מרץ 29 2015

החופש לחיות בחופש!

"האמת היא שעדיין איננו חופשיים. למעשה, השגנו רק את החופש להיות חופשיים".

(נלסון מנדלה)

כמה ימים לפני פסח. חג החרות.

אין זמן מתאים יותר מלבחון את החופש בחיינו. את החופש הפנימי שלנו. את החופש להיות מי שאנחנו.

בליל הסדר נתכנס רובנו לחגוג את החופש שלנו. לחגוג את היותנו בני חורין.

אבל האם זה אכן כך?

האם אכן אנחנו חופשיים?

חופשיים באמת?

ומה זה בכלל להיות בן חורין?

זה מעניין.

כמות השקרים והאשליות שאנחנו מוכרים לעצמנו היא אינסופית

אנחנו חיים בעידן שבו לכאורה יש לנו את כל החופש שאנחנו צריכים

יש לנו שפע יותר ממה שאבות אבותינו יכלו לדמיין

לרובינו אין אף אחד שקובע לנו מה לעשות

לכאורה יש לנו את החופש ללכת לכל מקום. לעבוד בכל מה שנרצה. ללמוד כל מה שבא לנו. לעשות (כמעט) כל מה שעולה ברוחנו ולחיות כפי שבא לנו.

ובכל זאת.

האם זאת האמת?

האם אנחנו אכן חיים בחופש?

האם מציאות השפע שאנחנו חיים בתוכה היא אכן אינדיקציה לחופש ולשפע פנימיים?

אז ברמה השטחית, אולי כן.

ברמת ההתבוננות השטחית – אנחנו חווים שפע וחופש אינסופיים

אבל האם זאת האמת?

האם השפע והחופש מצליחים לחלחל פנימה ללב?

האם השפע והחופש החיצוני קשור בכלל ללב?

לא בטוח…

יותר ויותר מאתנו מעדיפים להתבונן על המציאות ברמה חד ממדית.

ברמה החיצונית שלה.

לא מזמן קראתי איזה מאמנת אישית שסיפרה שהיא הובילה מאומנת שלה לידי חופש מסוים.

והחופש הזה היה – להתחיל להשתמש בחד פעמי. בניגוד לרגיל במשפחת המוצא שלה.

האמת הזדעזעתי.

האם להשתמש בחד פעמי זה שפע???

להשתמש בחד פעמי בעיניי זה הפך משפע. זה נזק אינסופי לסביבה ולדורות הבאים שלנו.

זה נזק אינסופי לטבע שמי יודע מי הולך לשלם על כך את המחיר.

האם כל הבזבוז והצרכנות המיותרת הזאת הם שפע? הם הרס!

הם תוצר של חמדנות. חוסר ביטחון פנימי וצורך אינסופי באישור חברתי.

הם חיפוש אחר הנוח על חשבון הנכון.

כחברה איבדנו את הדרך.

אנחנו משועבדים ביג טיים.

אני לא יודעת אם אנחנו משועבדים יותר מאבותינו – אבל אנחנו בהחלט מתחרים בהם.

אז נכון. הגוף שלנו לא משועבד. ואין נוגש חיצוני שעומד לנו על הראש וקובע לנו מה לעשות.

אבל אנחנו משועבדים.

משועבדים לקודים חברתיים.

משועבדים לאשליה של חופש ושפע.

משועבדים למכשירים.

משועבדים לצעצועים וחומרים.

משועבדים לרצון של אחרים.

משועבדים לתשוקות, תאוות ויצרים.

משועבדים לפחדים והרגלים.

כן. אני יודעת – זה לא סקסי לכתוב את מה שאני כותבת.

הרבה יותר מושך לספר סיפורים על שפע אינסופי. על היכולת שלנו לממש כל חלום. על חיים בגדול. על פנטזיות. יעדים. מטרות. ועוד.

וכן. אני בהחלט מאמינה בשפע. ומשתדלת לחיות ככה מתוך ידיעה שהכל אפשרי.

אבל מה זה הכל???

האם הכל זה שיעבוד לצרכים ארציים?

האם הכל זה שיעבוד לחומר?

האם הכל זה רדיפה אינסופית אחר ריגושים שלא נספגים?

האם הכל נמצא מחוצה לנו?

יותר ויותר אנשים שאני פוגשת אומרים לי: "חני, מימשתי הכל. כל מה שחלמתי עליו וחשבתי שיעשה אותי מאושר ואני לא…"

ואז. מה?!

אחת מהאינדיקציות היותר ברורות לחופש הפנימי שלנו זאת כמות האהבה בחיינו.

האם יש לנו את החופש לאהוב ולקבל אהבה?

האם אנחנו באמת ובתמים אוהבים את עצמנו?

האם מה שמניע אותנו בחיים זאת האהבה או הפחד…?

בעיניי חופש אמיתי מגיע עם אהבה.

חופש של הלב…

אז כן. זה באמת אחד הדברים היותר קשים

והיותר נדירים.

נדירים האנשים שחווים חופש פנימי, רגשי.

נדירים האנשים שמצליחים להתעלות מעל החסר ולהתנהל מתוך חופש ואהבה.

כל עוד החסר שולט בי. אני לא חופשי.

כל עוד הפחד שולט בי. אני לא חופשי.

וזה לא משנה אם זה פחד מפגיעה. פחד שלא יכירו בי. או פחד מלהיות לא משמעותי.

כל עוד שהפחד שולט בי, אין לי יכולת להיות חופשי.

החרות היא היכולת להתעלות מעל החסר. החסר קיים, אך לא מנהל אותי.

בעולם הרגשי שלנו, כמעט כולנו חסרים.

כך גדלנו.

ככל שאני חסר יותר, אני כואב יותר.

ככל שאני חסר יותר, אני פוחד יותר.

ככל שאני פוחד יותר, אני מנסה לשלוט יותר.

ככל שאני שולט יותר, אני פוחד יותר.

ככל שאני חסר יותר, אני נשלט יותר בידי החסר.

אין מה לומר, זה לופ.

העניין הוא, שיש דרך להשתחרר ממנו.

יש דרך לצאת ממעגל החסר והשעבוד לניסיון למלא אותו בדרכים שונות ומשונות.

רק שזה מחייב התעוררות והבנה.

זה מחייב הודאה כנה בפני עצמנו שאנחנו מנוהלים. שהחופש שאנחנו מספרים לעצמנו אודותיו הוא אשלייתי.

שזה שאני גר בבית יפה, משרה מכובדת ומשפחה יפה זאת עדיין לא אינדיקציה לחופש פנימי.

להיפך. יש מצב שאני ממש כבול…

מה שבאמת קובע הוא כמה אני מנוהל בחיים שלי או כמה אני בוחר את החיים שלי.

וכן. אין הכוונה רק ברמה העסקית של השגת יעדים וכד' – בתחום זה לאנשים קל הרבה יותר להגיע לתחושה של חופש.

חופש אמיתי נבחן בלב.

חופש אמיתי נבחן ברגשות.

חופש אמיתי נבחן באהבה.

כשקוראים את ויקטור פרנקל, מגלים שגם בזמן השואה. במצב של מלחמה ושיעבוד ואובדן חרות הגוף – עדיין היו אנשים שהיו בני חורין.

הנפש שלהם נשארה חופשיה.

הלב שלהם היו חופשי.

חופש הוא מצב פנימי.

מצב שבו אנחנו יכולים להתעלות מעל הצרכים הארציים. מצב שבו יש לי את עצמי. מצב שבו, אף אחד לא באמת יכול לקחת ממני משהו.

כי גם אם ייקחו לי את הבית. את המכונית. את יכולת התנועה. את הגוף.

את הלב ואת עצמי – אף אחד לא יכול לקחת ממני.

כל עוד אני סוחב פחדים וסודות לא מודעים מהעבר, אני בבעיה.

אין לי את היכולת להגיע לחופש אמיתי.

אני מנוהל בלי אפילו לדעת שאני מנוהל.

ככל שאני מעז להעלות יותר ויותר חלקים לא מודעים לאור המודעות, אני הופך לאט לאט לחופשי יותר ועצמאי יותר מבחינה רגשית ונפשית.

ואם כבר אנחנו מדברים על החופש של הלב

אז כנראה שזה החופש הפנימי שהכי קובע.

כמה אנחנו מסוגלים לאהוב?

כמה אנחנו מוכנים לקבל אהבה?

כמה אנחנו מעיזים להתמסר לאהבה ולהסתכן בפגיעה?

כמה תנאים אנחנו שמים לאהבה שלנו?

כמה תנאים אנחנו שמים לאהבה שאנחנו מקבלים?

כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת בשביל לשחרר את הלב לחופשי?

כמה אנחנו מוכנים להראות את עצמנו? את הלב שלנו? את מי שאנחנו באמת<

כמה הפחד שלנו מלהיפגע שולט בחיים שלנו?

כמה כל מה שאנחנו לא מוכנים לראות, להודות ולהכיר על עצמנו ועל המציאות שלנו שולט בחיים שלנו?

כמה אנחנו מסוגלים לחיות את מי שאנחנו בצורה אותנטית?

כמה אנחנו חופשיים להיות חופשיים?

אז בעוד כמה ימים, כשנשב בליל הסדר ונחגוג את יציאת מצריים ואת היותנו חופשיים.

שווה שנעצור רגע ברגע של כנות ונבחן עם עצמנו:

איפה בחיים שלי אני עדיין לא חופשי מספיק?

למה אני עדיין משועבד?

מה באמת שולט בי?

האם אני אכן מוכן לצאת לחופשי?

ומה הדבר האחד שאני יודע שאני יכול לעשות בשביל ששנה הבאה בפסח תשע"ו אגיע לליל הסדר עם יותר חרות פנימית מהשנה?

והכי חשוב כמובן – לא לשכוח ליהנות מהדרך :)

אשמח לשמוע מכם איפה המילים שלי פוגשות אתכם.

הרבה אהבה וטוב.

חני.

6 תגובות

מרץ 10 2015

רק שיעזבו אותי לנפשי…

שנים חייתי מתוך מקום פנימי שרק ייחל שיעזבו אותו לנפשו.

באיזשהו שלב מפגש עם אנשים התחיל להציף אותי

הייתי מרגישה רע

כל רמז של ביקורת היה נותן לי להרגיש רע עם מי שאני

הסתכלתי החוצה והשוויתי, וכמובן הרגשתי רע עם מי שאני

כשמישהו קרוב התאכזב ממני הרגשתי רע עם מי שאני

כשהילדים שלי היו לא מרוצים, בכו או סתם הרגישו רע – היה לי רע עם מי שאני

כשלא עמדתי בציפיות וביעדים של עצמי או של הקרובים לי הרגשתי רע עם מי שאני

כל כישלון ערער אותי ונתן לי להרגיש רע

עכשיו, שלא תבינו

זה לא שהסתובבתי בעולם עם פרצוף של תשעה באב

כשהסתכלו עלי מבחוץ, זה לא משהו שיכל להיראות

כלפי חוץ הכל היה בסדר

הצלחתי בעשייה שלי. תפקדתי. אפילו אמרתי את דעותיי בקול ובנחישות

אבל בפנים, התערערתי בקלות

בפנים, הוצפתי בקלות

בפנים, היו הרבה רגעים שהדבר היחיד שרציתי זה שפשוט יעזבו אותי לנפשי.

הרגשתי איך הכל חודר אלי. מציף אותי ומאיים להעלים אותי.

זאת חוויה מאד קשה לחיות ללא גבול אמיתי.

זאת חוויה מאד קשה כשהכל חודר ומזין את נקודת המוצא הפנימית העמוקה ביותר שהייתה לי והיא שאני אדם רע שמכאיב ועושה נזק.

השבוע שלושה מטופלים אמרו לי את המשפט הזה.

הם אמרו לי: "אני רק רוצה שיעזבו אותי לנפשי"

זה כאב.

זה כואב לחיות ככה.

זה כואב להרגיש ככה.

זאת תחושה שהרבה פעמים מתעוררת אצל אנשים שנמצאים בתחילת תהליך טיפולי או אנשים שמלכתחילה המחיצות בינם לבין העולם דקות מידי.

ההרגשה הזאת שהכל מציף והופך לקול מאשים שחוזר ואומר לנו את האמירה הפנימית הכי עמוקה ושנואה שלנו, מאד קשה ומערערת.

קול שחודר אלינו, חונק אותנו ומאיים למוסס אותנו.

בתוך [כמעט] כל אחד מאיתנו יש קול פנימי עמוק שלוחש לו שהוא לא טוב מספיק.

הקול הזה יכול להישמע שונה אצל אנשים שונים אבל בעומקם של דברים ההרגשה שאני פחות מאחרים היא תוצאה שלו.

יתכן והקול שלך הוא: שאתה רע. עושה נזק. שאתה פגום. שאתה נחות. שאתה טיפש. שאתה מלוכלך. שלא מגיע לך. או כל סוג אחר של קול פנימי שיושב שם ומנקר בתוכך.

לכולנו יש את הקול הזה. לא כולנו מודעים לו.

ולא אצל כולם הוא באותה עוצמה.

כשאנחנו חיים בצורה מאוזנת, הקול הזה נמצא על שקט. לא כ"כ שומעים אותו למרות שבתת מודע הוא חי וקיים ומנהל אותנו בצורה סמויה.

כשמשהו מתערער בחיים שלנו או אם אנחנו מהטיפוסים הרגישים, הקול הזה נמצא שם בתוכנו בקול גדול וכל דבר קטן מעיר אותו ומציף אותנו.

במצב כזה, אנחנו זקוקים להרבה מרחב בשביל לחזור לאיזון.

כל דבר קטן מחוצה לנו הופך להיות טריגר שמערער אותנו ומעיר את הקול הזה.

זאת הרגשה מייסרת ומכאיבה.

קשה לחיות ככה ולהרגיש ככה עם פצע פתוח שלא מצליח להגליד כי כל דבר קטן מגרד אותו ופותח אותו מחדש.

וכשזה לא מצליח להגליד, ודברים ממשיכים לחדור, חוויית האין מוצא מתעוררת. זאת נקודת ההרס העצמי. זאת הנקודה בה אנשים הולכים וחותכים את עצמם. זאת הנקודה בה המוות הופך להיות הפיתרון הריאלי היחיד.

ואז בפנטזיה, או שלא – אנחנו רוצים שיעזבו אותנו.

אנחנו רוצים שכל מה שנותן לנו להרגיש רע יעלם מהחיים שלנו.

ככל שאני פחות מאוזן, יותר דברים מטלטלים אותי.

ואני רוצה לברוח או להוציא מהחיים שלי יותר דברים.

ברגעים האלה אפילו דברים פשוטים כמו כוס שנפלה לנו מהיד יכולה לפרק אותנו.

זה קורה המון אצל אמהות מול הילדים שלהם. אם את מוצאת את עצמך באיזושהי נקודה ביום רק רוצה שהם ילכו לישון. שיעזבו אותך לנפשך ושיהיה שקט שתוכלי להתאפס על עצמך – זה בדיוק מה שקורה לך.

זה קורה המון אצל גברים מול הנשים שלהם. אם אתה מוצא את עצמך מרגיש מותקף ורק רוצה שאשתך תפסיק עם שטף ההאשמות שלה ואתה רואה איך שאתה הולך ומתנתק. שותק ומתכווץ – זה בדיוק מה שקורה לך.

זה קורה אצל הרבה אנשים שלא הולך להם בקלות כמו שהם היו רוצים והם מרגישים שאין להם כוח להתמודד. שבא להם לעזוב הכל ולכבות את עצמם.

זה קורה אצל אנשים עם מודעות עצמית שגבוהה בהרבה מרמת התפקוד שלהם. זה מעצים את התסכול ומביא לשנאה עצמית שרק גורמת להם לרצות להשתנות אבל לא מהסיבות הנכונות.

זה גם קורה אצל אנשים שמסתכלים החוצה ומרגישים פחות מאחרים. תהליך שתיארתי כאן בפוסט בהרחבה

בסופו של דבר זה קורה ברמה כזאת או אחרת אצל כולנו.

רק שלפעמים זה פוגש את הכאב הפנימי שלנו כ"כ חזק שאנחנו כבר לא יכולים לברוח מזה.

ואנחנו שוקעים ומתבוססים ונלכדים באין מוצא.

אוקי. אז אם קראת עד כאן, בטח אתה מוצא את עצמך מזדהה ברמה כזאת או אחרת עם התופעה ואתה שואל את עצמך – מה עושים?

מה עושים אם אני אכן מרגיש מוצף? מה עושים אם החוץ באמת מערער אותי?

ובכלל, מה עושים עם הנקודה הפנימית הזאת שמרגישה לא מספיק טובה וראויה?

אז אני לא אכתוב לכם, ללכת לטיפול. למרות שזאת התשובה הטובה ביותר בעיניי.

גם כי אני מאמינה שטיפול טוב אכן יכול לעזר. אבל לטיפול טוב חשוב להגיע מוכנים ומגויסים, אחרת זה רק יהיה תוספת לרשימת ההוכחות ללמה אתם לא טובים מספיק שאפילו טיפול לא עוזר לכם. או לרשימת ההוכחות לכך לכמה שאתם דפוקים כי אפילו הטיפול שניסתם לא עזר לכם.

וגם כי בסופו של דבר אנשים שתלו לנו את ההרגשה הפנימית הזאת שאנחנו לא טובים מספיק, ואנשים הם אלה שיכולים לעזור לנו לשחרר ולרפא אותה אבל בשביל זה צריך להסכים להתמסר, לתת אמון ולקחת בחשבון שיש סיכוי שניפגע.

ולכן למרות שטיפול טוב הוא בעיניי פיתרון ראוי וחשוב יש 2 מישורים שחשוב להתמקד בהם באופן אישי – בין אם אתם בוחרים ללכת לטיפול ובין אם אתם מעדיפים כרגע לנסות לעזור לעצמכם בכוחות עצמכם.

ו2 המישורים האלה הם:

- גבול האני שלי

- הכאב הפנימי שלי

זאת אומרת במילים פשוטות שיש כאן 2 דברים שחשוב לטפל בהם במקביל והם:

תוכן הכלי והכלי עצמו

גבולות האני שלי, שזה אומר לדאוג לכך שלא כל דבר מבחוץ יחדור אלי, יגע בי, יפגוש אותי באופן אישי ויערער אותי

והכאב הפנימי שלי, ההרגשה הפנימית שלי כלפי עצמי – לרפא אותה ולהפוך אותה לנעימה ומעצימה.

זאת אומרת, גם לדאוג שהכוס שלי לא תהיה סדוקה ושהמים לא יזלגו החוצה. וגם לדאוג שהמים יהיו איכותיים וטובים.

באופן אישי, אני חושבת שלא מדגישים את חשיבות עניין גבולות האני בצורה מספקת.

אפשר למצוא הרבה חומר על אהבה, אכפתיות חמלה

אפשר למצוא הרבה חומר על מצליחנות, השגיות, הגשמת יעדים

אבל כל עניין גבולות האני, כאילו לא חשוב.

בעיניי זה נושא מאד מאד מאד משמעותי.

לפי הכלי שלנו מגיע השפע.

זה לא יכול להיות אחרת.

הכלי שלנו זה גבולות.

וכשמדובר על חוויית האני שלנו. הכלי שלנו להרגשה טובה עם מי שאנחנו – זה גבולות האני שלנו.

זה נושא רחב מאד

הוא מעלה הרבה קונפליקטים בעיקר אצל אנשים שנמצאים במערכות יחסים קרובות ומבלבלים בין אכפתיות לאחריות יתר. אנשים שמרחיבים את עצמם גם כלפי הסביבה שלהם.

שאלות של אנוכיות, אינטרסים נכנסות באופן טבעי לכל עניין הגבולות.

מה מגיע לי? מה מותר לי? בשביל מה אני חי? גם הם שאלות שנכנסות לכאן….

ובכל זאת, חובה להתמודד איתו בשביל להרגיש טוב.

ומתחילים במקומות הכי בסיסים והם:

- לא להיכנס לחיים ותחומים של אנשים אחרים ללא רשותם.

- לא לאפשר לאחרים להיכנס לתחומים ולחיים שלי ללא רשותי.

- לסגור דברים. לא להשאיר מקומות פרוצים ועמומים בחיים שלי. לא לטייח. להדחיק ולעצום עיניים מתוך ציפייה שדברים יסתדרו מאליהם.

- לקחת אחריות על החיים שלי בלבד [ושל הילדים שלי]

- להתבונן על עצמי דרך העיניים שלי ולא דרך עיניי הסביבה. להפנות תמיד את המיקוד פנימה.

- להבין שלכל דבר יש מחיר בחיים. לבחור ולהסכים לשלם את המחיר.

במקביל חשוב לטפל בכאב הפנימי שלנו. בערך העצמי האמיתי הכי פנימי שלנו וללמוד לאהוב ולקבל את עצמנו.

אפשר להתחיל פשוט בללמוד לאהוב את הגוף שלנו.

בלקבל את חוסר היותנו מושלמים ואת עובדת היותנו אנושיים.

לדעת שגם אם אני פצוע, אני בסדר. ומותר לי לדאוג ולוודא שלא יגעו לי בפצע ויכאיבו לי שוב ושוב. גם אם זה לא הכי סקסי להיות פצוע.

לדעת שבדיוק בדיוק כמו שאתם ככה זה טוב. ומותר לכם לאהוב אתכם גם בדיוק ברגע הזה.

מותר להיות אתם. מותר לאהוב את מי שאתם. מותר לבטא את מי שאתם. מותר לתפוס מקום.

כשאנחנו מטפלים ב2 מישורים אלה, אנחנו הופכים לאט לאט להיות מסוגלים לחיות בקרבה ואינטימיות אמיתיים. מבלי הצורך להתנתק ולברוח. ומבלי הפחד לאחוז ולהיתלות.

ואז, הרצון הזה שיעזבו אותנו לנפשנו הולך ונעלם מחיינו ואת מקומו תופסת האהבה.

הרבה אהבה וטוב,

חני

נ.ב עוד על קבלה עצמית והדרך לאהוב את עצמנו אפשר למצוא כאן.

נ.ב2 בנושא של הצפת הידע הגיעו אלי הרבה שאלות – אכתוב פוסט המשך בקרוב. אם יש לך שאלות בנושא אתה מוזמן לשלוח לי אותם ואשתדל להתייחס אליהם בפוסט ההמשך.

תגובה אחת

פבר' 26 2015

החלק האפל שלי [אחד מהם..]

טוב. זה הולך להיות מביך

אבל לכבוד פורים, מותר גם לי לקלף קצת מהתחפושת ולהסכים להיראות באמת.

אז ככה,

הייתי בהתבודדות של שבועיים.

מנותקת מכל מכשיר דיגיטלי.

בלי טלפון. מחשב. אינטרנט או כל אמצעי תקשורת אחר.

אפילו בלי ספר.

רק אני, עצמי, מחברת לכתיבה, ים מהמם ומראה גדולה בחדר שהייתי בו.

היה לי טוב.

רציתי להישאר.

יש משהו במפגש האינטימי עם עצמך שנותן טעם של עוד.

לא תמיד זה היה כך אצלי.

היו תקופות בהם עבדתי מאד קשה בשביל לברוח מלפגוש את עצמי לבד.

אפילו לקניות לא הייתי אוהבת ללכת לבד.

לאט לאט למדתי להתחבר עם עצמי ולאהוב את השהות איתי.

שלא תטעו, אני גם אוהבת אנשים.

בכלל, אני מחובבי האינטימיות והמפגש הרגשי עם בני אדם.

אבל מאד רוצה וצריכה את הנוכחות המלאה שלי עם עצמי.

אז רציתי להישאר, והייתי צריכה לחזור…

גם ככה שבועיים זה הרבה בשביל הילדים שלי.

נחתתי ישר לעבודה.

שבוע שלם של פגישות עם מטופלים.

חשוב לי להדגיש ולומר שאני אוהבת את העבודה שלי.

אני אוהבת את המטופלים שלי

אוהבת את המפגש איתם ואת המסע המשותף שלנו.

ולמה אני כותבת את כל זה?

כי כשהגעתי,

מתישהו נכנסתי למייל

היו בו מאות מיילים

מיילים ממטופלים, מלקוחות, ממתעניינים מהאתר, מחברים ששאלו לשלומי

ועוד מלא מיילים מרשימות תפוצה כאלה ואחרות שאני מנויה להם

ועל זה אני רוצה לדבר.

קודם כל נדהמתי מכמות הדואר זבל המיותר שאני צורכת כל יום

גם אם אני לא נכנסת ומעמיקה בכל מייל, הוא מגיע אלי לתיבה

אני רואה לפחות את הכותרת

וחמישים אחוז ממנו, אם לא יותר – באמת שלא רלוונטי.

דבר שני ששמתי לב אליו

זה למשהו פנימי שקורה לי

למחשבות שמתחילות להתעורר בתוכי כשאני עוברת על כל העשייה הברוכה של כל האנשים האלה

אני לאט לאט מאבדת את עצמי

מסתכלת החוצה ומתחילה אוטומטית בתת מודע להשוות

וכאן אני יוצרת לעצמי בעיה

ברגע שאני מתחילה להשוות את העשייה שלי לעשייה של אנשים אחרים

אני נכנסת לתודעה של חסר

העולם מתחיל להראות לי צפוף

ואני שוכחת את הנתיב שלי.

כשאני מתחילה לבחון את עצמי ולא משנה באיזו רמה – בהשוואה לאנשים אחרים

משהו מתחיל להרגיש לי חמוץ מבפנים

ההישרדות שוב מרימה ראש

ואני מתבלבלת בדרך.

- – -

הדפוס הזה חוזר שוב ושוב

אני פוגשת אותו אצלי ואצל מטופלים ואנשים רבים

המקום הזה בתוכנו שכל הזמן בוחן את עצמנו דרך בהשוואה לסביבה במקום בהשוואה לעצמנו

הסטנדרטים שלנו כלפי עצמנו, כלפי הרצונות שלנו. לרוב מגיעים מהתבוננות בסביבה הטבעית לנו

אם כל השכנים שלי וכל המכרים שלי חיים ללא רכב ונוסעים רק בתחבורה ציבורית – אני ארגיש עם זה בנוח.

ברגע שכמה שכנים ירכשו רכב, פתאום הדחף והרצון לקנות רכב לעצמי יתעורר ויתחיל לבעור בתוכי.

אם כל השכנים והמכרים שלי עשו השנה שיפוץ בבית, פתאום הצורך לשפץ את הבית יהפוך למשהו דחוף שלא סובל דיחוי

אברהם המורה שלי תמיד נותן דוגמא את תקופת החיים במעברות כשהם עלו לארץ

כשכולם חיו באוהלים במעברה, כולם היו מבסוטים

ברגע שאחד עבר להתגורר בפחון – חוסר שביעות הרצון התחיל לחלחל לכל השאר

הם הפסיקו להיות מרוצים מהאוהל

פתאום השהות באוהל התחילה ללחוץ ולהכביד

עד שכולם עברו לפחונים

ואז שוב כולם היו מרוצים

עד שאחד עבר למגורים בשיכון – ואז כל יושבי הפחונים החלו שוב להרגיש רע

עד שכולם עברו לשיכון

ואז שוב כולם היו מרוצים

עד ש…

וכך הלאה וחוזר חלילה עד מאה ועשרים.

ההסתכלות הזאת החוצה וההשוואה, הם טבעיים.

זה קורה לי. קורה לך. וקורה כמעט לכולנו.

בעידן שלנו זה מקבל העצמה ומשקל רב יותר כתוצאה מהחשיפה המוגברת לכל כך הרבה אנשים וסוגים באמצעות המדיה

אם פעם הכרתי רק את מה שהיה באזור שלי

כיום אני מכיר ונחשף לאנשים עם קנה מידה הרבה יותר גדול משלי

וההשוואה נכנסת לכל תחום ותחום מהחיים שלנו

זה המצב,

העניין הוא מה אנחנו עושים עם זה.

ומה זה עושה לנו.

איך זה משפיע עלינו, על הרצון שלנו ועל ההרגשה שלנו?

לדג' אצלי -

מה שהיה בשבועיים של ההתבודדות,

בדקתי עם עצמי.

והגעתי למסקנה שכרגע מה שאני רוצה לעשות זה להמשיך להתמקד בעבודה אחד על אחד עם אנשים

+ כמה פרויקטים ספציפיים בחצי שנה הקרובה.

הרגשתי טוב עם זה.

זה הרגיש לי נכון ומדוייק בשבילי.

זה מה שאני רציתי.

רק שברגע שעברתי על המייל ודפדפתי בפייסבוק

ופתאום ראיתי את הקמפיין של זה, את הקורס של זאת, את הכנס של ההוא ואת המוצר של ההם

ההשוואה הפנימית שלי התחילה לפעול בצורה אוטומטית

וכשמשווים, תמיד מרגישים רע

אז הרגשתי רע. על שאני לא עושה מספיק. על שאני מבזבזת את הזמן. על שאני מתמקדת בעבודה עם מעט אנשים במקום ללכת על קהל רחב יותר ועל כל מיני דברים נוספים.

זה שאני בחרתי לעשות זאת, לא היה משנה באותו רגע.

כי באותו הרגע – התבוננתי על עצמי דרך העיניים של הסביבה (לפחות כפי שאני תופסת אותה)

במקום להתבונן על עצמי דרך העיניים והלב שלי.

וזה מה שקשה כשנמצאים עם עוד אנשים, זה מפתה אותנו להתבונן החוצה

על חשבון ההתבוננות פנימה.

אז חכמה גדולה להרגיש טוב ולהתחבר ללב שלי כשאני בקפריסין לבד בלי שום נשוא להשוואה

אבל חכמה גדולה יותר היא להרגיש טוב כשאני כאן, בתוך ההמון.

חכמה גדולה הרבה יותר היא לחיות בחיבור ללב שלי ולנוע בנתיב האישי שלי גם כשיש הרבה אנשים שהולכים לצידי בדרך.

וכן, יש מקום לכולם.

לכל אחד מאיתנו הדרך האישית שלו.

לכל אחד מאיתנו יש את הנתיב האישי שלו.

אף אחד לא יכול ללכת לנו בנתיב שלנו.

אף אחד לא יכול לתפוס את המקום שלנו.

הדרך שלנו ייחודית רק לנו.

ואנחנו יכולים לפסוע בה, רק כשאנחנו מפסיקים להשוות. מתחברים פנימה ומבררים את רצון הלב האישי שלנו.

רצון הלב שלא מושפע מרצון הסביבה. אלא זה שמבטא את האני הייחודי שאנחנו.

אשמח שתשתפו אותי, איפה אתם מרגישים בחיים שחלק מההרגשה הרעה שלכם מגיעה כתוצאה מהשוואה עם אחרים?

זכרו, יש רק דרך אחת אמיתית להצליח, לחיות בטוב ולהרגיש טוב – והיא, להיות מי שאתם באמת. לחיות את מי שאתם באמת. לבטא את מי שאתם באמת.

ואת זה אפשר, רק כשמפנים את המיקוד פנימה ומתבוננים על עצמנו דרך העיניים שלנו.

ולכן, חשוב כל כך בעידן של היום כשאנחנו מוצפים בגירויים מיותרים לסנן כמה שיותר את התוכן, המידע והגירויים שאנחנו נחשפים אליהם.

יש איזושהי אשליה שעודף הידע, הערך, המידע וכל הגירויים האלה משרת אותנו בצורה טובה.

אולי זה היה כך בהתחלה.

כרגע, זה כבר הרבה הרבה יותר מידי.

ובסופו של דבר יותר מידי ופחות מידי יוצרים את אותו האפקט…

לפעמים מרוב עצים לא רואים את היער ורק מתבלבלים בדרך.

חיבוק גדול והרבה אהבה,

חני

14 תגובות

פבר' 01 2015

את החיים של מי אתה חי?

את החיים של מי אתה חי?

מאמר אחרון בטרילוגיית המאמרים על הרצון :)

מגיעים אלי הרבה מיילים ותגובות על 2 המאמרים הקודמים בהם כתבתי על הרצון:

1. הסיבה האמיתית לגירושין שלי – אם אין רצון של הלב אז מה הטעם?

2. את לא מתביישת? על דבר שטותי כזה כמו רצון, מפרקים משפחה? – מה המקום של רצון בחיים שלנו?

הרבה תגובות בעד והרבה נגד. הרבה תומכות והרבה להיפך.

בין הדברים הראשונים שלמדתי בתהליך הצמיחה האישי שלי זה שכשמשהו נוגע בי רגשית זה לא סתם.

בין אם זה נגע בי ועורר את הזדהותי ובין אם זה נגע בי ועורר בי כעס או התנגדות.

כך או כך, עצם זה שמשהו הפעיל אצלי תגובה רגשית זה אומר שיש שם משהו ששייך אלי.

כשמשהו לא שייך אלי, הוא פשוט לא נוגע בי. אני יכולה להסכים ולא להסכים ויחד עם זאת זה לא יפעיל אותי רגשית. אם זה הפעיל אותי רגשית. ובעיקר, אם זה עורר אצלי התנגדות, כעס או כל רגש שלילי אחר. שווה לבדוק על מה זה יושב ואיזה מקומות בתוכי התוכן הזה פגש.

אין סתם בעולם. ובטח שלא בכל מה שקשור לעולם הרגשי שלנו…

זאת הייתה הקדמה.

ועכשיו אני רוצה לספר לך מקרה שהייתי עדה לו.

לפני כשנה וחצי נסענו אני והילדים יחד עם חברה והילדים שלה לנחל השופט. בסיום המסלול (המהמם) השארתי את הילדים עם החברה וילדיה במעיין שנמצא בסמוך וצעדתי ברגל לכיוון הרכב.

בעודי עולה במעלה השביל אני רואה מולי קבוצה של אנשים שמנענעים בידיהם ומשמיעים קולות כשכל מטרתם היא לגרום לעדר כבשים ענק שהיה מולם לצעוד אחריהם.

לא הייתה לי כל אפשרות להמשיך. אז עמדתי בצד וצפיתי בנעשה.

מסתבר (לפי דברי החברים שם) שלעדר יש כבשה מנהיגה. ולאן שהיא הולכת, כולם באים אחריה.

ברגע שהכבשה הלכה ישר, הכל היה כשורה. כל הכבשים צעדו אחריה.

רק מה, שלפתע הגיע רכב ממול. והכבשה המנהיגה נבהלה ורצה לכיוון העצים מצד ימין. זה היה מחזה מדהים.

מאות כבשים התחילו בריצה מבוהלת לכיוון העצים. בלי לראות לאן הם הולכים. בלי לחשוב לאן הם רצים. כולם לידם רצו אז גם הם רצו.

זה לקח קצת זמן להשתלט על הכאוס שנוצר שם. אבל לאחר קריאות, שריקות וסימונים מצד המובילים – העדר חזר לכביש והמשיך בירידה מסודרת כלפי הישוב.

לכבשים בעדר, אין שום רצון עצמי.

כולם הולכים, אז גם הם הולכים.

כולם רצים. אז גם הם רצים.

כולם עוצרים. אז גם הם עוצרים.

איכשהו מתנהלים כקבוצה גדולה ומגובשת.

חיים את הדחפים שלהם ואת האינסטינקטים שלהם.

ושורדים.

בני אדם הם לא כבשים.

גם אם לפעמים נראה שאנחנו שוכחים את זה.

לכולנו יש רצון עצמי!

זה מה שמייחד אותנו כבני אדם.

כל אחד מאיתנו הוא ייחודי.

לכל אחד מאיתנו עולם פנימי שיחודי לו.

לכל אחד מאיתנו אור שיחודי לו.

לכל אחד מאיתנו קול שיחודי לו.

רק מה?

שלפעמים אנחנו שוכחים את זה.

אנחנו חיים את החיים של ההורים שלנו.

חיים את החיים של בני הזוג שלנו.

חיים את החיים של הילדים שלנו.

חיים את החיים של הקהילה שלנו.

חיים את החיים של המנהיגים שלנו.

חיים את החיים של ה'מה יגידו'

החיים של ה'מה שנחשב'

ואת החיים שלנו?

מחמיצים לנו לאט לאט…

ארווין יאלום טוען שארבעת הנושאים שמעסיקים בני אדם ברמה הקיומית הם:

פחד מהמוות

בדידות

חוסר משמעות

כמיהה לחופש

כשאנחנו חיים את החיים שלנו, כשאנחנו חיים את הרצון האישי שלנו,

אנחנו מביאים מזור ל-3 מתוך 4 הסוגיות הנ"ל

הפחד מהמוות קטן יותר אצל אנשים שחיים את החיים במלואם. ככל שאני מחמיץ את החיים שלי, אני פוחד יותר מהמוות (בין אם ברמה המודעת ובין אם ברמה הלא מודעת)

כשאני חי את הרצון הפנימי שלי ואת התשוקות האישיות שלי – החיים שלי מקבלים משמעות וכמובן שיש בי את החופש לחיות כפי שנכון לי.

ואני אחזור על זה שוב ושוב. אין במילים שלי קריאה להיות אנוכיים.

להיפך. רק כשאני מפנה מקום לעצמי, אני יכול באמת לראות את הצרכים של האחרים.

רק כשאני מכבד את עצמי אני יכול לכבד אחרים.

רק כשאני נותן מקום לרצון שלי ומממש אותו, אני לא ארגיש קורבן כשאעזור לאחרים לממש את הרצונות שלהם.

הרבה פעמים יש לאנשים פחד, שאם הם ילכו עם הרצון שלהם הם יהפכו להיות 'נחותים' יותר. כאילו שהאיד שלהם = הרצון הפנימי שלהם.

בתכלס' זאת טעות מוחלטת. זה פחד שהושרש בנו מגיל צעיר. אנחנו כ"כ פוחדים מהיצר שלנו עד שאנחנו כולאים אותו.

מה קורה כשאנחנו כולאים אותו? אנחנו גורמים לו להשתולל.

למה הדבר דומה? לאריה שסגרנו בכלוב. אם נעמוד מולו – רוב הסיכויים שנטרף תוך דקות ספורות.

אבל האמת היא, שאם נפגוש אריה בג'ונגל, רוב הסיכויים שלא יקרה לנו כלום. רק אם הוא ממש ממש רעב הוא יטרוף אותנו.

כשאנחנו סוגרים משהו, כולאים משהו, מדחיקים משהו – האנרגיה שלו מועצמת והוא יוצא מכלל שליטה.

אז כן, זה באמת מין פחד פנימי כזה שאומר לנו: אם היינו עושים מה שאנחנו רוצים שה' ישמור מה היה יוצא מאיתנו.

אבל זאת אשליה. אם לא עברנו איזושהי סטייה נפשית רצינית לא נתנהל בצורה אפלה גם אם ינתן לנו החופש ללכת אחר הרצון שלנו עד הסוף.

ויתרה מכך. יצר ותאווה לא שווים רצון.

להיפך, מקור הרצון על פי הקבלה הוא בספירת הכתר.

ספירת הכתר היא נעלה יותר אפילו מחכמה. היא מעל השכל וההיגיון.

רצון פנימי הוא דבר עמוק ונעלה.

כששואלים בחסידות למה רצה אלוקים לברוא את העולם? התשובה שהחסידות נותנת היא שכך עלה ברצונו.

ושעל רצון לא שואלים שאלות. זה משהו שהוא למעלה מטעם ודעת. למעלה מהגיון.

כך גם בנוגע לרצון שלנו.

כשיש לנו רצון לעשות משהו. לממש משהו. להשיג משהו – בעיניי זהו דיבור ישיר של הנשמה שלנו איתנו.

זה לא סתם.

נכון, חשוב לברר ביננו לבין עצמנו מהיכן מגיע הרצון הזה. האם זאת תשוקה? פנטזיה? האם זאת תאווה? האם זה יצר? האם זאת אשליה? האם מקור הרצון הזה מחוצה לנו או מתוכינו?

אך אם אנחנו מזהים שזהו רצון הלב שלנו, באמונה שלי – זהו סוג של איתות. של סימן דרך לצעד הבא שעלינו לנקוט בחיים שלנו.

וזאת גם התשובה לשאלה שחזרה על עצמה שוב ושוב – איך לזהות את הרצון הפנימי שלי? איך לדעת מה אני באמת רוצה? איך לדעת מה הלב שלי רוצה?

ישנם אנשים שמחוברים לעצמם או שיש להם נטיה מובהקת לתחום מסוים. וכבר מגיל קטן ברור להם מה הם רוצים לעשות. יש שם איזושהי תשוקה ברורה. יש איזשהו רצון ברור. להם אין שאלה…

השאלה 'איך לדעת מה אני רוצה' מגיעה מאנשים שהדרך שלהם לזהות את מה שהם רוצים היא דרך כמו של בלשים. לעקוב אחר קצה החוט שכל פעם נגיש לך.

הדרך אל הלב שלכם ואל הרצון שלכם תתבהר רק באמצעות ההליכה בה.

פשוט לשאול את עצמנו – מה עושה לנו נעים? מה אנחנו אוהבים? איזה דבר קטן בא לנו? איזה תחום עניין מעניין אותנו? וללכת לממש את זה מתוך ידיעה שיכול להיות שזה לא באמת מה שאנחנו הכי רוצים.

רק שהמימוש והצעידה בדרך הם היחידים שיכולים לקרב אותנו פנימה אל עבר הרצון הפנימי ביותר שלנו. אל הרצון שכשנממש אותו נפתור 3 מתוך הבעיות הקיומיות שמעסיקות עמוק בפנים את כולנו.

זאת גם הזדמנות להודות לכם על שאתם קוראים אותי. מגיבים לי. מעודדים אותי ואפילו כועסים עלי.

כולנו מרוויחים מזה :)

הרבה אהבה בדרך,

חני

נ.ב אז מה הרצון הפנימי שלכם שאתם מוותרים עליו? שתפו אותנו…

נ.ב2 ואם לא הבהרתי את זה מספיק עדיין אני אומר זאת שוב בצורה ברורה ונחרצת: אני לא מעודדת גרושין בשום פנים ואופן ובטח לא לפני עבודת התבגרות רגשית שכוללת איתה יציאה מתקשורת זוגית בדפוס של 'הורה ילד' וחופש מלא בהבעה ובביטוי בדיבור כנה, רגשי ופתוח של כאב, ציפיה ואכזבה רגשית

11 תגובות

ינו' 25 2015

את לא מתביישת? על דבר שטותי כזה כמו רצון – מפרקים משפחה?

מאת: נושאים: התפתחות אישית

בין עשרות המיילים שהגיעו אלי בעקבות הפוסט הקודם שהעליתי הגיעו כמה מיילים שהשאלה הזועמת הזאת הייתה בהם.

איך יתכן שאת פוגעת בילדים שלך ובקדושת המשפחה רק בגלל העדר הרצון שלך?

במילים אחרות – איזה מקום יש בכלל לרצון שלנו כשזה עומד בניגוד לערכים אבסולוטיים (?!) או פגיעה באנשים אחרים (?!)

האמת, בתחילה לא חשבתי להתייחס לכך בפומבי. אבל ככל שרבו הפניות במייל. וככל שרבו השיחות הטלפוניות שערכתי עם אנשים במהלך השבוע האחרון התברר שזה נושא שמעסיק רבים וטובים

אז ככה.

בא נתחיל ביישור קו בנוגע להבנה של ההבדל בין רצון לצורך. בין חוויית החיים לריחוף חיצוני על פני החיים.

ישנם 2 דרכים לעבור את קצבת הימים המוקצבת לנו על פני האדמה כאן.

דרך אחת היא – לצפות בחיים. לשרת את החיים. לתת לזמן לעבור בלי ממש שהחיים יפגשו בנו.

איכשהו הימים עוברים וחולפים להם מבלי ממש לגעת בנו. החיים עוברים ואנחנו באיזשהו מצב של להתבונן בהם מבחוץ.

בצורת חיים כזאת, יש נקודת כאב כרוני עמום שכל הזמן מלווה אותנו. סוג של הרגשה שביננו לבין החיים, ביננו לבין אנשים אחרים יש איזשהו קיר זכוכית דק או עבה שמפריד ולא מאפשר לנו לגעת בדברים. לגעת בחיים.

בצורת חיים זאת, אנחנו יכולים להיות מאד יעילים. להתנהל נכון 'לפי הספר'. ללמוד את הדברים הנכונים. לעשות את כל מה שצריך. ואפילו להצליח בקנה מידה חברתי.

ועדיין, כשאנחנו נעצרים לרגע, אנחנו לא ממש מבינים לאן הלך הזמן? לאן נעלמו הימים שלנו? היכן עברו חיינו?

בחוויית החיים הזאת אנחנו לא לגמרי שייכים. לא לגמרי נוכחים. לא לגמרי חיים.

הדרך השנייה היא פשוט לחיות :)

לגעת בחיים עצמם. להיות נוכחים בחיים. לתת לדברים לגעת בנו בעומק הלב. להרגיש. לחוות. ליצור אינטימיות. לשמוח. לכאוב. להתקרב. להיפגע. להשתוקק. לרצות. להעז. לנסות. להיכשל. להיכוות. להצליח. לממש. לחיות.

בצורת חיים זאת, יש חיים.

החיים ואנחנו הם לא 2 קווים מקביליים. אלא אנחנו חלק מהחיים. החיים נחיים דרכנו.

בצורת חיים כזאת, חייב להיות רצון. הרצון הוא זה שמחבר אותנו לחיים.

הצורך משאיר אותנו מחוץ לחיים. הרצון מכניס אותנו לחיים.

תחשבו על זה ברמה הפשוטה ביותר של:

אני צריכה לעשות כביסה.

אני רוצה לאכול שוקולד.

בכביסה אני משרתת את החיים

כשאני אוכלת שוקולד אני חייה את החיים.

אז כן, ישנם רבדים ורמות של רצון.

יש רצון רציונאלי. רצון שכלי. רצון של הראש.

יש רצון רגשי. רצון של הלב שיש לו מקובלות חברתית.

ויש רצון אינטימי. רצון אישי של הלב שלי. של מי שאני. רצון שייחודי לי ללא קשר לחברה ולמקובל עליה.

בתכלס', זה מאד בסיסי.

תסתכלו על כל ילד קטן. ברור לו מאד מה הרצון שלו. מה הוא רוצה. ובאותה מידה תראו כמה הוא חי. כמה הוא מחובר לחיים. עם כל המשתמע מכך.

ברגע שהילד מתחיל להתבגר בטרם עת, בעקבות אכזבות, כאב, אמונות מגבילות של הסביבה, פחדים ודחייה – הילד הופך לכזה שהולך בתלם ועושה את מה שצריך.

לאט לאט הקשר בינו לבין הרצון שלו הולך ונעלם. והוא הופך לבובה חברתית שמה שמנהל אותה עמוק בפנים הוא הצורך באישור חיצוני ובחום.

כשלחיפוש שלנו אחר חום ואישור אנחנו עושים המרות רבות כמו חיפוש אחר אוכל. אחר מין. אחר הכרה. אחר מעמד. אחר חומר. אחר ריגוש. אחר סטטוס. יוקרה ועוד.

ככל שאני מתרחק מעצמי ומהרצון האותנטי שלי. ככל שאני מיישר קו עם הרצון של החברה. ככל שאני עובר ממקום של 'לחיות את החיים' ל'לשרת את החיים' זה כואב יותר. ובשביל להתמודד עם הכאב הזה אני משתמש בהגנות והדחקות מוצלחות יותר או פחות שהמשותף להם הוא אימוץ ערכים, אידיאולוגיות ואמונות שמקהים את הכאב ומשאירים אותי במקום.

אבל האמת היא, שעמוק בפנים. לא משנה איזה אידאולוגיה אימצתי. ובאיזה אמונה אני אוחז. עמוק בפנים לכל אחד מאתנו ישנו גרעין של רצון שלא מושפע משום דבר. גרעין רצון שרק רוצה להתממש.

ועכשיו, אחרי שהבנו קצת את הקשר בין רצון לחוויית החיים ובין הצורך לשירות החיים.

הגענו לנקודה הנפיצה והיא הרצון שלנו.

איך להתייחס לרצון שלנו? ומה בכלל לעשות אם אין לנו שום רצון?

הרבה מטופלים שאני פוגשת מתעסקים בעניין הרצון ב-2 צורות מרכזיות:

- הרצון שלי מול הרצון של האחר.

לאותם אנשים יש איזשהו רצון ברור. והקונפליקט הפנימי שלהם הוא במימוש של הרצון האישי שלהם מול הסביבה. מין חוויה פנימית שבמימוש הרצון שלי אני פוגע באחרים. ושאלות גדולות על המקום של האנוכיות:

כמה ללכת עם הרצון שלי ובכך לגרום לאחרים להיפגע?

ולהיפך, כמה להקריב את הרצון שלי רק בשביל אחרים?

- מהו בכלל הרצון שלי?

מטופלים אחרים חיים בחוסר ידיעה מוחלט לגבי הרצון הפנימי שלהם. הם חווים כאב שנובע מחיים נטולי רצון עצמי. חיים בריק, חיים נטולי עניין ותשוקה.

אנשים שמרגישים שמשהו חסר בחיים שלהם ואין להם מושג מה חסר. אין איזשהו רצון למשהו ספציפי. יש סוג של שיממון שכל הזמן מלווה אותם.

- – -

כשאנחנו באים לעולם, אנחנו לא מבינים כלום בנוגע למשחק של החיים.

החיים מתווכים לנו בידי הסביבה שלנו. בתחילה באמצעות אמא. אחר כך גם אבא מצטרף ולאט לאט גם הסביבה הקרובה וכשאנחנו בגיל המתאים מצטרפים לשם סביבת המסגרת ה'חינוכית'.

האמת המרה היא, שאם נביט סביבנו – רוב האנשים מנוהלים דרך הפחדים שלהם ולא דרך הרצון העצמי שלהם.

רוב האנשים חיים חיים לא ממומשים.

רוב האנשים מוותרים על החיים בשביל הביטחון.

רוב האנשים חיים בקטן ומסתפקים בפיצויים כאלה ואחרים.

רוב האנשים מסתובבים עם כאב כרוני.

אותו רוב אנשים, הם גם זה שמתווך לנו את החיים.

והעולם שמתווך לנו הוא עולם מגביל, מלא בפחדים, סיכונים, אכזבות וכאב.

העדר דורש שהפרטים יהיו דומים – וכך אנחנו גדלים. כשהדרישה היא להידמות לאלה שסובבים אותנו. ולהצטיין שם.

כך שבתור ילדים קטנים, אין יותר מידי מקום לרצון האישי והאינדיבידואלי של כל אחד ואחד מאתנו.

והרצון העצמי האינדיבידואלי שלנו? רק הולך ומתרחק…

כשהמחשבה שמלווה כמעט כל אחד מאתנו היא שאם ניתן מקום לרצון שלנו זה יהיה רע. אפל. אנוכי ומסוכן.

כשאנחנו מבינים את כל זה אנחנו מבינים כמה דברים:

1. החינוך שקיבלנו הוביל אותנו למסקנה שרצון = אנוכיות

2. הרצון להידמות לסובבים אותנו ניתק אותנו מהרצון האישי שלנו

3. ללא רצון אנחנו משרתים את החיים ומעבירים אותם ללא חיבור אמיתי לחיים, שמחה ואהבה.

4. רצון = חיים. ללא רצון אין חיים.

וכאן אני עוצרת.

אני לא הולכת כאן להתווכח עם אף אחד

ובטח לא להתעמת עם אמונות מגבילות כמו רצון = אנוכיות

ועם פחדים סמויים שמא הרצון שלנו יוביל אותנו למקום רע. כמו השאלה הרווחת – ואם אני רוצה לגנוב/לרצוח/לאנוס וכו'.

יש להכל תשובות. ותשובות טובות. ומי שבאמת מחפש אותם, ימצא אותם.

אפילו כתבתי על זה פוסט בעבר.

מה שכן, אני מזמינה אתכם פשוט להסכים לשים סימני שאלה במקומות בהם יש לכם סימני קריאה.

ולבחון בכנות עם עצמכם -

כמה אתם חיים את החיים האלה וכמה אתם משרתים אותם?

כמה החיים פוגשים אתכם?

כמה אתם מאפשרים לעצמכם להיות נוכחים ולהטביע חותם?

כמה ממי שאתם אכן נוכח בחיים שלכם?

מה באמת אתם רוצים?

מה באמת הסיבות שאתם מוותרים על עצמכם ועל החיים שלכם במימוש העצמי, בזוגיות, במערכת היחסים שלכם או בכל תחום אחר בחייכם?

ולסיום אני מזמינה אתכם לשאול את עצמכם  את השאלה הנוקבת של ניטשה:

אילו נגזר עליכם לחיות את אותם חיים עצמם שוב ושוב עד נצח נצחים – כיצד היה הדבר משנה אתכם?

מחקרים מוכיחים שיותר אנשים מתחרטים בערוב ימיהם על מה שלא עשו מאשר על מה שעשו. החיפוש הזה אחר המוכר והידוע. אחר הביטחון – הופך להיות המכשלה הגדולה ביותר שלנו.

כשאנחנו חיים בצורה שנאמנה לעצמנו ולרצון הפנימי שלנו כ"כ הרבה בעיות נפתרות בבת אחת. דיכאון, חרדות, חוסר משמעות, חוסר ביטחון עצמי, בעיות פסיכוסומטיות ועוד – פשוט נעלמות מחיינו.

שווה לפחות לבדוק את זה…

מוזמנים לקרוא את הפוסט הזה שבו התייחסתי להיבטים נוספים של ההתעסקות עם האני הפנימי שלנו

חיבוק ויום נפלא,

חני

נ.ב ולא. אין בכל מה שאני כותבת לעודד אנוכיות או אגואיסטיות. רק שבכל צורה שהיא חייב להיות קודם 'אני' לפני שאנחנו באים ומנסים להפוך אותו ל'אין'.

נ.ב2 וכן. אני יודעת שנשארו הרבה שאלות ללא מענה. מטרת הפוסט המוצהרת הייתה פשוט לעודד אתכם להעז ולשאול שאלות…  רק ככה מוצאים תשובות.

20 תגובות

ינו' 18 2015

הסיבה האמיתית לגירושין שלי

מה הבעיה שלך? הוא לא מכה אותך. לא מתעלל בך. לא משמיץ אותך. אז מה הסיפור שלך?

כמה אגואיסטית את יכולה להיות? כמה את יכולה להיות מרוכזת בעצמך? את לא רואה שאת הורסת לילדים שלך את החיים?

ביום בהיר אחד הסביבה שלי נחלקה ל-2

לאלה שלא מדברים איתי על המצב. (רק מדברים עלי מאחורי הגב…)

לאלה שכועסים עלי ומנסים להניע אותי מלעשות את המעשה האנוכי, חסר האחריות והפזיז שאני הולכת לעשות.

למעט אחות אחת וחברה וחצי. כולם שפטו אותי.

איך היא מעיזה?

דודה שלי הגיעה לאשקלון במיוחד בשביל לצעוק עלי שאני פוגעת בכל המשפחה המורחבת. מכאיבה לסבא וסבתא שלי, להורים שלי והכל מתוך אנוכיות לשמה. כשהכל כמובן מתובל בדברי תורה ומסרים בלתי מתפשרים בעד שלמות התא המשפחתי.

סבא שלי מצד האמא הסביר לי שלצערו, ממני אין לו נחת.

סבתא שלי מצד האבא התקשרה אלי על בסיס קבוע בניסיונות שכנוע והסברים כמה אני לא מבינה. ושהיא, ממרום גילה, שנותיה וניסיונה הרב בתור רבנית קהילה יודעת בוודאות שאתחרט על זה.

ההורים שלי עשו הכל בניסיון לגרום לי להתפכח.

דודה אחת שהיא יועצת זוגית אפילו הגיעה מחו"ל במיוחד בשביל לנסות ולהשפיע על האחיינית הסוררת.

כל מי שיכל להשפיע עלי היה מעורב.

ניסיונות השכנוע של כולם נעו בעיקר סביב הציר של:

איך את פוגעת בילדים שלך? בהורים שלך?

מה את רוצה? יש לך הכול?

דמיונות של אהבה זאת אשליה. קראת מידי הרבה ספרים…

מי ירצה אותך עם 4 ילדים. את תזקני ותהיי לבד.

אפילו המזבח מזיל דמעות כשבית מתפרק. זה מעשה שלא יעשה בישראל. (אלא אם כן את אישה מוכה. ואת לא.)

אם התחתנת איתו זה לא סתם. ואתם צריכים להישאר ביחד.

נשלחו אלי מחקרים על גבי מחקרים שמוכיחים את ההרס הבלתי הפיך שנגרם לילדים. את החרטה העמוקה של בני הזוג לאחר שנים של גרושין. הפחדות לגבי זה שאשאר לבד וכמה זה טבעי שגברים נעלמים מחיי ילדיהם – כך שהאחריות שלי על הילדים היא כפולה.

סופרו לי סיפורי זוועה על אימהות שגידלו את ילדיהם וכשאלה בגרו הם התנערו מהאמא ועברו לאב שהזניח אותם כל חייהם. כאילו נבאו לי: את תקרעי את התחת. ואז הם ירקו עליך ויעזבו אותך…

סיפורי אימה על אימהות שקרסו תחת הנטל הכלכלי. ועל כאלה שבזוגיות השניה שלהם לא ליקקו דבש ורק התגעגעו לראשונה…

ואני…

אני ידעתי שאני לא יכולה יותר לחיות ככה.

באמת שלא הייתי אישה מוכה.

לא סבלתי מאלימות. ממש לא.

להיפך. חייתי עם אדם שרק רצה בטובתי.

הוא עזר לי עם הילדים. פרנס. פרגן לי את כל מה שרציתי. קנה לי מתנות. אהב את המשפחה שלי. התאמץ בשבילי.

אבל לי לא היה טוב.

לא כך רציתי לחיות.

הרגשתי כלואה ולא ממומשת.

לא אהבתי.

הלב שלי לא היה איתו.

העניין הוא, שלקח לי זמן לגלות את זה.

לקח לי זמן לגלות שיש לי לב.

לקח לי זמן לגלות, מה זה בכלל להרגיש.

כבר בשבוע הראשון של החתונה קלטתי שאני בבעיה.

באותה תקופה, הדרך שלי להתמודד עם בעיות הייתה (כנראה לא ממש להתמודד…) להדחיק אותם.

הייתי בת 20.

לבוא להורים שלי ולומר להם מה אני מרגישה לא היה אופציה. לא הייתה לי שום מסוגלות לדבר על מה שאני מרגישה.

גירושין לא היו אופציה. לא הכרתי כמעט אנשים גרושים אז. ובטח לא היו כאלה בסביבה שלי.

הייתי לבד. וזאת הייתה הבעיה שלי.

לא ידעתי מה לעשות עם זה לבד.

זה היה גדול עלי.

קברתי את זה היכן שהוא. וכאילו, השלמתי עם מה שיש.

חייתי מהראש.

התנהלתי.

לאט לאט (במחויבות, נחישות ובעבודה קשה) במהלך השנים, נפתח לי הלב. התחברתי לגוף שלי. התחברתי לרגשות שלי. התחברתי לנשיות שלי. התחברתי לצרכים ולרצונות שלי והתחיל להיות לי צפוף.

צפוף מאד.

הגירושין עלו שוב על הפרק מבחינתי. לא עוד כפנטזיה אלא כמשהו וודאי.

רק הרגשתי שאני לא יכולה לעשות את זה לילדים שלי.

איך אני יכולה להרוס להם ככה את החיים?

אז אמרתי לעצמי שאני אחכה שהם יגדלו ואז אתגרש.

ואז נהיה לי עוד יותר צפוף.

וחיים בנפרד הפכו להיות אופציה יותר רלוונטית.

רק שהפחד איך אסתדר כלכלית היה כל כך גדול. אני זוכרת את עצמי עושה חישובים לכמה כסף אזדקק ותוהה איך למען ה' אוכל להשיג אותו בכוחות עצמי.

ואז נהיה לי עוד יותר צפוף.

והגענו לפגישה אצל אברהם ליפשיץ המורה שלי. כבר היינו אצלו כמה פעמים בעבר. רק שהפעם דיברתי שם בגלוי על הרצון שלי להתגרש.

ואברהם אמר לי, אני מבין את מה שאת מרגישה. אבל תנצלי את הקשר הזה בשביל להתבגר רגשית.

אז המשכנו עוד קצת יחד.

ואחרי כמה חודשים נפרדנו.

היינו פרודים 3 וחצי שנים ואז התגרשנו.

במהלך ה10 שנים שחיינו יחד ו3 וחצי השנים שחיינו בנפרד הפכתי לאדם אחר.

לא הייתה חלקה בעולם הפנימי שלי שלא הפכתי.

שמתי סימני שאלה על כל המקומות שהיו לי בהם סימני קריאה.

טיפלתי בקשר שלי עם ההורים שלי.

בהורות שלי.

בקשר שלי עם הבורא, המקום הדתי והאמוני שלי.

בחרדות ההישרדותיות הכלכליות שלי.

במימוש העצמי שלי.

ברגשות ובמיניות שלי.

ועוד ועוד.

ולמרות הכל, השאלה הנשאלת היא – איך זה שלא הצלחתי לתקן את הזוגיות שלי?

האמת, זאת שאלה. ושאלה טובה.

והתשובה הכנה ביותר שאני יכולה לתת לכם ולעצמי היא שלא באמת רציתי.

עמוק בלב, לא רציתי.

אולי זה לא היה פייר לילדים שלי. אבל פשוט לא רציתי.

לכאורה, ניסיתי הכל.

הלכנו לטיפולים. לייעוצים. ללימודים.

ניסינו לבד ועם מומחים.

וזה לא הלך.

זה לא הלך, כי בנקודת אמת הכי פנימית ועמוקה – לא היה שם רצון. (לפחות מצידי)

ואת הרצון הזה לא הצלחתי לייצר בכוח.

כשמגיעים אלי גבר או אשה לקליניקה ומספרים על קשיים בזוגיות

דבר ראשון אני בודקת אם יש רצון.

אם יש את הרצון של הלב.

לא רק של הראש.

לא רק של הדת.

לא רק רצון שנובע מפחד.

האם יש שם את הרצון של הלב?

אם הוא ישנו, אז ברור לי שיש מה לעשות.

אם הרצון הזה איננו, אז זה כבר קשה יותר.

ולפעמים השאלה היא – אם אין רצון של הלב אז מה הטעם?

האם שימור התא המשפחתי ללא אהבה, אינטימיות וקשר הם אכן פרה קדושה שאסור לשחוט?

האם מגע פיזי, משיכה מינית ותשוקה הם אכן רק מותרות?

מה זאת זוגיות בשבילכם?

מה משאיר אתכם בזוגיות שלכם?

מהי האנרגיה שקיימת בבית שלכם?

האם יש לכם שותף אמתי לחיים? כזה שאתם אוהבים, אכפת לכם ממנו ואתם באמת ובתמים חפצים בטובתו?

האם הזוגיות הזאת מפרה את הצמיחה של שתיכם בזוגיות הזאת או שמא היא בית קברות משותף?

האם אהבה, כנות, קבלה, אינטימיות, אכפתיות ונאמנות הם היסודות שעליהם מושתת הקשר הזוגי שלכם?

או שמא, פחדים, ביקורת, תסכול, ריחוק, בדידות, טינה, סודות וניכור הם באי ביתכם?

מה אתם מרגישים כשאתם באים הביתה ורואים את בן/בת הזוג שלכם?

האם אתם באמת ובתמים רוצים להזדקן איתו?

תכלס' אין לי תשובות בשביל אף אחד מכם.

בקושי תשובות לעצמי.

אבל לשאול שאלות זאת התחלה של כל חירות.

חירות תודעתית, נפשית ורגשית.

חירות שמאפשרת אהבה ושמחה.

חירות שמאפשרת קירבה ואינטימיות.

מה שכן, שלא יובן בטעות. אני ממש לא ממליצה על גירושין גם לזוגות שהביטחון השתלט להם על החיים והאהבה והתשוקה נעלמו מחייהם.

לכל זוג יש שיעור לעבור ביחד. שיעור – שאם לא נלמד אותו בזוגיות הזאת נאלץ ללמוד אותו בזוגיות הבאה. וחבל. אם אתם כבר ביחד, למה לא לנצל את זה בשביל לצמוח?!

וכל עוד שלא עשיתם זאת, מוקדם מלקבל החלטות גורליות.

אני שמחה להזמין אתכם להצטרף אלי ואל אילן ארבל לקורס אינטרנטי מיוחד במינו 'לבנות קשר אינטימי בזוגיות'

הקורס הוא קורס ייחודי. המשלב תוכן ותהליך.

אז כן. כמובן שהוא לא תחליף לטיפול זוגי. אבל הוא מתאים לזוגות שגרעין האהבה מפעם בתוכם והם רואים את עצמם ביחד ומוכנים לעשות הכל בשביל שהביחד הזה יהיה הכי טוב שיכול להיות.

הוא מתאים גם לכאלה שרוצים לשפר את הזוגיות שלהם ובן הזוג שלהם לא מעוניין להגיע לטיפול או יעוץ זוגי.

'לבנות קשר אינטימי בזוגיות' הוא לא עוד קורס.

הוא תהליך של שינוי.

תהליך של שינוי שיניע ריסטרט בקשר הזוגי שלכם

הקורס מתחיל ביום רביעי ה21.1 בשעה 20:30

הקורס מוקלט עבור כל הנרשמים. גישה חופשית לנרשמים למשך שנה שלמה.

ניתן להשתתף בקורס יחד עם בן הזוג.

הקורס מתאים לרווקים שמחפשים זוגיות

לנשואים שמחפשים לשפר ולהעמיק את הזוגיות שלהם.

מתאים גם לזוגיות שנשואים כבר 20 שנה.

הקורס מתאים גם למטפלים ומאמנים שמאמינים בגישה אינטימית ואוהבת עם המטופלים שלהם. ובעיקר למטפלים ומאמנים זוגיים.

עלות הקורס – 937 ₪ ניתן לשלם ב3 תשלומים.

בתשלום אחד תקבלו הנחה של 100 ₪. ותשלמו רק 837 ₪.

איך לדעת אם הקורס מתאים לך?

פשוט מאד:

כאן יש לכם טעימה משיעור המבוא

בלחיצה כאן תועברו לדף עם ההקלטה המלאה של שיעור המבוא.

אם שיעור המבוא מדבר אליכם ופוגש את הלב שלכם – הקורס בוודאות מתאים לכם.

לפרטים והרשמה ניתן ללחוץ כאן

או לפנות לחני – 054-2187702

אילן – 050-3509844

הדרך לשינוי עוברת דרך המוכנות שלנו לעמוד באומץ מול עצמנו ולהעז לשאול את השאלות הנכונות ולהתבונן למציאות בעיניים.

אשמח מאד שתחברו אלי ואל אילן ותצטרפו לנרשמים שכבר שריינו לעצמם מקום בקורס המרתק הזה.

מסע אינטימי שתצאו ממנו אוהבים יותר מאשר שנכנסתם אליו…

הרבה אהבה וטוב,

חני

6 תגובות

ינו' 03 2015

להרגיש בדידות בזוגיות…

הייתי בת 20 וחצי כשהתחתנתי

והאמת, לא ידעתי כלום על זוגיות.

יותר מדויק לא ידעתי כלום.

לא ידעתי כלום על עצמי. כלום על החיים. כלום על גברים. כלום על קירבה ומערכת יחסים.

לא ידעתי אפילו למה אני מתחתנת.

כלום. פשוט כלום.

זה לא שככה חשבתי אז. רק שבראייה לאחור אני מבינה.

אז. הייתי בחורה חרדית רגילה.

הולכת בתלם. מאמינה בדרך שאליה גדלתי וחונכתי ומזוהה איתה.

הייתי בטוחה שאני מבינה.

הייתי בטוחה שאני חושבת.

הייתי בטוחה שיש ביד שלי איזושהי אמת ברורה ושאני ברת מזל לגמרי.

כבר בשבוע של השבע ברכות (השבוע הראשון לנישואין) קלטתי באיזושהי נקודה פנימית ועמוקה שאני בבעיה.

שעשיתי טעות.

לא שהגבר לו נישאתי היה איש רע או משהו כזה.

להיפך, הוא תמיד ניסה ורצה שיהיה לי טוב

אבל דיברנו בשפה שונה.

אני זוכרת את הרגע הזה. את הבהירות הזאת לגבי עוצמת הטעות שעשיתי.

זה היה שבר של ממש.

לא ידעתי מה לעשות עם זה.

אבל ההבנה שנועדתי עד סוף ימי לחיי בדידות הייתה כל כך כואבת שפשוט הדחקתי אותה.

חייתי בסוד. הכאב שלי היה סוד.

החסר שלי היה סוד.

הבדידות שלי הייתה סוד.

הרצון שלי היה סוד.

הלב שלי היה סוד

התשוקה שלי היתה סוד.

אני הייתי סוד.

ניסתי להמשיך לחיות מהראש. זה עבד רק לתקופה.

ההיריון הראשון שלי הציף מקומות רגשיים שלא ממש ידעתי איך להתמודד איתם לבד

ו'שלום הבית' [=השקט התעשייתי] עלה על שרטון.

הרגשתי בכלא.

לא הצלחתי לשים את האצבע על מה שכואב לי.

לא הצלחתי לבטא באמת את עומק הכאב שלי.

לא הפנמתי אז שמותר לי להיות.

הרגשתי שקופה.

אולי אם הייתי יודעת להביא את עצמי בצורה פתוחה כנה ואמיתית, הנישואין שלי היו נגמרים אחרת.

הרגשתי כלואה.

מצד אחד, מאד לא מובנת.

מצד שני, לא מצליחה באמת לומר ולבטא את מה שמרגיש לי.

גירושין לא היו אופציה.

אולי בדמיון ובפנטזיה.

אבל לנגד עיניי היו הילדים.

לא יכולתי לחשוב על הנזק שיגרם להם.

הרגשתי רע.

הדחקתי את הרע.

עד שכבר לא יכולתי יותר.

זה לא שלא ניסתי.

הלכתי לטיפול לבד.

הלכנו לטיפול ביחד.

למדתי. השתלמתי.

גם הוא למד.

הלכנו לייעוץ.

זה לא עבד.

התגרשנו.

כיום אני לבד.

אני לבד אבל לא בודדה.

כל התהליך הזה גרם לי למצוא את עצמי.

הוא עזר לי להוציא את עצמי לאור.

לפרוץ את המחסום שהיה סביב הלב שלי. סביב העולם הפנימי שלי ולהעיז לבטא אותו.

בראייה לאחור,

עשיתי הרבה טעויות.

לא ידעתי איך לבחור בן זוג.

חיפשתי חיבור אידיאולוגי רציונאלי והזנחתי את החיבור הגופני והרגשי.

הסתרתי את עצמי בקשר הזה.

העדפתי לשתוק. לספוג. כביכול 'להתעלות על עצמי' במקום באמת להתמודד.

הדחקתי את הלכלוך במקום לנקות אותו.

העדפתי לוותר על עצמי רק לא לקחת סיכונים.

שתקתי במקום לדבר.

ביקרתי. שפטתי. האשמתי במקום להעיז ולחשוף את הכאב שלי.

חיפשתי להיות צודקת ונאחזתי בשליטה.

תכלס' לא יכולתי אחרת.

עשיתי את הכי טוב שידעתי.

אין בי שום חרטה.

לא על הזוגיות ולא על סיומה.

ובטח לא על הדרך שעברתי (ועדיין עוברת) שהביאה אותי למקום שבו אני נמצאת היום.

כיום, אני מבינה שזוגיות אמיתית לא יכולה להיות מושתתת רק על ביטחון וחברות.

לזוגיות טובה לא דרושים רק 2 אנשים טובי לב, רצון משותף וערכים משותפים.

זוגיות טובה היא זוגיות של זכר ונקבה.

לא זוגיות של הורה ילד.

ההבדל בניהם הוא תהומי.

בשביל שזוגיות תספק את צרכי הגבר והאישה גם יחד חייב להיות בה מרכיב זהה של ביטחון וריגוש.

ריגוש הוא כל מה שקשור להזנה של הנשיות והגבריות של בני הזוג.

של המימוש המיני והרגשי של הקשר.

של אהבה, אינטימיות וקירבה.

של סיפוק הצרכים השונים של הגבר והאישה.

של מוכנות אמיתית, להעמיק את הביחד המשותף ולהיות בקשר ללא תדמית.

זה לא קל.

זאת עבודת חיים.

בעיקר בעידן שלנו.

עידן שבו רוב הזוגות נשאבים לדפוס של הורה ילד.

עידן שהפנטזיות של 'החוץ' מושכות אותנו החוצה מהזוגיות.

עידן שבו אצל רובינו הפער בין הגיל הרגשי שלנו לגיל הכרונולוגי שלנו רק הולך וגדל מידי יום. והפיצול בין המין, הלב והראש רק הולך ומעמיק.

עידן שהפחד מאינטימיות וקירבה משאירים אותנו בודדים מאד וכלואים מאד.

עידן שבו רובינו שכחנו מי אנחנו באמת ואנחנו נאחזים בזהות אשלייתית בדויה ולא מאפשרים לה ללכת. כי מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו הזהות הזאת, התדמית הזאת היא מי שאנחנו.

אני רוצה להזמין אתכם להצטרף לקורס מיוחד שאני מעבירה יחד עם אילן ארבל בנושא 'לבנות קשר אינטימי בזוגיות'

את אילן פגשתי לראשונה לפני כ9 וחצי שנים.

חברה הציעה לי לעבור אצלו קורס קצר באבחון בצבעים. הגעתי ונדלקתי.

אילן הוא המורה הראשון שלי. וגם זה שהכיר לי את המורה העכשווי שלי אברהם ליפשיץ.

אצל אילן נחשפתי לראשונה לעולם מרתק ומופלא שלא ידעתי כלום לגביו קודם.

עולם מופלא שאנחנו יכולים להעביר חיים שלמים בלעדיו. בלי לדעת שאנחנו משרתים את החיים ולא חיים אותם.

עולם האהבה.

הקורס יערך במתכונת של דיאלוג משותף ביני לבין אילן.

יהיה בו הרבה מקום לשאלות ולהבנה מעמיקה על הדרך לבניית קשר אינטימי בזוגיות שלכם.

לא רק לחיות עם אדם נוסף בבית שלכם.

לא רק שקט תעשיתי. נוחות וביטחון.

אלא קשר של אהבה, אינטימיות וקירבה.

קשר של חיבור והעצמה הדדית.

קשר של מימוש מלא של הנשיות/הגבריות שלכם.

הקורס יהיה בתשלום.

אך שיעור המבוא שלו הוא בחינם.

בשיעור המבוא נעסוק בשאלות – מה לא עובד בזוגיות שלי? למה אני עדין מרגיש לבד? מהם הגורמים לקונפליקטים, לריחוק ולניכור בקשר זוגי?

כמו שאתם יודעים, הבנה של הבעייתיות היא חצי מהפיתרון.

השיעור יערך ביום שני כא' טבת 12.1 בשעה 20:30 ויועבר בשידור חי דרך האינטרנט.

כפי שכתבתי, ההשתתפות היא בחינם אך מחייבת הרשמה מראש.

ניתן להירשם כאן באמצעות הטופס

או כאן בעמוד ההרשמה עם כל הפרטים על הקורס

אשמח שתצטרפו אלינו למסע מרתק זה. ואם יש אנשים נוספים שאתם מכירים שיוכלו להיתרם מהצטרפות למסע זה אנא הזמינו גם אותם להצטרף.

אפשר לחיות בטוב. אפשר!!!

הרבה אהבה,

חני

תגובה אחת

דצמ' 06 2014

ראיתי…

ראיתי אנשים מתים מהלכים

אנשים שכמהים לחום, לאהבה ולאישור

אנשים שמסתובבים בבדידותם

אנשים רעבים וריקים.

ראיתי אנשים ששכחו את הקשר לליבם

אנשים שרצים אחר אישור וסטטוס חיצוני

אנשים שההגדרה העצמית שלהם כרוכה בצעצועים דיגיטליים ובמותגים נבובים

ראיתי אנשים חולים

שניתק הקשר בינם לבין בריאותם

ניתק הקשר בינם לבין הבריאה הייחודית שהם

ניתק הקשר בינם לבין הבריאה בכללותה.

ראיתי אנשים רצים בלי לדעת לאן

אנשים שהשקט מפחיד אותם

אנשים שאינטימיות מעוררת בהם חרדה

אנשים שפוחדים להתקרב מחשש שיבְלעו או יבַּלעו

אנשים שהמיניות שלהם משגעת אותם

אנשים שהפכו לסוהרים של עצמם

שמעתי אנשים מדברים בשביל להרעיש.

מדברים בשביל לברוח.

ששמעתי אנשים מזמזמים. מקשקשים. מברברים בלי באמת לומר משהו

שמעתי הרבה רעש שמכסה על שיממון גדול

ראיתי ריק

נבהלתי.

התכווצתי.

פחדתי.

זה לא מקום בשבילי

אין לי מושג איך חיים כאן

לא מבינה את כללי המשחק

הרגשתי שונה.

התרחקתי.

התבלבלתי.

שנאתי.

מסכות שמתערבבות עם בני אדם

קצב מהיר מידי שמבטיח אשליה של ריגוש אינסופי

צעצועים וחומר שמבטיחים שייכות

פתרונות קסם

אורות

צבעים

קולות

רעש

המולה

עדר אנשים שנוהר בטירוף אחר סמלי סטטוס

עדר אנשים שרודף

רודף אחר מילוי חומרי לחסר רגשי ורוחני

עדר אנשים עייף

עדר אנשים שמחפש הקלה לכאב

עדר אנשים שמחפש רועה

עדר אנשים שמחפש שקט.

מאסתי…

נגעלתי.

לבסוף,

פגשתי את כל החוץ בתוכי.

למדתי (ועדיין לומדת) לאהוב.

לאהוב את החולשה, את החסר, את הנזקקות.

לאהוב את הצורך האינסופי שלי באהבה, בקשר, במשמעות.

לאהוב את העליבות והגועל.

לאהוב את הפחד.

לאהוב את השונות.

לאהוב את המיוחדות שבי.

למדתי להקשיב ללב.

לראות מציאות.

להודות בה,

וללכת בדרך פנימה בדרך אל עצמי.

בדרך לאדם שאני יכולה להיות.

בדרך לאישה שנועדתי להיות.

~~~

כשאני רגע עוצרת ובודקת עם עצמי מה עזר ועוזר לי בדרך

אני מגלה הרבה דברים

אך לדעתי הדבר החשוב מכולם זאת מין תכונה כזאת אצלי

שכשאני מרגישה שמשהו יכול לעזור לי.

שמשהו מדבר אלי.

שמשהו פוגש את הלב שלי.

אני פשוט הולכת ועושה אותו.

בין אם זה קורס, טיפול, ספר, טיול, תחביב או כל דבר אחר.

כשאני מרגישה שלמשהו יש אפילו אחוז קטן של מסוגלות לעזור לי

אני פשוט לא מוותרת ומנסה אותו.

למען האמת במבט אחורה,

שום דבר שעשיתי לא הביא איתו את הגאולה המיוחלת

שום טיפול, קורס, יעוץ, הכשרה, סדנא, ספר, קשר, תחביב.

לא הגרושים שלי ולא הסבת המקצוע.

כלום לא הביא את הגאולה המיוחלת.

אבל כולם קירבו ומקרבים אותי אליה.

כולם קירבו אותי עוד שלב אל עצמי

ועזרו לי לקלף עוד הסתרה מהלב שלי.

עוד הסתרה ממי שאני באמת.

ביום שהפנמתי שאין ישועה פתאומית שיש רק דרך

ושהדרך מתבהרת רק באמצעות ההליכה בה.

נכנס בי חופש.

החופש ללכת בדרך

החופש ליהנות מהדרך

מבלי להיאחז מראש בתוצאה.

~~~

מחר אני יוצאת לדרך עם קבוצה מדהימה של אנשים

אנשים אמיצים שמוכנים לפסוע פנימה אל עצמם וללכת בעקבות הלב שלהם

אנשים שלוקחים את הצ'אנס שאולי הם לא יגיעו

אבל הם יודעים שלחיות מבלי לנסות זאת לא באמת אופציה.

לא יפתח קורס נוסף בחודשים הקרובים.

וזאת הזדמנות אחרונה להצטרף לתהליך עמוק ואינטנסיבי בדרך אל עצמכם.

אם הלב שלך מתלבט, זאת הדרך שלו לרמוז לך לקבל החלטה וללכת על זה.

אז לך על זה!

הרבה אהבה,

חני

נ.ב למתלבטים – ניתן ליצור איתי קשר ב054-2187702

תגובה אחת

נוב' 16 2014

הסוד שבתוכך!

העולם הנסתר מהעין

כך אני קוראת לו.

עולם שחי ורוחש לו מתחת למה שנראה בעין רגילה.

עולם שכשאתה נחשף אליו אתה מבין שאין כמעט אדם ללא סיפור. אין אדם ללא מסע.

בתקופה האחרונה, אני מעבירה יותר ויותר שעות במפגשים אינטימיים עם בני אדם.

גברים ונשים. דתיים וחילוניים. יהודים ובני דתות אחרות.

אנשים שהמשותף לכולם הוא הפער בין העולם הגלוי לעיני חוץ, לעולם הנסתר מן העין…

כלפי חוץ, הם אנשים מצליחים שהרבה אנשים אחרים אולי יושבים ומקנאים בהם.

ובפנים… עולם שלם של סודות.

סודות מכל הצבעים, הסוגים והמינים.

עולם שלם של סיפורים.

איכשהו עומקם של דברים, בסוף הכל מתנקז לאותם מקומות של בדידות, הכאב בחסר באהבה, הרגשה שאני לא טוב מספיק ופחד להיות מי שאני באמת.

מסתבר שמתחת לכל הסיפורים, לכל הפרצופים, לכל הזהויות, אנחנו נורא דומים.

החסרים שלנו דומים. הכאבים שלנו דומים והרצונות הכי בסיסים ועמוקים שלנו דומים.

והם: שיאהבו אותנו ושיראו אותנו.

החופש להיות מי שאנחנו ועדין לזכות באהבה ובאישור.

ככל שהחסר שלנו גדול יותר אנחנו מסתירים אותו יותר.

ככל שאנחנו מסתירים אותו יותר אנחנו כלואים יותר.

ככל שאנחנו כלואים יותר אנחנו סובלים יותר.

ככל שאנחנו סובלים יותר, הבעיה שאנחנו נמצאים בה, גדולה יותר…

אני זוכרת את עצמי ברגעים השחורים של חיי.

הכל היה סוד.

החסר שלי באהבה.

הבדידות התהומית שלי.

התחושה שאני לא טובה מספיק.

המחשבות שלי, הדעות שלי שאיכשהו היה נורא שונות מהמקום שגדלתי וחייתי בו.

הזעם שלי. השנאה.

ומסתבר שגם העוצמה שלי.

בחלק מהתחומים הסוד הזה היה אפילו מוסתר מעצמי.

המיניות שלי. הרגשות שלי. היצירתיות שלי. הכעס שלי. האלימות שלי. התשוקות שלי. הדמיון שלי. כל אלה היו סודות אפילו מעצמי שלקח לי (ועדין…) שנים לגלות אותם.

הרגשתי כלואה.

העולם נראה לי מקום כ"כ שחור. החיים הרגישו לי כ"כ מלאי סבל ואומללות.

הכל חנק אותי.

הדת.

הזוגיות.

הילדים.

ההורים.

העבודה.

אני עצמי.

הרגשתי שאין לי לאן לברוח.

שלא משנה איזה בחירה אקבל בחיים שלי, לא אוכל להרגיש איתה שלמה.

שהמחיר גדול מידי לא משנה מה אבחר.

זאת הייתה אומללות של ממש.

התפללתי לנס.

התפללתי לאיזושהי גאולה חיצונית שתבוא ותושיע אותי.

למשהו או למישהו שיתנו לי את הביטחון לצאת לדרך ולהתמודד באומץ עם חיי.

שיתנו לי את הביטחון ולבחור צד…

חיפשתי ביטחונות מראש ופתרונות קסם.

אחח כמה פנטזתי על ישועה חיצונית ומהירה…

על משהו שירפא שם בבת אחת את הכאב. על משהו שימחק לי את המועקה ויסדר לי את החיים בצורה הטובה ביותר.

וכשזה לא קרה,

וכשהבנתי שכנראה זה גם לא משהו שהולך לקרות בקרוב.

לא נותרה לי ברירה אלא להפשיל שרוולים ולהתחיל להתמודד באומץ עם כל מה שהעדפתי שיסתדר מעצמו. עם כל מה שהעדפתי לא לגעת בו.

מה שמעניין הוא, שלא הייתי טירונה בתחום ההתפתחות האישית.

הגעתי לבור העמוק של חיי אחרי כמה שנים טובות של חיפוש.

אחרי טיפולים, קורסים ולימודים.

שאיכשהו עזרו אבל מסתבר שלא מספיק…

לא משנה איזה דרך רוחנית אנחנו עושים. אם אנחנו לא מטפלים עד הסוף בעולם הרגשי שלנו – לא עשינו עבודה מהשורש.

הרבה אנשים עושים דרך רוחנית ובעצם בורחים אליה רק בשביל לא להתעסק בעולם הרגש ובנפש.

אפשר לדבר על אמונה, ביטחון, אהבה, חמלה ונתינה. אפשר אפילו ממש לחיות לפי הערכים האלה כבריחה מעולם היצרים והרגשות שלנו.

בשביל באמת להתפתח לאדם שלם ומזוכך. אין מנוס מלהתעסק בעולם הרגשי והנפשי שלנו.

רק כשאנחנו יוצרים סנכרון בין הראש, הלב והמין שלנו – אנחנו עולים על דרך המלך. רק אז משהו בתוכנו הופך לשלם. רק אז, משהו בפנים נרגע.

רק אז, העולם הפנימי הופך להיות זה שגלוי החוצה ואנחנו מרגישים איתו בנוח.

הרבה אנשים באים ואומרים לי:

מה זה כל הדברים האלה שאת אומרת? זה ממש אנוכי. די כבר כל הזמן להתעסק עם עצמי. 'אני' ו'אני ו'אני'. מה עם לצאת קצת מה'אני' שלי? מה עם לחיות למען מטרה נעלה יותר? די כבר להיות שקועים בעצמנו.

וזה בדיוק הקטע,

א. הגענו לכאן לעולם בשביל לחיות את החיים שלנו. לחיות את מי שאנחנו. המחויבות הראשית שלנו היא לנו לעצמנו. כשנחזיר ציוד אף אחד לא ישאל אותנו למה לא היינו מישהו אחר. הדבר היחיד שאולי ישאלו אותנו זה למה לא היינו מי שיכולנו להיות? מי שנועדנו להיות?

ב. כל מה שקיים בתוכנו ולא מטופל – מנהל אותנו. מפעיל אותנו בצורה סמויה ולא מודעת. וכשזה לא מודע, אין לנו ממש חופש בחירה לגביו.

אז כל מידות הכעס, הקנאה, הגאווה, הנקמנות, השתלטנות, השנאה. הביקורת. השפיטה. כל התאוות, ההתמכרויות והסטיות הקטנות (או הגדולות :) ) שלנו מגיעות ממקמות בנפש שלא התעסקנו איתם.

איכשהו בסופו של דבר מישהו משלם על זה מחיר. לרוב, אלו האנשים הכי קרובים ויקרים לנו.

כך שזה הרבה יותר אנוכי מסתבר, לא לגעת בכאוס הפנימי שלנו….

נכון.

זה מפחיד.

זה באמת מפחיד.

השדים הפנימיים שלנו מפחידים אותנו יותר מכל דבר אחר.

התלות שלנו. הנזקקות שלנו לאהבה. חוסר האונים שלנו. תחושת האפסיוות שלנו. העוצמה שלנו. ועוד ועוד חלקים בתוכנו, מפחידים אותנו יותר מכל דבר אחר.

הרבה יותר קל לנו, לנהות אחרי העדר. לנסות להרשים. לנסות להתאים את עצמנו חברתית.

הרבה יותר קל לנו אפילו להתמרד נגד העדר. להיאבק בעדר. לעשות ההיפך. להילחם.

הרבה יותר קשה לנו לנתק את עצמנו לגמרי מהעדר ולחפש את המנגינה האישית שלנו שלא קשורה כלל לעדר.

למנגינה שבוקעת מתוכנו. למנגינה שנשמעת כשהראש, הלב והמיניות שלנו עובדים ביחד.

למנגינה של המהות הייחודית שלנו.

ואיך שומעים אותה?

איך שומעים את המנגינה הזאת?

איך יוצרים אחדות בין כל החלקים שלנו?

איך מרגיעים את הסיפור שלנו עם העדר?

האמת שזאת דרך חיים.

זאת דרך שבה אנחנו משנים את הפוקוס מהחוץ פנימה.

זאת דרך של התמודדות עם סודות ופחדים.

זאת דרך שמעלימה את הפיצול בין העולם הפנימי והחיצוני.

זאת דרך שהופכת את העולם הפנימי לגלוי. בראש ובראשונה בפני עצמנו ואז בפני היקרים לנו.

ברגע שאנחנו מסכימים להיראות,

הקסם שחיפשנו שיקרה בחיינו מתרחש.

החסר נרגע והאהבה מתחילה לנהל את חיינו.

ורגע לפני שאני מסיימת, אני רוצה להוסיף משהו שמאד כואב לי.

כפי שציינתי אני עובדת עם הרבה אנשים.

אבל מסתבר שהסובלים ביותר הם:

- גברים חרדים

- הומואים בארון בעלי משפחה

- נשים ערביות (בעיקר דתיות)

- נפגעי טראומות בילדות.

והסיבה העיקרית היא – כמה אסור לך להיות אתה?! והשילוב בין גודל הסוד לבדידות.

לגברים בכלל, הרבה יותר קשה לחלוק את העולם הרגשי שלהם. לגברים חרדים במיוחד – בעיקר כשמדובר על דברים שקשורים 'בינו לבינה', למערכות יחסים ולכל העולם האינטימי והמיני. וכשמצטרפים לזה גם בעיות עם הדת או הקהילה – הקושי גדל והופך לגוש כאב אדיר שלא תמיד יודעים מה לעשות איתו.

לא משנה מי את או אתה שקוראים עכשיו את המילים האלה.

לא משנה איפה אתם גרים. מה אתם עושים ומה צבע הבגדים שלכם.

לא משנים ה'חטאים' שלכם והסודות האפלים שלכם.

מותר לכם להרגיש טוב! מותר לכם לחיות בטוב.

אני לא הולכת להתווכח עם אף אחד לגבי מערכת האמונות שלו. בטח שאין לי שום ביטחון שמערכת האמונות שלי היא האמת הצרופה.

מה שכן אני יודעת, שגם אם לפי מערכת האמונות שלכם, אתם מתנהגים כחוטאים גמורים – עדין אתם לא המעשים שלכם.

אתם בסדר גמור גם אם מערכת הערכים שלכם שופטת את ההתנהגות שלכם כלא ראויה.

יש אותנו ויש את המעשים שלנו. וזה ממש לא היינו הך.

מותר לכם להרגיש טוב.

מותר להרגיש טוב עם מי שאתם.

מותר לחיות. מותר לשמוח.

מותר להיות אתם!

מותר לאהוב את מי שאתם.

מותר להראות לעולם את מי שאתם!

מי שאתם הוא טוב.

ואם זה לא ברור לכם ואתם לא ממש מרגישים כך, אז אל תוותרו וגשו לקבל עזרה ממישהו שיעזור לכם לראות את זה ובעיקר להרגיש את זה.

ממישהו שיעזור לכם לאהוב את האדם המדהים שאתם.

אוהבת אתכם,

חני

נ.ב לכל החברים שהתעניינו מתי אני פותחת את המחזור הבא של הקורס "לחיות ולבטא את הפוטנציאל שלך ב100%" זה הולך לקרות ממש בקרוב. עקבו אחר המיילים…

2 תגובות

ספט' 08 2014

5 שנים לבד!

היום אני בת 35

לפני 5 שנים בדיוק, בעלי עזב את הבית

זאת הייתה תקופה זוועתית בחיי

הייתי בדיכאון עמוק

סבלתי מאד

רק רציתי למות

לא ראיתי תקווה

הכל היה שחור

הזוגיות כלאה אותי

הילדים הגבילו אותי

עזבתי את העבודה

ונשארתי בלי כלום.

לא ראיתי שום תקווה

רק ידעתי שאם יש דרך, אני חייבת למצוא אותה

הסביבה שלי כעסה מאד

לא היתה לי תמיכה

היו ימים שכמעט ולא היה לנו מה לאכול

הרגשתי מאד לבד

נלחמתי בכל מה שסביבי

ניפצתי מיתוסים

נאבקתי בשביל למצוא את הדרך שלי

לאט לאט השקט הגיע…

אחרי הרבה סבל, בדידות וכאב

אחרי הרבה פחדים, כעס וחוסר שייכות

אחרי הרבה לילות בלי שינה

הרס עצמי, קנאה ושנאה

לאט לאט הגיע השקט

לאט לאט הכלא הנפשי שחייתי בתוכו נפרץ

ונכנס החופש

החופש להיות מי שאני

החופש לבטא את עצמי

החופש לאהוב

החופש להתקרב

זה לא קרה ביום אחד

והאמת, שהתהליך עדין לא נגמר

אבל כיום אני חיה בחופש

עם הרבה קרבה להורים ולמשפחה שלי

עם אהבה גדולה ואכפתיות לילדים שלי

עם עשיה משגשגת

ובעיקר עם הרבה יותר שקט וקבלה

קבלה של החיים

קבלה של הסביבה

ובעיקר, קבלה של עצמי

אז איך זה קרה?

איך קרה השינוי הזה?

הוא קרה כי הפסקתי להסתפק בשקט תעשייתי בחיים שלי

כי למדתי להשקיע אנרגיה יזומה

ולנהל את החיים שלי לאן שאני רוצה שיגיעו

למדתי שיש דרך והתחלתי ללכת בה

כן. הרבה יותר קל להמשיך להתנהל כמו שנוח וכמו שאנחנו רגילים

הרבה יותר קל להיכנע לנסיבות ולהרגיש חסרי אונים

הרבה יותר קל להיות קורבנות ולהאשים

להאשים את בן/בת הזוג

להאשים את הדת

להאשים את הבוס

להאשים את אלוקים

להאשים את ההורים

להאשים את החיים

אבל לאן זה לוקח אותנו?

האם החיים שאתה חי הם חיים שאתה אוהב?

האם טוב לך עמוק בלב?

האם שקט לך בראש?

האם האהבה שלך זורמת החוצה?

האם הקול הייחודי שלך נשמע?

האם אתה מסופק רגשית?

האם אתה מסופק מינית?

האם הילדים מכבדים אותך?

האם יש לקיום שלך משמעות אמיתית?

האם אתה מרגיש שייך?

האם אתה חי באמת?

לכבוד יום ההולדת שלי ולרגל השנה החדשה

אני מזמינה אותך באהבה

להדרכה ייחודית בנושא

להפסיק להסתתר מהחיים – הדרך לגייס את הכוח ולהתמודד באומץ עם החיים שלנו

ההדרכה תועבר ביום ראשון ה21.9 בשעה 8 וחצי בערב

לנרשמים תינתן גישה להקלטה למשך חודשיים מלאים.

ההשקעה שלכם בהדרכה היא בסך 147 ₪

שבתמורה להם אתם הולכים לבחון לעומק את כל תחומי חייכם

ולקבל כלים מעשיים בפועל לשינוי

ההדרכה מלווה בדפי עבודה מעשיים. זאת הדרכה מעשית ולא רק ידע תאורטי.

ו… הפתעה!

לרגל יום ההולדת שלי החלטתי לצ'פר את מי שאתם אוהבים

ולאפשר לכל מי שנרשם להדרכה

להזמין מישהו נוסף להצטרף אליה במתנה

אשמח שתצטרפו אלי

ההרשמה כאן בטופס בקישור

אז מה בעצם אתם מקבלים בהצטרפותכם להדרכה?

1. אתם חוסכים לעצמכם את הטרחה בלקנות לי מתנה ליומלדת ובמקום זה פשוט משקיעים בעצמכם :)

2. אתם מתכוננים כמו שצריך לשנת תשע"ה כדי לוודא שכשהיא תסתיים אחרת מאיך שאתם הולכים להתחיל אותה

3. אתם מפנקים מישהו שיקר לכם, שאתם אוהבים אותו ושאכפת לכם ממנו, במתנה ייחודית ובעלת משמעות אמיתית לקראת ראש השנה. (וחוסכים לכם הרבה התלבטויות מה לקנות או מה להביא)

ברכות ואיחולים לרגל יום הולדתי יתקבלו בשמחה ואהבה

הרבה אהבה,

חני

נ.ב.
זאת באמת הדרכה מעשית.

אם באמת בא לכם להיכנס לעומק.

להפסיק לברוח ולהתחיל להתמודד באומץ עם כל מה שדורש ריפוי בחייכם

זאת ההזדמנות שלכם.

מהם 147 ₪ בהשוואה לשינוי משמעותי בחייכם?

תנו צ'אנס לשנת תשע"ה.

יש לך אפשרות להשקיע עכשיו כדי שהיא תהיה טובה יותר מתשע"ד.

הצטרפו אלי – כאן!

3 תגובות

הבא »

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *