים את החיים שלנו?

האם אנחנו חיים את החיים שלנו במלואם?

האם אנחנו חיים את החיים שנועדנו לחיות?

האם הגדולה שלנו באה לידי ביטוי באופן מלא?

ואם התשובה היא שלא…

אז פשוט להפסיק להתפשר ולהתחייב לעצמנו.

אנחנו חיים רק פעם אחת. אז למה שלא נחיה בצורה מלאה???

ובסימן טו' בשבט אני מאחלת לכם באהבה לעולם לא להפסיק לצמוח. לא להפסיק להעניק מהיופי שלכם. מהפרות שלכם ומהשפע שלכם לעולם.

יש איזושהי סיבה שאתם כאן. תנו לה את כל המקום…

העולם זקוק למתנה הייחודית שרק לכם יש לתת!

מחכה לשמוע מכם כאן בתגובות.

הרבה אהבה וטוב,

חני

6 תגובות

דצמ' 20 2013

לקבל את החולשות שבי…

ראשית אני מזהירה, הפוסט הזה לא מיועד לאנשים מושלמים, על אנושיים או צדקניים במיוחד.

הוא מיועד לאנשים אנושיים מלאי חולשות, פחדים ומנגנוני הגנה.

בקיצור, אנשים כמוני…

:)

בין השיעורים היותר גדולים שלי. הוא קבלה.

ובין הדברים שקשים לי יותר לקבלה הוא גוש ההרס הזה שחי בתוכי.

תרצו תקראו לו גוף הכאב.

אני חווה אותו כהרס.

מדי תקופה הוא מתעורר, קם ובועט.

פעם כשזה היה קורה הוא היה משתלט עלי ושואב אותי לגמרי בתוכו.

כיום כשזה קורה הוא עדין משתלט עלי ושואב אותי לתוכו. רק שיש לי טיפ טיפה (ממש קצת) יותר בחירה שם.

יש רגעים שאני מרגישה חצי מוארת. מבסוטה לגמרי. טוב לי. מרגישה חופשיה ומשוחררת מכל מה שכובל אותי.

ואז, כשהוא מתעורר. אני שוב מרגישה כבולה. מרגישה מנוהלת.

זה לא שאין לי בכלל בחירה כשהוא מופיע.

זה רק שכמעט ובכלל שאין לי בחירה שהוא מופיע.

רוב הפעמים אני מרגישה אותו מול הקרובים לי. בעיקר מול הילדים.

פעם לא ידעתי לקרוא לו בשם.

כשעוד הייתי מנותקת מעצמי. מהעולם הרגשי שלי ומהתחושות שלי. פשוט הייתי חווה עצבנות וחוסר שקט.

הייתי מנסה להשתיק את זה בכל דרך אפשרית.

מנסה להתנחם. לברוח. להדחיק. להעלם. להקהות.

כיום, אני רק יודעת להתבונן בזה כשזה עולה.

רואה את זה.

מרגישה את זה.

כבר לא בורחת. לא קונה. לא אוכלת. לא גולשת (בעצם קצת כן…) לא הורסת. (לא מידי הרבה)

מתבוננת בזה.

מרגישה את זה.

נמצאת בזה.

מרביצה את זה.

צועקת את זה.

בוכה את זה.

וזהו.

בסוף זה עובר. מפנה את מקומו ומצטמק חזרה. עד לפעם הבאה ששוב משהו יעיר אותו…

בזמן שהוא חי בתוכי ובועט.

קשה לי לקבל.

אותו אני כבר מקבלת. אולי לא באהבה. אבל מקבלת את זה שהוא כאן.

קשה לי לקבל את מה שיוצא ממני כשהוא כאן.

קשה לי לקבל את החלקים המפלצתיים. השחורים. המפחידים שבאים אז לידי ביטוי וצפים להם החוצה.

קשה לי לקבל את זה שפתאום מתגלים להם במלוא הדרם כל החלקים שעדיף היה שלא היו בי.

החלקים הנחותים. החומריים. הבהמיים. הלא מפותחים.

השיפוט שלי כלפי כל דבר שזז.

חוסר הסבלנות שלי.

הרגישות שלי לביקורת.

השנאה.

הנחיתות.

הכעס.

הרוע.

ההיפרדות.

חוסר האונים.

הנזקקות.

תחושת האובדן.

הייאוש.

בקיצור, כל מה שההרס הזה מביא איתו…

קשה לי לאהוב אותם. לחשוף אותם החוצה.

אני מתביישת בהם. מרגישה פגומה. לא טובה מספיק.

אבל כיום זה כבר בסדר לי.

בסדר לי שאני לא מקבלת אותם.

בסדר לי שאני חלשה.

בסדר לי שההרס הזה חי בתוכי וגם אחרי שנים של עבודה הוא עדין שם.

בסדר לי שזה לא בסדר.

וגם בסדר לי שאני לא מרגישה בסדר.

—-

בדרך של התפתחות אישית לפעמים נראה שישנם 2 קצוות הופכיים.

יש קצה אחד. צד אחד שאומר – קבלו את הכל. הכל טוב. כל מה שעולה בכם הוא בסדר. הוא טוב. הוא מותר.

ויש את הצד הרציונלי יותר. שחי לפי דרך מסוימת ששופטת דברים כנכון ולא נכון. טוב או לא טוב. אצל כל אחד זה בהתאם למערכת השיפוט האישית שלו. בהתאם להתבוננות שלו על החיים.

לפעמים נראה, שאחד לא הולך עם השנים.

הפחד הוא שברגע שמבחינה רגשית הכל מקובל והכל בסדר – זה יוביל לכאוס. (אתם יודעים, משהו כמו: זה בסדר שאני אונס. רוצח. גונב או פוגע…)

ומצד שני, ברגע שאנחנו חיים במערכת שיפוטית ששופטת – החוויה הפנימית היא שאדם מרגיש רע או אשם מבחינה רגשית כשאינו עומד בסטנדרטים שהציב לעצמו או במערכת הערכים האידיאלית שלו.

הדרך הנכונה בעיניי היא סוג של שילוב של 2 המערכות.

מבחינה רגשית ומבחינה עובדתית חשוב להפריד בין מי שאני לבין מה שקורה לי. לבין מה שאני מרגיש או איך שאני מתנהל.

כן, לכל אחד מאתנו יש מערכת של גבולות ושל ערכים וזה בסדר.

וכן, זה בסדר גם למדוד ולבחון את עצמנו.

העניין הוא שאנחנו בסדר בכל מקרה.

גם אם העשייה שלנו היא אולי לא כפי שהיינו רוצים שתהיה.

גם אם ההתנהלות שלנו רחוקה ממה שאנחנו שואפים אליו.

אי אפשר לומר, שכשאני צועקת על הילדים שלי זה בסדר.

מה שכן בסדר הוא אני.

אני בסדר בכל מקרה.

כן. אני בסדר גם כשאני צועקת על הילדים שלי או מתנהלת בדרך אחרת שאינה רצויה לי.

אני בסדר גם כשאני רחוקה מאד מהדרך שאני עצמי מאמינה בה והייתי רוצה תמיד לנהוג לפיה.

ברגע שאנחנו יכולים לחוות את עצמנו כבסדר גם כשההתנהלות שלנו בחוויה שלנו היא אינה בסדר.

כאן נכנסת הקבלה.

הקבלה של עצמי גם כשאני לא מושלמת.

הקבלה של החולשות שלי לא מנציחה אותם.

להיפך, היא מאפשרת לי לנשום ולגייס את אנרגיית השנאה העצמית והשיפוטיות למקום של צמיחה.

כשאני מפסיקה להיות האישו. כי אני כבר בסדר ממילא…

אני יכולה להתפנות ולשנות באמת את מה שהייתי רוצה לשנות.

הפוסט הזה מוקדש באהבה רבה לאחותי דבורה. (כן, אני לא מושלמת. אבל זה בסדר… זוכרת?!) ולכל ההולכים בדרך ומחמירים מידי עם עצמם…

ואם עדין לא נרשמתם אני מזמינה אתכם באהבה רבה לכנס האינטרנטי הארצי לשלווה, אהבה וריפוי – זה הזמן!

3 ימים מרוכזים של 15 הרצאות מ14 מומחים בכל מה שקשור לדרך להרגיש טוב מבפנים. והכל באהבה ובחינם!

 

בואו. לא תרצו להחמיץ הזדמנות ייחודית זאת! www.inner-peace.co.il

הרבה אהבה וטוב,

חני

נ.ב רק תגובות חומלות, מאנשים לא מושלמים יתקבלו בברכה :)

8 תגובות

דצמ' 08 2013

שינוי גם כשזה נראה בלתי אפשרי…

פתאום קם אדם בבוקר וקולט שהוא רוצה שינוי.

משהו בחיים שהוא חי כבר לא מספק אותו.

הוא קולט שהוא חי חצי חיים. שהוא לא ממש מצליח למצות מהחיים את כל מה שיש להם להציע.

פתאום התמונה שלו על החיים התרחבה. ומה שיש לו כבר לא מספק אותו.

בין אם זה בזוגיות, בקשר עם הילדים, בחיבור הרגשי שלו. בחיבור למהות שלו. במימוש העצמי שלו. בסיפוק הרגשי שלו. ובעצם, כמעט בכל תחום.

כשהשינוי שאדם מחפש הוא שינוי חומרי. שינוי טכני. הסיפור הוא פשוט יחסית.

אך כשהשינוי שאדם מחפש הוא שינוי רגשי. שינוי נפשי. שינוי מהותי. כאן המערכת מתחילה להזדעזע.

ככל שהחיים של האדם מאורגנים יותר וממוסדים יותר. ככל שלאדם יותר מחויבויות. השינוי הפנימי הופך לקשה יותר.

הפחד מהשינוי הופך לגדול יותר.

הפחד הזה, הרבה פעמים ימנע את השינוי הרצוי. אנחנו נדחיק את הרצון הפנימי שלנו. אנחנו נתפשר על פחות. אנחנו נברח למסיחים שיסיטו אותנו ויעסיקו אותנו בזוטות.

ואם כל זה לא יצליח, אז פשוט נרגיש חסרי אונים ביצירת השינוי שרצוי לנו.

כן, לעבוד בעבודה משרדית של 9 שעות ביום. להיות משועבד למשכנתא. להתרוצץ אחרי הילדים ויחד עם זאת לחולל שינוי בחיים זה מאד קשה. ובעיקר מפחיד.

השינוי מטיבו הוא בלתי ידוע. וכשיש לנו תלויים ומחויבויות, אנחנו מעדיפים להיות בשליטה.

לא ממש מעיזים לתת לבלתי ידוע דריסת רגל.

מה יקרה אם אגלה שאני רוצה להחליף עבודה? מה יקרה אם העבודה הזאת לא תפרנס אותי מספיק?

מה יקרה אם אגלה שאני רוצה לשנות את חיי לכיוון שבת זוגתי לא רוצה?

מה יקרה אם אגלה שהילדים מעיקים עלי וחוסמים את החופש שלי?

מה יקרה אם אגלה דברים שימוטטו אותי? שיפרקו אותי? שייקחו אותי רחוק מהיכן שאני נמצא?

מה יקרה אם המחיר שאצטרך לשלם יהיה גדול מידי?

כל הפחדים האלה הרבה פעמים עוצרים אותנו וגורמים לנו להתפשר על תחליפים שלא תמיד מספקים אותנו.

זה לא חייב להיות כך.

שינוי הוא אפשרי גם במהלך החיים. גם תוך כדי המסגרת וכל המחויבויות שאנחנו לכודים לכאורה בתוכם.

אז איך מחוללים שינוי במהלך החיים?

בשביל זה צריך להבין כמה נקודות עקרוניות חשובות.

1. כדאי ליצור שינוי בצורה איטית ויציבה מאשר בצורה מהירה שתזעזע את המערכת. תקבלו החלטה לחולל את השינוי הרצוי לכם ולא לוותר עליו. אבל תפנימו שזה לא יקרה ביום אחד. תגדירו פרק זמן ריאלי שאותו תקדישו ליצירת השינוי. כאשר הוא מחולק לצעדים קטנים ואפשריים. כך הקורבנות שתגבו והמחיר שתשלמו יהיו קטנים יותר.

2. אל תוותרו על זמן לבד עם עצמכם. לא משנה באיזה מחויבויות אתם שקועים. לא משנה איזה עומס יש סביבכם ובאיזה מרוץ מטורף אתם חיים. אל תוותרו על זמן לבד עם עצמכם. לפחות שעתיים בשבוע שבהם אתם לבד עם עצמכם. בלי מסיחים. נתקו פלפונים! ופנו לעצמכם זמן לבד! בלי מוזיקה. בלי כלום. פשוט לבד.

ככל שתיצרו יותר נקודות של שקט בחייכם כך תבססו יותר את תהליך השינוי בצורה רגועה יותר אך גם מחויבת יותר.

3. דאגו ליצור איזון בחייכם. דאגו ליצור מצב שבו אתם נותנים ומקבלים. מצב שבו אתם מתרוקנים ומתמלאים. עושים דברים שצריך לעשות אך גם עושים דברים שאתם רוצים לעשות. לשמור על איזון זה קריטי בשביל לחולל את השינוי בנחת ובלי משברים.

שינוי הוא אפשרי בכל מצב.

גם אם יש לכם 10 ילדים.

גם אם אתם במערכת זוגית מנוכרת.

גם אם אתם עובדים בעבודה שאתם לא אוהבים.

גם אם אתם כבר לא יודעים מה אתם רוצים בחיים.

גם אם עברתם את הסבל המר ביותר.

גם אם אתם חנוטים בתפקיד ייצוגי או תדמית כלשהי.

שינוי הוא אפשרי.

אתם ראויים לחיות בטוב.

ראויים לחיות באינטימיות. באהבה. בשלווה פנימית. בשמחה. בסיפוק רגשי. במימוש עצמי. בתחושת משמעות.

כל עוד שאנחנו לא חיים כך. השינוי הוא הכרחי…

עוד על הדרך לחולל את השינוי הרצוי לכם ולהפוך אותו לחלק בלתי נפרד בחייכם תוכלו ללמוד כאן!

הרבה אהבה וטוב,

חני

נ. ב אשמח שתשתפו אותי בתגובות – איך מצאתם את הכוח והאומץ הפנימי לחולל שינוי באמצע החיים…

 

תגובה אחת

אוק' 11 2013

חכמה גדולה לייעץ לכולם. אבל מה עם החיים שלך?

עם יד על הלב. כמה מתוך הדברים שאתם יודעים ומאמינים בהם אתם מצליחים ליישם? כמה דברים מתוך הדברים שאתם כמהים להם ורוצים אותם אתם מצליחים לממש?

אנחנו חיים בתקופה של שפע. והשפע הזה מתבטא גם בשפע של ידע. אם פעם היה אפשר לומר על אדם שלא מצליח זה שהוא פשוט לא יודע. בתקופה שלנו כבר אי אפשר לומר את זה.

לכולנו יש המון ידע. ידע בכל מיני תחומים ובעיקר ידע בתחומים שאנחנו רוצים ליצור בהם שינוי.

בין אם זה ידע על איך לעשות דיאטה ולאכול בריא. בין אם זה ידע על איך לשווק את העסק שלנו בין אם זה ידע על איך לחנך את הילדים שלנו או ליצור תקשורת עם בן הזוג שלנו. ובין אם זה ידע על איך לחיות ואיך לזמן לעצמנו שפע לחיים.

העניין הוא שעם כל הידע הרב שיש לנו. הרבה פעמים מגיעה מתנה נוספת. וזאת מתנת התסכול.

התסכול מחוסר המסוגלות לממש את הידע הרב שיש לנו.

אנחנו כל כך מרגישים שאנחנו יודעים איך ומה לעשות. איך להתנהל. איך לחיות אבל כשזה מגיע לחיים האישיים שלנו ממש כאן אנחנו נתקעים. אנחנו פשוט לא מצליחים לממש את מה שאנחנו מאמינים בו ובטוחים לגביו.

אנחנו כן מצליחים לייעץ לכל העולם. ולמרבה הפלא, לאחרים זה דווקא מצליח. אבל אצלנו בחיים משהו תקוע. משהו לא זז.

וזה כמובן מביא אותנו לפקפק בעצמנו ולחוויה מתמדת של תסכול וכישלון. כי אם אנחנו יודעים כל מה שצריך לעשות בשביל להגיע למקום שבו אנחנו רוצים להיות. ואם אנחנו מצליחים לעזור לאחרים להגיע למקום שבו אנחנו רוצים להיות. אז למה לעזאזל אנחנו לא מצליחים להגיע לשם? למה???

אז אנחנו הולכים ועוברים עוד סדנא. הולכים וקוראים עוד ספר. הולכים ומקשיבים לעוד הדרכה. הידע שלנו גדל ומתפתח, ההבנה שלנו מעמיקה ויחד איתו התסכול שלנו.

אנחנו שוב ושוב מקבלים החלטות שאמורות להוביל אותנו ליעד שלנו. שוב ושוב מצהירים בפני עצמנו חגיגית שהפעם ניצור את השינוי ונצליח לחיות כפי שאנחנו מאמינים. אבל שוב אותה התחלה מבטיחה וההתמוססות השקטה שלה. שוב הפער בין מה שאנחנו יודעים לבין איך שאנחנו חיים.

רק שהפעם הספק כבר גדל. הביטחון העצמי מתערער והפחד מכישלון נוסף הופך לבן לווייה שלנו. הייאוש גובר ותחושת המלכוד חונקת.

הפער הזה בין מה שאנחנו יודעים לבין איך שאנחנו חיים  כל הזמן מנפנף לעברנו. ואנחנו משקיעים אנרגיה נוספת בלהסתיר אותו ואת מה שהוא מציף בתוכנו.

החוויה הזאת של "אני לא מצליח לקיים את מה שאני כל כך מאמין בו. את מה שאני כל כך מבין ויודע" היא חוויה מאד לא נעימה וחשוב להבין מה בסופו של דבר יוצר אותה בשביל להצליח כן להתקדם ולפרוץ הלאה.

—-

לפני שאני אסביר מה לעשות עם הפער הזה. אני רוצה להסביר כמה עקרונות שחשוב להבין אותם.

1. המוח שלנו יכול להכיל אינסוף אינפורמציה. יש בו כמות בלתי מוגבלת של מקום. לכן אנחנו יכולים ללמוד וללמוד וללמוד עוד ועוד ולהצליח לאחסן בתוכנו את כל הידע הזה.

2. הגוף /נפש שלנו יכולים להכיל כמות מוגבלת של קיבולת. ברגע שהתוכן הזה כבר בפנים אין לנו אפשרות להכניס עוד. לדג' אם ההרגלים שלנו כבר מותנים אנחנו נצטרך להחליף הרגל קיים בהרגל אחר. זאת אומרת שעל מנת ליצור קיבולת נוספת. עלינו לרוקן חלק מהקיבולת הקיימת על מנת ליצור מקום לדבר חדש ולאפשר את הטמעתו.

3. יש הבדל בין ידע להווייה. ידע זה מה שאני יודע ברמה הרציונאלית. ברמה הטכנית של המוח. ההוויה זה איך שאני חי. כאשר את הידע אנחנו מאחסנים למוח. וההוויה שלנו קיימת בגוף/נפש.

יוצא מזה שיש לנו יכולת אינסופית לאגור ידע. אבל יכולת מוגבלת להטמיע את הידע הזה ולהפוך אותו להווייה שלנו, אם כרגע אנחנו נעולים ותקועים בדפוסים נפשיים קודמים.

4. המקום המחבר בין הידע להווייה שלנו. בין המוח לגוף. בין הידע לעשייה שלנו הוא תת המודע. הוא ה"דעת" בלשון הקבלה. הדעת שמחברת בין המוחין למידות. בין השכל להנהגה.

דמיינו את תת המודע שלכם כצינור צר שמקבל את כל מסת החומר שאתם יוצקים לתוכו ואמור להעביר אותו לגוף/נפש על מנת שתוכלו ליישם אותו ולעשות בו שימוש.

עד כאן הכל טוב ויפה. אבל איך זה קשור בעצם אלינו ומה זה בעצם אומר?

זה אומר שככל שיש בנו תכנים לא מודעים שמאוחסנים בתוכנו. יש לנו פחות יכולת ליישם את כל הדברים והראויים שאנחנו רוצים ליישם. זה אומר שאם אנחנו רוצים להטמיע ידע חדש אנחנו חייבים ללמוד לרוקן מתוכנו תכנים קדומים שמודחקים בנו מימים ימימה.

זאת אומרת שגם אם אני רופא לב ואני כל הזמן פוגש אנשים שהסיגריות הרסו להם את העורקים. אני עדין אמצא את עצמי מעשן. כיוון שהידע על חומרת העישון לא מצליח לחלחל לעשייה שלי. משהו שם מפריע לידע הזה מלהפוך להיות חלק מהחיים שלי. משהו מפריע לו מלהפוך להיות חלק מהווייה שלי.

זאת אומרת שגם אם אני מנחת הורים מדופלמת ומבינה כמה חשובה הסמכות ההורית שלי. אני עדיין אמצא את עצמי נכנעת לילדים מצד אחד ומצד שני מתפרצת עליהם בחוסר שליטה.

זאת אומרת שגם אם אני פסיכולוג שמודע לחשיבות החשיפה הרגשית והשיתוף. עדיין אני אמצא את עצמי משותק כאשר אני אמור לשתף אחרים ברגשות שלי.

זאת אומרת שגם אם אני מתה לרזות 40 קילו. וגם אם אני מבינה שאני הורסת לעצמי את החיים עם המשקל העודף הזה. עדיין אני אמצא את עצמי מתיישבת על עוגת גבינה ופורסת לעצמי חתיכה אחר חתיכה מהעוגה עד להיעלמותה המלאה.

וכך גם אם אני מבינה שאני אמורה להיות אסרטיבית יותר. להציב גבולות. לעשות ספורט. ולנצל את הזמן בצורה יעילה.

וכך גם אם אני מבין שאני אמור להיות נחוש יותר. יוזם יותר ודעתני יותר. שאני אמור להתמיד בדרך למטרות שלי ולא להתייאש.

זה לא משנה מה הדבר שאנחנו רוצים ליישם.

זה לא משנה מה השינוי הרצוי לנו. כל עוד תת המודע שלנו מלא. אנחנו נתקשה ביישום. אנחנו נחווה תקיעות ולא נצליח לממש את מה שאנחנו מבינים ורוצים בראש.

שוב ושוב נקבל על עצמנו החלטות טובות. שוב ושוב נאמר לעצמנו שהפעם זה יהיה אחרת. שוב ושוב ניטע בעצמנו תקוות שילכו ויתמוססו. ושוב ושוב נמצא את עצמנו מול שוקת שבורה בין אם זה בכל תחומי החיים או שמא בנקודה אחת ספציפית.

יתכן שבתחום העסקי נצליח ביג טיים אבל בזוגיות נחווה תקיעות. יתכן שבתחום החברתי נצליח בגדול אבל בקשר שלנו עם הילדים או עם ההורים נחווה תקיעות. יתכן שבמשפחה נחווה הצלחה אך בכל מה שקשור למימוש העצמי היצירתי שלנו נחווה תקיעות.

כך או כך בטח אתם שואלים את עצמכם מה עושים? מה עושים אם כן רוצים לחיות את הידע שאנחנו מאמינים בו. שרוצים אותו ומבינים שהוא הנכון בעבורנו?

אז בעיקרון יש לנו 2 אופציות:

הדרך הראשונה – היא לצאת למסע ארוך ומאתגר של ריקון תת המודע שלנו. כאשר מומלץ לעבור את המסע הזה עם מטפל מוסמך שיוכל להוביל אותנו צעד אחר צעד לעבר ריקון תת המודע והנפש שלנו מהתכנים שמעכבים ומגבילים את יכולת היישום של הידע שלנו ואת הפיכתם לחלק ממי שאנחנו באמת. לחלק מהווייה שלנו.

הדרך השנייה שהיא דרך קצרה יותר, זולה הרבה יותר ואפשרית ליישום מהיר, אישי שלכם ללא צורך במטפל חיצוני. מפורטת כולה בערכת ההדרכה "הכוח לשנות – הדרך ליצור את השינוי הרצוי לך ולהפוך אותו לחלק בלתי נפרד מחייך" ואני מוסיפה – ללא צורך בטיפול מקצועי!!!

את כל הפרטים תוכלו לקרוא כאן באהבה (לחצו כאן!)

שתפו אותי איפה הפוסט פוגש אתכם.

חיבוק גדול,

חני

עדיין אין תגובות

ספט' 16 2013

הדרך המהירה לשמחה פנימית והקשר לאמא שרצחה את ילדיה…

הבוקר שמענו על אימא שרצחה את 2 ילדיה.

איך זה קורה??

אז זהו שזה קורה. וזה הרבה יותר פשוט ממה שנראה לנו…

כמעט כולנו מסתובבים בעולם עם כאב פנימי מאד גדול.

העניין הוא שאצל רובינו הכאב הרגשי הזה גדול מידי להתמודדות. ולכן הוא שוכן לו מודחק עמוק עמוק בתוך תת המודע שלנו. (הרחבתי בעבר על כל עניין הכאב, דפדפו בפוסטים :) )

הבעיה היא, שכשהכאב הזה ששוכן לו שם בתוך תת המודע, הוא לא נמצא שם לבד. הוא נמצא שם עם עוד קשת גדולה של רגשות שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו להרגיש ולחוות. מאגר גדול של אנרגיה רגשית שאצרנו בתוכנו במהלך שנות חיינו.

זה בליל שלם של כאב, כעס, שנאה, הרס, אלימות וזעם ששוכנים שם בפנים תקועים ומתחילים לחולל שמות.

זה בליל שלם של נזקקות. של חוסר אונים. של חוויית נטישה. יאוש. חוסר שייכות וחווייה שאנחנו פגומים. לא ראויים ולא טובים מספיק.

אצל כל אחד ההדחקה של הבליל הרגשי הזה תתבטא אחרת, אצל אחד זה יתבטא כדיכאון, אצל אחר בתוקפנות. אצל אחד זה יתבטא באובססיות ואצל אחר בחרדות. אצל אחד זה יתבטא בחוסר תחושת משמעות ואצל אחר בחוסר יכולת להיות נוכח. אצל אחד זה יתבטא במחלה פיזית ואצל אחר בשטחיות. אצל אחד בקרירות מינית ואצל אחר במיניות מעוותת. אצל אחד בהתמכרות ואצל אחר בשליטת יותר.

כל אחד והביטוי שלו. כל אחד והכאב שלו.

המשותף לכולם היא תיבת הפנדורה שמלאה בסודות ופחדים ושוכנת בתוך תת המודע ומנהלת אותנו.

המשותף לכולם היא התנהלות דרך החסרים שלנו (להרחבה בנושא לחצו כאן) וחוסר בחירה אמיתית בחיים.

עד כאן הכל טוב ויפה(?!) ועדין לא כולנו רוצחים נכון?

אז מה שקורה הוא שאנחנו מוצאים לעצמנו סוג של איזון. אנחנו שמים משקולת גדולה בנפש. משקולת שתוודא, ששום דבר מהבליל הזה לא יצוף למילה למודע. ששום דבר לא יאלץ אותנו להתמודד עם מה שקשה לנו. ששום דבר מהבליל הסודי הזה לא ייחשף החוצה לאחרים.

המשקולת הזאת היא התדמית שלנו, האגו, החשיבות העצמית.

עם התדמית אנחנו בסדר. אנחנו אומנם חיים חצי חיים אבל לפחות אנחנו לא נאלצים להתמודד עם מה שמפחיד אותנו. עם העולם הרגשי הפנימי שלנו. עם מכלול החלקים של מי שאנחנו.

הבעיה מתחילה כשהמשקולת מתחילה להתערער. כשהמשקולת כבר לא מצליחה לחסום בצורה הרמטית ומתחילה זליגה מהבליל הפנימי הזה. זה יכול לקרות בסביבה לא תומכת ובזמני משבר.

ככל שהסביבה שלנו עוינת יותר והכאוס הפנימי שלנו גדול יותר כך אנחנו מועדים יותר לפורענות. כיוון שמתחילה זליגה של תוקפנות/זעם/הרס/ שנאה פנימיים. החוויה הפנימית הופכת ליותר ויותר קשה ובלתי אפשרית. זאת חוויה של משהו שסוגר עלינו ואנחנו נכנסים לפניקה הישרדותית מוחלטת.

וככל שהחוויה הפנימית שלנו מעורערת יותר ומוצפת יותר. וככל שהחוויה היא שהכל הולך וסוגר עלינו – מה שקורה הוא, שהאלימות הפנימית גואה וכבר אין מה שיכיל אותה. עולה מבפנים מין פרץ עצום של זעם שמשתלט על שיקול הדעת ומחפש לו פורקן.

תחשבו על אריה, שכלאתם אותו בכלוב קטן והתגריתם בו ללא הרף. הזעם שלו עולה ועולה ועולה וברגע שתינתן לו האפשרות הוא יפרוץ החוצה ויזרע הרס.

אנחנו לא יודעים מה עברה אותה אישה ועם מה היא התמודדה. אין לנו מושג איזה תסכולים פנימיים שלה מצאו את פורקנם על ילדיה. ואולי זאת בכלל החוויה שלה שהעולם הזה הוא כל כך רע ושהיא בכלל עושה עם ילדיה חסד בכך שהיא גואלת אותם מעולם כל כך אכזר. אבל מה שבטוח שהיא סבלה. וסבלה מאד.

ומה שבטוח, שבתוך כולנו קיימים חלקים שאיננו מודעים להם והם בעלי משקל ועוצמה רבים.

כל האנרגיה היצירתית הלא ממומשת שלנו. כל העוצמה שלנו. כל הרגשות והטראומות המודחקות שלנו עלולים יום אחד להתפרץ בלי שממש תהיה לנו שליטה עליהם. וגם אם הם רק יבואו לידי ביטוי כמחלה פיזית, זה לא ממש הרעיון הכי טוב…

אז מה באמת עושים עם זה? ואיך זה בכלל קשור אלינו לחג הסוכות?

אז זהו. שחג הסוכות הוא זמן שמחתנו. הוא זמן של שמחה.

שמחה אמיתית נובעת היישר מהלב.

הנביעה של שמחה (ואהבה) לאורך זמן אפשריים רק שפתחנו את הלב והסכמנו להרגיש את מה שבתוכו. רק שהסכמנו להתמודד באומץ עם עורלת הלב שמכסה ומפריעה לנו להיות בחיבור עם עצמנו. בחיבור עם עצם ההוויה שלנו.

עורלת הלב הזאת היא התדמית שמנסה למנוע מאתנו את הפינוי והריקון של כל מה ששוכן שם בפנים. את כל העולם הרגשי הפנימי שלנו.

רגשות הם בסך הכל תדרים של אנרגיה. ברגע שאנחנו מסכימים להרגיש אותם במלואם הם מתמוססים להם ונעלמים.

כשאנחנו מאפשרים לרגש לעבור דרכנו, הוא לא נתקע בתוכנו ולא תוסס לו לכאוס פנימי.

פשוט להסכים להתבונן פנימה, לראות את מה שקורה בפנים. להסכים להרגיש ולפנות מקום. להסכים לשחרר אחיזה ולאפשר לכל הבליל הרגשי הזה להתנקז החוצה ולפנות מקום לאהבה ולשמחה.

אז נכון. זה אולי נשמע פשוט אבל כשבאים לעשות את זה בפועל זה לפעמים מרגיש כמשימה בלתי אפשרית. זה מפחיד ומאיים ונראה גדול עלינו.

לא אוכלים את כל העוגה בבת אחת. וכך גם כאן בתהליך הריפוי לאט לאט ובעקביות והוא פשוט מתחולל…

השלב הראשון הוא פשוט לרצות.

השלב השני הוא להתחבר לגוף שלנו. להרגיש את הגוף שלנו.

השלב השלישי הוא לטפל בתדמית שלנו – להסכים לחשוף את הסודות והפחדים שלנו. להסכים להתכופף רגשית. להסכים להיפרד מהזהות האשלייתית שאנחנו חנוטים בתוכה. (גם על זה תוכלו להרחיב באמצעות דפדוף בפוסטים בבלוג)

והכי חשוב הוא, לא להסכים להתפשר על פחות ממה שאנחנו ראויים לו.

חיים מלאים באהבה ושמחה, הם החיים שאנחנו ראויים להם.

יותר מכל דבר זה בסופו של דבר מה שאנחנו באמת מחפשים.

אז במקום לרדוף אחרי דברים שלא באמת מחברים אותנו ללב ולמהות שלנו. במקום לרדוף אחרי דברים שמרחיקים אותנו מהנביעה הפשוטה והטבעית של השמחה הפנימית שקיימת אצל כולנו, פשוט תכווננו לאן שאתם באמת רוצים להגיע.

ואז תעשו רק את הצעד הבא. הצעד הבא תמיד נגיש לנו. תמיד אפשרי…

מאחלת לכם חג שמח מלא באהבה.

ספרו לי בתגובות איפה זה פוגש אתכם?

ואם אתם עדין לא מנויים על השרות המדהים שלי – "התובנה היומית שלך" בלחיצה כאן עשו זאת כבר עכשיו. זה בחינם – זאת תזכורת יומית מידי בוקר למייל על החיים שראויים לך. על החיים שנועדת לחיות.

:)

חני

נ.ב. ואם יש לכם ספק בנוגע לצעד הבא שעליכם לעשות תמיד אתם יכולים להתייעץ איתי באמצעות הטופס של צור קשר או באמצעות התגובות.

2 תגובות

ספט' 02 2013

איך להגיע לסוף שנת תשע"ד בלי להתחרט?

ערב ראש השנה זה זמן מצוין לעצור רגע ולהתבונן על החיים שלנו.

מגיל צעיר מאד אני זוכרת את עצמי מקבלת על עצמי כל מיני החלטות טובות לקראת השנה החדשה.

ומגיל צעיר מאד אני נוכחת שוב ושוב שההחלטות הטובות האלה לא ממש מחזיקות לי מעמד :(

פעם זה היה עוד נושא להלקאה עצמית. עוד הוכחה לזה שאני לא בסדר. שאפילו בהחלטות הטובות שלי עצמי. ההחלטות שאני בוחרת. החלטות שאמורות לקדם אותי – אני לא מצליחה לעמוד ולא מצליחה ליישם.

כיום אני כבר במקום אחר.

אני בסדר גם כשאני לא בסדר. וצורת קבלת ההחלטות שלי היא שונה לחלוטין.

לפני שאפרט קצת על הדרך שלי להתקדם ולהתפתח מבחינה נפשית.

אני רוצה לשתף אתכם באחת מנקודות המפנה בחיים שלי.

- – -

לפני כמה שנים טובות, בליל ראש השנה לאחר ארוחת החג יצאנו ברגל מבית ההורים שלי והרגשתי זוועה.

הרגשתי בדידות איומה, מועקה וסבל אינסופיים. הרגשתי את החור השחור הזה בתוך הלב שלי בועט ומשתלט עלי. הכל הרגיש לי חשוך, מנוכר, מיואש וחסר תקווה.

ולפתע, בהבזק של זיכרון נזכרתי בליל ראש השנה הקודם. שבו יצאנו דווקא מבית אחותי והרגשתי את אותה התחושה בדיוק.

וזה היכה בי. זה פשוט היכה בי.

הנה. חלפה שנה. וכאילו כלום לא קרה. אותה החוויה בדיוק. אותה ההרגשה.

אני נמצאת באותו המקום בדיוק. חווה את אותם התחושות בדיוק.

קשה לי לתאר לכם את תחושת ההחמצה, האבל והאובדן שהרגשתי.

הרגשתי שהחמצתי שנה. ששנה חלפה ואני דורכת בדיוק באותו המקום.

זה עשה לי רע להרגיש את זה ולראות את זה. זה עשה לי רע להכיר בזה ולהודות בזה.

אבל זה ניער אותי. זה כל כך ניער אותי שנשבעתי לעצמי שבשנה הבאה, אני אהיה במקום אחר.

והנה עברו כמה שנים ואני במקום אחר לחלוטין.

וכך כיום – אני ממשיכה לבחון את חיי. אני בוחנת אותם בהשוואה לשנה הקודמת. האם צמחתי במקום הספציפי הזה? האם ישנה התפתחות? האם ישנה התקדמות? האם ישנו איזשהו זיכוך? האם משהו זז כאן? האם משהו נרפא?

אם כן. אז זה בסדר.

ואם לא, אז קדימה למשימה.

וכן. ישנם מקומות שנשארים עדין באותו המקום. אבל גם ישנם מקומות שכל הזמן מתפתחים ומתקדמים.

מה שחשוב הוא לבחון את עצמנו ולבדוק – היכן הייתי בדיוק בנקודה הספציפית הזאת לפני שנה.

ואם שום דבר לא השתנה. ואם אנחנו תקועים באותו המקום. ואם אנחנו מדשדשים באותה התחושה. זאת נורה אדומה שזועקת שהגיע הזמן לשינוי. משהו כאן בחיים עובר וחולף ומתבזבז…. וחבל.

- – -

בדקו רגע בכנות עם עצמכם –

האם בסוף שנת תשע"ג אתם נמצאים במקום מפותח יותר מאשר בתחילתה?

האם התקשורת הזוגית שלכם טובה יותר?

האם תחושת השייכות שלכם טבעית ונינוחה יותר?

האם אתם נוכחים יותר ברגע הזה?

האם אתם שלווים יותר?

האם חיזקתם את הקשר עם הוריכם?

האם אתם משלבים הנאות ותחביבים בחייכם?

האם שחררתם חלק מהסבל הפנימי שבכם?

האם הגוש השחור מעיק פחות?

האם יש לכם חופש גדול יותר בלהביא את מי שאתם לעולם באופן מלא?

האם הסמכות ההורית שלכם בשלה יותר?

האם הרצון שלכם לחיות נוכח יותר?

האם הלב שלכם פתוח, נינוח וזורם יותר?

ועוד ועוד.

כל אחד בתחום החשוב לו. כל אחד בנקודה הכואבת שלו.

אם חל שינוי והתפתחתם. לכו לחגוג.

התמקדו בשינוי הקטן והוא יגדל. חבקו את עצמכם וטפחו לעצמכם על השכם שהשכלתם לנצל את שנת תשע"ג בשביל לצמוח ולגדול.

ואם לא חל שינוי. או שמא, המצב הפך לקשה יותר ובלתי נסבל.

זה הזמן לעצור, להביט לעצמכם בעיניים ולתפוס את עצמכם. לכו תשקיעו בעצמכם. לכו תשקיעו בחיים שלכם. אל תוותרו! שנה שלמה עברה ואתם באותו המקום!!!! כך אתם רוצים לראות את חייכם? זה לא חייב להיות ככה. ואם אתם לא מצליחים לנוע קדימה בכוחות עצמכם אז לכו לבקש עזרה. יש אנשים שיכולים לעזור לכם. תרדו מהגדר, ותתחייבו לעצמכם. מגיע לכם יותר. הרבה יותר!

- – -

ועכשיו שוב בחזרה אלי.

למדתי שישנה דרך סלולה של התפתחות נפשית.

למדתי שלבניין עם יסודות של קומה אחת אי אפשר לבנות 10 קומות.

למדתי, שיש דרך שבה בונים את מידות הנפש ומזככים אותם.

למדתי שאי אפשר להתחיל בקומה המאה, לפני שעוברים בקומה הראשונה. ואז בשניה והשלישית וכך הלאה.

הבעיה היא שרוב האנשים לא מכירים את הדרך של הצמיחה. ומנסים בכוח לכפות דפוסים והנהגות שלא תמיד תואמים את שלב ההתפתחות של הנפש שלהם.

ככל שאנחנו משקיעים יותר כוח בכפיית הנהגה מסוימת, היא מחזירה לנו התנגדות באותו הכוח. ובסופו של דבר במוקדם או במאוחר היא תתנפץ חזרה ותתמוסס.

אז מה לעשות אם אנחנו רוצים להפוך את השנה הקרובה לטובה יותר? איך באמת לקבל על עצמנו החלטות טובות לקראת השנה הקרובה ולוודא שנוכל להחזיק בהם לאורך זמן?

אז הנה לכם 3 שלבים בדיוק בשביל זה.

השלב 1 – לבדוק מה אתם רוצים. מה בדיוק הייתם רוצים לשנות או לקדם בחייכם בשנת תשע"ד הבאה ומתקרבת? תתמקדו בתחום ספציפי!

השלב ה2 – להיות רגע לבד עם עצמכם. לעצום עיניים ולשאול את עצמכם. מה הצעד היחיד הקטן שאתם יכולים לעשות כרגע בשביל מימוש הרצון שלכם? ולחכות לתשובה. התשובה הראשונה שעולה היא התשובה…

השלב ה3 – ללכת וליישם! אם זה הרגל חדש שברצונכם להכניס לחיים תתחמו אותו בזמן ותגדירו לו זמנים ספציפיים ליישום ולכו לבצע אותו. ואם זאת פעולה ספציפית אז פשוט קומו עכשיו מהכסא ובצעו אותה.

ולמה ההחלטה הזאת לא תתמוסס?

כיוון שהיא נובעת עמוק מתוך הלב שלכם.

כיוון שהיא מחוברת היישר לרצון שלכם.

כיוון שאין לכם באמת ברירה אחרת. אתם בטח לא רוצים לעמוד בעוד שנה בדיוק ולהרגיש שהחמצתם גם את השנה הזאת….

מאחלת לכם ולי – שנה מלאה בשמחה. שנה מלאה בסיפוק רגשי. שנה של אומץ להתמיד בדרך (ובהחלטה) למרות הפיתויים והפחדים. שנה שראוי לחיות אותה.

שנה טובה באמת!

אוהבת אתכם מאד.

חג שמח – חני

נ.ב. למי שעדיין לא מנוי – זה בדיוק הרגע התאים לקבל מנוי במתנה. בחינם לגמרי לשירות המדהים שלי 365 ימים של צמיחה – תובנה יומית לשינוי חייך. מבטיחה לכם שבסוף שנת תשע"ד תעמדו כבר במקום אחר. טוב הרבה יותר…

7 תגובות

הבא »

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *