לחיות מהות | התפתחות אישית

אני אחרי ליל שימורים עם ילדה חמודה בבית שלא מרגישה טוב – כנראה ווירוס של הקאות. אז אני יודעת שהבטחתי לכם פוסט על ההתנגדות של האגו להשתחרר מהסבל. אבל זה עמוק מידי בשביל שאני אצליח להתרכז עכשיו עם הפטפוטים והשירים של הבת שלי ברקע…

שבוע שעבר הרחבתי קצת על הדרך להשתחרר מהסבל. העניין הוא שאנחנו חיים בדפוסים. ואם אנחנו נמצאים באיזה דפוס של הרגשה רעה או של חשיבה שלילית מאד קשה לנו למצוא את הכוח לעשות שינוי ולפרוץ את המעגל.

אז מה כן אפשר לעשות?

אפשר למצוא דרכים עוקפות. והדרכים העוקפות האלה, מטרתם היא לשחרר אנרגיה שלילית ולאפשר לנו להיטען באנרגיה חיובית. כמובן שזה לא באמת ממלא אותנו מבפנים. אבל זה מאפשר לנו למצוא את הכוח לעשות את השינוי הדרוש.

תסתכלו על זה כך – כל אחד מאיתנו הוא כמו דלי, בתחתית הדלי יש חור. (גודל החור הוא אישי) וזה בעצם המעגל שבו אנחנו נמצאים. כאשר הדלי שלנו ריק, אנחנו מרגישים חסרים ואנחנו רוצים למלא אותו שוב. אבל, שימו לב. כל עוד ובתחתית הדלי יהיה חור – אנחנו שבויים במעגל קסמים אינסופי של חסר, רצון למילוי, מילוי, סיפוק רגעי ושוב חסר.

תעצרו רגע ותבחנו את החיים שלכם בכנות, באיזה מקומות אתם שבויים במרדף אחר סיפוק שלאחר זמן מה נעלם ואתם צריכים שוב למלא אותו?

התהליך הזה של מילוי החסר ואז שוב התעוררות החסר הוא תהליך טבעי כאשר מדובר על צרכים הישרדותיים פיזיולוגים שלנו. אנחנו עייפים, אנחנו ישנים ואז לאחר זמן אנחנו שוב עייפים וצריכים לישון. אבל כאשר מדובר על צרכים רגשיים זה כבר לא טבעי. זה כבר אומר שיש לנו בעיה. כי אם אני מרגיש רע עם עצמי, ואז אני מקבל הערכה מהבוס שלי וזה גורם לי לתחושה טובה – ואח"כ מישהו מעקם עלי את האף ואני שוב מרגיש רע – זאת בעיה.

בכל מה שקשור לצרכים רגשיים, אם אנחנו מסתובבים בעולם עם דלי עם חור בתחתית – אנחנו נמצאים בלופ ומתקשים מאד לפרוץ ממנו החוצה. והאמת, אנחנו לא באמת אי פעם מלאים – זאת רק אשליה זמנית שאנחנו חווים מידי פעם. (תשאלו מישהו שהיה מאוהב איך הוא הרגיש באותה תקופה ואיך הרגיש כשאהבתו נכזבה….)

אז מה הפיתרון? בדלי הפיתרון הוא נורא פשוט – לסתום את החור.

אצלנו בני האדם זה כבר פחות פשוט הפיתרון שלנו הוא להתבגר רגשית. וזה בעצם אומר להוציא את הצורך שלנו בחום ובהערכה ממעגל החסר ומלאות של הצרכים ההישרדותיים. כיוון שחום הוא הישרדותי רק לילד ולא לאדם בוגר. כל עוד אנחנו ילדים ברגשות שלנו. הצרכים הרגשיים שלנו הם הישרדותיים ולכן לעולם לא יכולים להגיע לרוויה מתמשכת. וכמובן, לעולם תלויים במילוי חיצוני שיחזיק מעמד רק לזמן מה.

התבגרות רגשית, כבר הרחבתי הרבה בנושא, נעשית באמצעות דיבור ושיתוף של החסרים והחולשות שלנו.

אבל מה לעשות אם אנחנו לא מסוגלים? או שאין לנו עם מי לעשות את התהליך?

מה לעשות אם אין לנו מישהו שאנחנו יכולים להיות איתו באינטימיות מלאה? ולא בא לנו ללכת לטיפול אצל מישהו שיקשיב לנו?

בשביל זה יש שלב ביניים לפני דיבור – וזה השלב של ביטוי עצמי באמצעות מתווכים. זאת דרך עוקפת שעוזרת לנו לרוקן אנרגיה שלילית, להתמלא בחיובית ולמצוא את הכוח לעשות תהליך של תיקון אמיתי של החור האישי שלנו.

אנחנו מתבגרים רגשית באמצעות זה שאנחנו מעיזים לעצמנו לתת ביטוי מלא לעולם הפנימי שלנו. על מנת לאפשר לרגש להתבגר אנחנו צריכים ללמוד לקחת את העולם הפנימי שלנו ולבטא אותו החוצה.

ביטוי בוגר רגשי זאת היכולת שלנו לחשוף החוצה את הרגשות שלנו בדיבור. ביטוי רגשי עם מתווכים יכול להתבצע באופנים רבים כמו תנועה, מוזיקה, קול, ציור ועוד. ככל שאנחנו מיומנים יותר בהבעה רגשית בעזרת כלים מסוימים, האומץ והיכולת שלנו להביא את עצמנו גם בדיבור ובכך גם להתבגר רגשית גדלים.

כאשר אנחנו מבטאים את עצמנו באמצעות קול, תנועה, ציור, אומנות, כתיבה או בכל דרך יצירתית אחרת – אנחנו אומנם לא סותמים את החור בדלי שלנו אך אנחנו מלמדים את תת המודע שלנו שלבטא את הרגש שלנו זה לא באמת כ"כ מפחיד ושזה אפילו משחרר ומהנה. אנחנו אומנם לא סותמים את החור בדלי, אבל לפחות דואגים שמה שקיים בתוך הדלי יהיה מים צלולים ולא עכורים…

ברגע שאנחנו מתעסקים עם ביטוי העולם הפנימי שלנו החוצה, אנחנו חווים שחרור וריקון. חווים אינטימיות עם עצמנו וחיבור עמוק יותר לאני הפנימי שלנו – דבר שמאפשר לנו לעשות את התהליך האמיתי של תיקון הדלי. של ההתבגרות הרגשית. של המילוי האמיתי מבפנים.

אז במיוחד בשביל להתנסות בחוויה מיוחדת של ביטוי עצמי וחיבור למקור הפנימי של האהבה העצמית שקיים בתוכנו – יצרתי לכם יחד עם הודיה כהן בונאר סדנא מרתקת של עבודת ביטוי עצמי בשילוב הגוף. אל דאגה, לא תצטרכו לספר את קורות חייכם. פשוט תתנסו בטכניקות מיוחדות פורקות רגש ואנרגיה. שיעזרו לכם להתקרב קרוב יותר לתחושת החופש והאהבה הפנימיים שקיימים בתוככם. פשוט לדלג על כל ההגנות ומחסומים שלכם ולהגיע למקום של קבלה.

ויותר מזה, תת המודע שלכם כבר לא מאמין שאתם יכולים לחיות אחרת. הוא כבול בתוך הפטפוט הקבוע שקיים בתודעה שלכם – באמצעות הכלים בסדנא תחוו לזמן מה שקט מהמבקר הפנימי שלכם – דבר שישכנע את תת המודע שלכם, שצורת חיים אחרת אפשרית גם בעבורכם.

אבל יותר מהכול, תקבלו כלים שאותם תוכלו לקחת לחיים ולהשתמש בהם בכל פעם שתרגישו עמוסים רגשית ונפשית.

אני מזכירה לכם, שהנרשמות לסדנא עד יום חמישי הקרוב 24.5 זכאיות לדיסק בונוס מתנה "ביטוי קולי – כדרך לשחרור רגשי"

מחכה לכן – הסדנא לנשים בלבד. לפרטים נוספים לחצו כאן – www.live-essence.co.il

רק טוב,

חני

כרגיל מחכה לשיתופים שלכם, לתגובות וללייקים…

תגיות: ביטוי עצמי, התבגרות רגשית, התפתחות אישית, מילוי החסר

מכירים את הרגע הזה שבו משתלט עליכם המצב רוח השלילי הזה. ואתם פשוט נשאבים לתוכו?

בנוסף לגוף הפיזי שלנו יש לנו גם גוף רגשי. הגוף הרגשי מכונה גם גוף הכאב. כיוון שבו מאוחסנים כל הרגשות השליליים והכואבים שאי פעם הרגשנו ולא שחררנו.

כבר מגיל צעיר, כאשר אנחנו חווים כאב אנחנו מנסים להביע אותו. במידה והכאב שלנו לא מקבל מענה מהסביבה. אנחנו נכנסים לתהליך שבו אנחנו מדחיקים את הכאב יחד עם ההמרות שלו (כעס, תוקפנות, אלימות, זעם, הרס, שנאה ועוד)  הכאב שלנו לא הולך לאיבוד. הוא פשוט מלווה אותנו ומצטבר כשדה אנרגיה שלילית בתוך הגוף הרגשי שלנו = גוף הכאב שלנו.

באופן רגיל, גוף הכאב שלנו רדום. ואנחנו מתפקדים בצורה רגילה כאשר אנחנו בשליטה. אבל במידה ומשהו מעורר אותו אנחנו נכנסים לטלטלה רגשית. יהיו אנשים שרוב הזמן גוף הכאב שלהם יהיה רדום. ויהיו אנשים שכמעט כל הזמן יחיו דרכו.

קשרים קרובים ואינטימיים מעוררים בקלות את הגוף הרגשי. כיוון שהם מציפים בנו כאבים קדומים יותר מהילדות. ולכן גם כואבים יותר. (כשעוד לא היו לנו הגנות) לכן יכול להיות מצב שבו בעבודה אני מאושרת. עם חברים אני מאושרת. אבל ברגע שאני מגיעה הביתה לילדים, לבן הזוג שלי או להורים שלי – כל דבר קטן יעורר את גוף הכאב ואני אשאב לתוכו.

גוף הכאב יכול להיות הרסני במיוחד – הוא יכול להכיל מחשבות אובדניות, שנאה ותיעוב עצמי, אלימות ועוד. כל אחד בהתאם לעוצמת ההדחקות שלו. מה שמדהים הוא שאנשים יכולים לחוות את עצמם כ2 אנשים נפרדים. כאשר גוף הכאב רדום הם אנשים שקולים הגיוניים ורגועים ואילו כאשר גוף הכאב מתעורר הם אלימים, זועמים ומלאים בשליליות.

זה מה שקורה לנו כאשר אנחנו מאבדים שליטה – גוף הכאב מתעורר ומשתלט עלינו. זה מה שקורה לכל אותם עבריינים שרצחו או עשו דברים נוראים מתוך חוסר שפיות זמנית. אנשים שהסביבה לא הייתה מאמינה זאת עליהם. ובסוד בסוד אני אגלה לכם, שזה מה שקורה לי מידי פעם כאשר אני מתעצבנת על הילדים שלי. בראש אני יכולה להבין שאני טועה. אבל באיזשהו שלב כבר כמעט ואין לי בחירה.

ברגע שגוף הכאב הזה משתלט עלינו הדבר שאנחנו הכי רוצים זה עוד כאב אז מה אנחנו עושים? יש לנו 2 דפוסים.

אחד מהם זה שאנחנו פשוט הולכים ומספקים לעצמנו עוד כאב. אנחנו מזינים את הכאב שלנו באמצעות מחשבות הרסניות, שיח פנימי שלילי, אנחנו יוצרים דרמות רגשיות, אלימות ואפילו מחלות.

הדפוס השני הוא שאנחנו מנסים להרדים את הכאב הזה חזרה. אנחנו עושים זאת באמצעות אוכל, באמצעות קניות, סיגריות, צפייה בסרטים, שתיה, שינה וכדו.

בשתי הדפוסים מה שאנחנו עושים אנחנו רק מגבירים את הסבל שגוף הכאב מסב לנו. אם לא נתמודד איתו, אם לא נפוגג אותו אנחנו לנצח נהיה כבולים במעגל הרסני של כאב ושל כל ההשלכות שלו.

אז מה עושים?

אם אתם חפצים בחופש נפשי. אם אתם חפצים בקבלה ובאהבה עצמית. אם אתם חפצים ביכולת בחירה אמיתי בחיים שלך. אין מנוס מלהמיס ולפוגג את גוף הכאב שלכם. הגוף הרגשי שלכם יישאר איתכם תמיד. אבל הוא לא חייב להיות מאוחסן בכ"כ הרבה כאב קדום. ואיך עושים את זה?

אז יש את הדרך של הדיבור מתוך הכאב. דיבור מתוך הכאב (שימו לב – מתוך הכאב. לא על הכאב) מכניס את הרגשות המודחקים שלנו לתהליך של התפוגגות. אבל משום מה רוב האנשים מוצאים את הדרך של הדיבור הרגשי ובעיקר הדיבור על הכאבים הכי קדומים שלנו כמשימה בלתי אפשרית.

אז בשביל זה יש דרך נוספת. והדרך הנוספת היא להפסיק להזדהות עם הכאב שלנו. כאשר מפסיקים להזדהות עם הרגשות השלילים שלנו. אנחנו מרגישים אותם. רואים אותם משתוללים בתוכנו – אך לא מזדהים איתם. רק צופים בהם בסקרנות מבחוץ. לאט לאט עוצמת השליטה של גוף הכאב בחיינו פוחתת. ולאט לאט אנחנו משתחררים מהסבל.

ברגע שאתם מרגישים את השליליות הזאת עולה, את הדפוס הרגשי הזה מגיע. פשוט מקדו את תשומת לבכם בתחושות שבתוככם. קבלו את העובדה שהם שם וצפו בהם. אל תתנו לזה להפוך להיות חלק מכם. אל תזדהו עם זה. פשוט תביטו ותהיו נוכחים למה שקורה בתוככם. ואז תראו איך לאט לאט שקט נפשי חדש מחלחל בתוככם.

הפוסט ארוך, אז לא נגעתי בהתנגדות של האגו להיפרד מהסבל. אולי בשבוע הבא. אבל עד אז אתם מוזמנים לבחון את עצמכם ואת ההתנגדות שלכם. מדוע אתם מסרבים להשתחרר מהסבל האישי שלכם? מה אתם פוחדים שיקרה אם תפסיקו להזדהות עם הכאב שלכם?

ברגע שאתם מודעים זה כבר הרבה יותר טוב. זה הצעד הראשון שלכם לעבר החופש הפנימי שלכם.

אם אתם רוצים להתנסות בכלים נוספים לחופש הפנימי שלכם – במיוחד בשביל זה יצרתי סדנא ייחודית לביטוי עצמי כתנאי לאהבה עצמית (לנשים בלבד) – עקבו אחר המיילים.

שיהיה שבוע נפלא מלא בטוב,

חני

כרגיל מחכה לתגובותיכם, שיתופיכם ולייקכם

תגיות: גוף הכאב, גוף רגשי, חופש פנימי, להשתחרר מהסבל, סבל

תכננתי בכלל לכתוב לכם פוסט על האגו שלי. אבל מייל שקיבלתי היה נראה לי חשוב יותר

שאלה אותי מישהי נחמדה במייל, איך היא יכולה לצאת למסע של צמיחה והתפתחות בלי לקרוע את הכיס? כיוון שזאת שאלה שחוזרת על עצמה מצאתי לנכון להקדיש לה פוסט.

משום מה כשאנחנו חושבים על צמיחה אישית אנחנו ישר חושבים על כמה שנים ארוכות אצל מטפל. אבל זאת טעות. טיפול זה טוב. (כמובן תלוי מאד אצל מי) אבל לא הכרחי לכולם.

ישנם דברים שאנחנו יכולים לעשות כלל ללא עלות ובאמת לצמוח מהשורש. הרבה יותר מכמה שנים של טיפול. אחד מהדברים הללו הוא לבקש. כבר כתבתי על זה מספר פעמים. אבל היכולת להביע חולשה היא הבסיס של צמיחה אמיתית.

פעמים רבות אנשים עוברים תהליך מאד רוחני ומאד מעצים אבל. וכאן האבל הגדול, כגודל התהליך שהם עוברים, גודל האגו והגאווה שלהם. ואיפה זה נמדד? ביכולת שלנו להנמיך את עצמנו ולהיות במקום חלש וחשוף.

לא מספיק לשלוח אנרגיות של אור, לא מספיק לחשוב חיובי, לא מספיק להעשיר את החיים בדרכים של ביטוי עצמי ויצירתיות – זה הכל מקסים אבל כל עוד שלא ביטלנו את האגו שלנו – אנחנו בבריחה לרוח. במקום התפתחות אמיתית וצמיחה לרוח.

מאד פשוט לפזר אהבה לכל העולם אבל לשנוא את עצמנו. מאד פשוט לתת לכל העולם ולהיות תובעניים כלפי הקרובים לנו. מאד פשוט למרוח חיוך חיצוני בלי באמת לשמוח מהלב. בלי באמת לאפשר לרגשות רכים למלא אותנו.

אז להשקיע כסף בהתפתחות האישית שלנו זה באמת נחמד. אבל אני אומרת לכם מניסיון של 4 שנים בטיפול – את העבודה האמיתית אנחנו עושים לבד וזה לא קשור לשום טיפול. זה קשור להחלטה. החלטה ללכת ולעשות את מה שצריך כי אין באמת ברירה אחרת. כי יש לנו את האחריות המלאה על החיים שלנו. כי המפתח לצמיחה שלנו נמצא בתוכנו.

ישנם הרבה שיטות ודרכים שדרכם אתם יכולים לחזק את עצמכם – תרגול יוגה פעם בשבוע אפילו לבד. מדיטציה מידי בוקר, כתיבה ביומן, תזונה בריאה, הליכה, לשיר, לרקוד, לצייר בשביל הכיף – כל הדרכים האלה אפשריות ונגישות לכם תמיד.

אבל מה? יותר קל להרגיש קורבן של נסיבות. לעשות עבודה על ביטוי עצמי בדיבור לא עולה שום כסף. היא דורשת רק החלטה והתמדה. היא רק דורשת מוכנות להתמודד עם הפחדים שלכם וללכת הלאה.

כמובן שמידי פעם אפשר לפגוש מישהו שידריך אתכם מה הצעדים הבאים שאתם צריכים לעשות, או מה ספציפית אתם יכולים לעשות עם התקיעויות האישיות שלכם. אבל ברגע שהאחריות היא בידיים שלכם, ברגע שההבנה שאין את מי להאשים ושאף אחד אחר לא יעשה במקומכם את העבודה הופנמה – אז אתם קולטים שלרוב יש לכם את היכולת לעשות כברת דרך ארוכה בעצמכם. אתם לא באמת חסרי אונים וקורבנות של העבר שלכם. אתם לא באמת מסכנים בגלל שאין לכם מספיק כסף.

בשביל להגיע למקום של אחריות מלאה על החיים שלכם למקום של יכולת אמיצה להתמיד בדרך, יש הרבה דרכים. חשוב להיות בסביבה שמעודדת התפתחות אישית. אני לדוגמא הולכת ללמוד פעם בשבועיים רק בשביל זה. זה משאיר אותי בדרך. זה משאיר אותי מחויבת לעצמי. זה מזכיר לי שוב ושוב מה אני צריכה באמת לעשות. חשוב למלא את התודעה שלנו בחומר מזין התפתחות – להמעיט בחדשות ולהעדיף מוזיקה, סרטונים בתחום הצמיחה האישית, ספרות בתחום הצמיחה האישית ועוד.

במיוחד בשביל זה הקמתי את האתר תובנה יומית – כל המנויים לאתר מקבלים מידי בוקר תובנה מעוררת השראה דבר שמשאיר אותם מחויבים לעצמם וממלא אותם בכוחות. וזה כמובן בחינם…

אז בקשר לאגו שלי, אל דאגה לצערי הוא יחזיק מעמד גם עד שבוע הבא

ועד אז, תסכימו לשחרר את המוגבלויות שלכם ולהתחבר לעוצמה הפנימית וליכולות האדירות שקיימות בתוככם. החיים קצרים מידי בשביל התירוצים העלובים שלנו…

הרבה אהבה,

חני

לשאלות נוספות בתחום ההתפתחות האישית ניתן לפנות אלי במייל. כרגיל, שתפו את הפוסט, פרגנו בלייק והגיבו!

תגיות: התפתחות אישית, התפתחות רוחנית, צמיחה אישית, צמיחה רוחנית

הגיעה אלי שאלה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים והרגשתי שהיא ראויה לפוסט בפני עצמו. והשאלה הייתה כזאת:

"קראתי קצת מתוך ההרבה שכתבת. תהיתי אני מקווה שתוכלי אולי לענות האם אין גבול לשחרור העצמי. דהיינו אין לאדם מסכות שהוא מלביש על עצמו?

האם אדם חושף את עצמו לגמרי בפני כל אחד. מה הגבול בזה? להיחשף בפני כל אחד?"

הרבה פעמים אדם מגיע להבנה שהתדמית שעוטפת אותו לא כ"כ טובה לו והוא היה רוצה למצוא את הדרך להסיר אותה ולהתחבר חזרה למהות שלו. כאשר הוא מגיע לדרך להסרת תדמית הוא נתקע.

הדרך להסרת תדמית תמיד עוברת דרך היכולת שלנו לחשוף את מה שהתדמית מסתירה. לחשוף את החולשות שלנו, את הסודות שלנו, את הפחדים שלנו, את הרגשות שלנו, את הכאב שלנו ואת הרצונות הכי כמוסים שלנו.

וכאן, הרבה פעמים אנחנו נכנסים לפאניקה. מאז שאנחנו מכירים את עצמנו אנחנו חיים בהסתרה. אנחנו חיים בפיצול. כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו לחשוף רק חלק קטן ממה וממי שאנחנו. והנה פה, אני אומרת לכם שהדרך לחופש שלכם עוברת דרך החשיפה. וזה מפחיד.

ומה קורה כשמשהו מפחיד אותנו?

מתחילים כל השדים הפנימיים שלנו להתעורר. כל הקולות הפנימיים שלנו מזדעקים וכל הצללים שלנו קמים וצועקים – זה מסוכן. זה יוביל אותך לחוסר שפיות. ועוד ועוד. כל אחד והדרמה הפנימית שמתחוללת בתוכו.

אז חשוב להבין כמה דברים. המטרה שלנו היא להגיע לאיזון ולבגרות רגשית. אין לנו שום מטרה לקחת את כל מה שקורה בתוכנו ולהפיץ החוצה. אבל, וכאן האבל החשוב ביותר. צריכה להיות לנו בחירה! אנחנו אמורים להיות מסוגלים להביא את עצמנו באופן מלא, להיות מסוגלים לחשוף את עצמנו ואת כל הצדדים שלנו בצורה מלאה.

זה לא אומר שאנחנו אומרים לחשוף את זה לכולם. זה לא אומר שאנחנו אמורים לחשוף את עצמינו בכל מקום. אבל אמורה להיות לנו היכולת לבחור.

וכן, לנפש שלנו יש תשוקה בסיסית לבטא את עצמה. את כל כולה. היא לא מבחינה בין טוב לרע ובין יפה ללא יפה. היא רוצה לבטא את עצמה. וברגע שאנחנו לא מסוגלים לבטא את עצמנו באופן מלא, הנפש שלנו מרגישה בכלא.

אז נכון, ההתנגדויות שלנו ילבשו כל מיני צורות ויסבירו לנו למה זה לא טוב להיחשף – אבל עמוק עמוק בפנים, אנחנו יודעים את האמת. והאמת היא שלכולנו יש תשוקה להיחשף. רק שאנחנו פוחדים לכאוב. פוחדים להתאכזב. פוחדים שלא יאהבו אותנו אם לא נספק את הסחורה הרצויה. והאני הפנימי שלנו, הוא לא חלק מהסחורה הרצויה אז אנחנו בוחרים להמשיך להזניח אותו ולהסתיר אותו.

לפעמים החוויה הפנימית העמוקה שלנו היא שיש בתוכנו חלק רע, חלק פגום, חלק מסוכן – ואנחנו רועדים מוות מלבטא אותו. אנחנו מתייחסים למקום הפנימי הזה בהלקאה עצמית, בשיפוט, בביקורת, לפעמים בהתעלמות ובהכחשה. אבל הגרוע מכל בשנאה. אנחנו בטוחים שאת החלק החייתי הזה, הרע הזה – אין לנו ברירה אלא להסתיר. כיוון שמי יודע מה יקרה לנו ולסביבה אם נסכים לחשוף אותו.

אבל האמת שזה ממש לא כך, לחשוף את זה שאני מרגיש שאני רוצה להרוס. זה ממש לא אומר שאני אלך להרוס. שימו לב להבדל. להודות בזה שאני רוצה משהו שלילי או אסור, זה לא אומר שאני הולך לממש את זה. ההיפך הוא נכון, באמצעות הדיבור והחשיפה אני מנטרל את האנרגיה הסמויה ומגיע למקומות עמוקים יותר. שהם בסופו של דבר אלה שמנהלים אותנו. התשוקה שלנו לאהבה ולקבלה.

על מנת שתהייה לנו בחירה. חייבת להיות לנו המסוגלות להיחשף בצורה מלאה. כשאני רק התחלתי את תהליך ההתפתחות האישית שלי, היה לי קושי מאד גדול לדבר על עצמי. בעיקר בשתי תחומים עיקריים – לדבר על הרגשות שלי ובעיקר על הכאב שלי. ובנוסף היה לי קושי לבטא חלק מהמחשבות שלי. החשיבה שלי היא מאד שונה מהמקום שממנו אני מגיעה. ובאופן מודע הייתי בוחרת לסנן את מה שהרגשתי שלא יתקבל בעיני הסביבה.

ומה שקרה, זה שככל שהתקדמתי בתהליך האישי שלי הבנתי שאין מנוס ואני חייבת ללמוד לדבר. אז לבטא את המחשבות היה לי יותר קל. ולאט לאט קראתי תיגר גם בקול רם על דברים שחשבתי אחרת. אבל בכל מה שהיה קשור לביטוי רגשי אמיתי. ללא מניפולציות או דרמות. פשוט דיבור כן ופתוח על הרגשות שלי. הייתי תקועה שם חזק. ידעתי שזה משהו שאני רוצה לעשות. ושאני חייבת לעשות את זה אם אני רוצה לצמוח ולהתפתח. אבל פשוט לא הייתי מסוגלת. הייתי מתכננת איך לבטא את הכאב שלי, איך לשתף אותו ולדבר עליו. אבל הייתי מגיעה לבן אדם שמולו תכננתי לעשות זאת והייתי נאלמת דום. זה פשוט לא יצא.

לאט לאט עם התמדה ועם רצון גדול עברתי את המחסום הזה. אבל מה שחשוב לי שתדעו – ששום דבר מפחיד לא באמת קורה מזה. לא באמת הופכים ללא נורמאלים. לא באמת מאבדים את הגדרת האני שלנו. הדבר היחיד שקורה זה – שחופש נפשי נכנס לחיים שלנו. חופש להיות מי שאנחנו וחופש לבטא את מי שאנחנו.

אז תמצאו עכשיו מישהו ותעזו לחשוף מולו סוד אחד קטן שלכם. משהו שאתם מסתירים ולא מעיזים שידעו עליכם. זה יכול להיות אירוע שעברתם ואתם מתביישים בו, משהו שעשיתם, דברים שאתם חושבים עליהם או רגשות שאתם מרגישים. כל דבר שהוא חלק מכם אבל אתם לא מסוגלים לבטא.

לא.אל תלכו לעשות זאת בריש גלי, אל תעשו זאת בפייסבוק או במקום ציבורי – חפשו מישהו שתוכלו לבטוח בו ולסמוך עליו. מישהו שתוכלו להיות איתו בשיחה אינטימית ופתוחה. ואם אין לכם, אל תוותרו לעצמכם. חפשו מטפל טוב וצאו למסע אחר החופש הנפשי שלכם.

כרגיל מחכה לתגובות ולשיתופים שלכם.

הרבה אהבה,

חני

תגיות: אינטימיות, דיבור, התבגרות רגשית, התפתחות אישית, חשיפה

וואוו. כבר מלא זמן לא כתבתי פוסט. אבל אני מפצה אתכם ובגדול…

שבוע שעבר הוצאתי מייל וביקשתי שתשתפו אותי בשאלות שמעסיקות אתכם בתחום ההתפתחות האישית.

ואני חייבת לשתף אתכם שלא היה לי שמץ של מושג מה הולך לקרות. מעל מאתיים שאלות הגיעו אלי במהלך פחות משבוע. בתחילה עוד השתדלתי להגיב לכל המיילים. אבל באיזשהו שלב כבר לא עמדתי בקצב.

אז קודם כל אני רוצה להודות לכל המגיבים ועל כל הנכונות לעזור. האהבה שלכם עברה דרך המיילים וזה מילא אותי בכוח להמשיך וליצור עוד תכנים בעלי ערך. בנוסף, אני רוצה להתנצל בפני כל מי שעדיין לא התייחסתי למייל שלו. זה יקרה בהמשך

הגיעו המון שאלות מעניינות, וכמעט כל שאלה היא נושא למאמר שלם אם לא לכמה מאמרים. בין כל השאלות היו שאלות שחזרו על עצמם והם היו בנושא הקבלה העצמית, היכולת להיות חופשיים מדעת החברה ובעיקר מהצורך לרצות ולמצוא חן.

זה לא היה מתוכנן – אבל האהבה שלכם והרצון לעזור נגעו לי כ"כ ללב שהחלטתי לצ'פר אתכם והכנתי בעבורכם מדריך מיוחד – הדרך לעצמאות הרגשית שלך.

במדריך אני מתייחסת לכל מי ששאל, למה יש לו צורך לרצות אחרים? למה חשוב לי שכולם יאהבו אותי ושלאף אחד לא יהיו תלונות עלי? איך לאהוב את עצמי? איך לצאת מתקיעות/מדיכאון? איך לחיות בשלום עם חוויות הילדות? למה יש לי רגשות אשם כשהילדים מתאכזבים או בוכים? ועל עוד המון שאלות

שאלות רבות היו בנושא זוגיות וקשרים זוגיים, אני לא אכנס לנושא הזוגיות, דינאמיקות בזוגיות וכל מה שקשור לכך כיוון שזהו נושא רחב ומורכב. אבל חשוב לדעת שלכל מערכת יחסים שאנחנו מצויים בה, בסופו של דבר אנחנו מביאים את עצמנו. ועל מנת לשדרג מערכות יחסים, להפוך אותם לבריאות יותר, אינטימיות יותר ואוהבות יותר – המקום היחיד שאנחנו יכולים לעשות בו שינוי הוא בתוך עצמנו.

ככל שהעצמאות הרגשית שלנו תלך ותגדל, ככל שהערך העצמי שלנו ילך ויגדל, ככל שהיכולת שלנו לבטא את מי שאנחנו תגדל – הקשרים שלנו יהפכו לבריאים יותר ונכונים יותר.

כל תחום בחיים שאנחנו חווים בו קושי או תקיעות בסופו של דבר משקף את העולם הפנימי שלנו. והמקום שבו עלינו להתחיל את השינוי הוא בתוך תוכנו. המדריך שהכנתי לכם מסביר את הרקע להיווצרות דפוסים של חוסר קבלה עצמית, פחד מדחייה וצורך לרצות. בנוסף אני מתייחסת גם לתחומים נוספים. אבל הכי חשוב זה שאני נותנת לכם דרך מעשית. אני מפרטת לכם מה עליכם לעשות אם אתם רוצים לעלות לשלב הבא בהתפתחות האישית שלכם.

אנחנו עומדים כמה ימים לפני יום העצמאות, ביום העצמאות אנחנו מציינים את היום בו הפכנו למדינה עצמאית. כשאנחנו מסתכלים פנימה לתוך עצמנו ומסתכלים סביב על האנשים מסביבנו אנחנו קולטים שזה לא מספיק לחיות במדינה עצמאית. אנחנו צריכים גם לחיות בעצמאות נפשית ורגשית. אנחנו צריכים לשחרר את התלות שלנו בכל מה שאנחנו תלותיים בו – בעיקר בחברה ובדעה של הסובבים אותנו.

אני מזמינה אתכם ללחוץ עכשיו על הקישור המצורף, להוריד אליכם את המדריך המיוחד – "הדרך לעצמאות הרגשית שלך" לקרוא, ליישם. והכי חשוב, להפיץ אור – להעביר את המדריך לכל מי שאתם חושבים שיוכל להיתרם ממנו.

הרבה אהבה,

חני

להורדת המדריך לחץ כאן על הקישור לחיצה ימנית ושמור אותו במחשבך.

תגיות: התפתחות אישית, עצמאות רגשית, צורך לרצות, קבלה עצמית

אתמול בערב התיישבתי לכתוב מאמר לעלון שבו אני מפרסמת מאמרים שלי. חשבתי על כל מה שאף אחד לא לימד אותי לפני שהתחלתי את החיים האמיתיים.

חשבתי על כך שאף אחד לא לימד אותי שהחיים לא חייבים להיות סבל ושהסבל מגיע כאשר מתווכחים עם המציאות. על כך שאף אחד לא לימד אותי שאני יכולה לחיות את החיים שלי מלאת אהבה, שמחה וסיפוק עצמי. ושהמקור לכל הטוב הזה הוא בתוכי. לכך שלעולם לא לימדו אותי על חשיבות הדיבור הכנה, הפתוח, ללא ההגנות והאמיתי, על האשליה של האגו והתדמית ועל כך שרוב הרצונות החומריים שלי נובעים מחסרים רגשיים. ועוד על הרבה הרבה דברים כל כך חשובים שהיה עלי לגלות בכוחות עצמי.

כתבתי מאמר, שמגרד את קצה קצהו של נושא החירות והחופש הנפשי. והרגיש לי שבא לי לחלוק אותו גם אתכם. אולי בהזדמנות ארחיב יותר על הנושא.

אבל עד אז יאללה תיהנו… וכמובן תלחצו לייק ותגיבו!

עמוק עמוק בתוך הלב לכולנו יש חלום. חלום להרגיש אהובים ומאושרים. לא הרבה יודעים אבל אהבה ואושר הולכים ביחד. יותר מידי מאיתנו מחפשים את האהבה ואת האושר שלנו במקומות חיצוניים. מחוץ לנו אצל בן הזוג, אצל החברים, אצל ההורים, אצל הילדים, בעבודה, ברכוש, בעשייה או בכל מקום אחר. אבל האמת היא שזה ממש לא כך. המפתח לאושר שלנו, המפתח לאהבה שלנו נמצא במקום אחר. הוא נמצא עמוק עמוק בתוכנו פנימה.

לכולנו יש חלום. חלום להרגיש אהובים. אבל רק חלק קטן מאיתנו יזכה באמת לחוש אהבה אמיתית ואושר לאורך זמן. אותו חלק קטן, לא יזכה בכך מין ההפקר. זה לא יקרה סתם. זה יקרה רק אצל אלה שהתחייבו לחיים מלאים אהבה. זה יקרה רק לאלה שיצאו למסע לתוך עצמם. מסע שיוביל אותם עמוק לתוך הלב שלהם. רק אלה שימצאו בעצמם את האומץ להתבונן לפחדים שלהם בעיניים ולפסוע דרכם יגלו את סוד ואת קסם האהבה.

כשרק נולדנו היינו מחוברים למהות שלנו, היינו מחוברים ללב שלנו והיינו מלאים באהבה. לאט לאט נסיבות חיינו גרמו לנו לסגור את הלב, הם גרמו לנו לעטות על הלב שלנו שריון ולהתרחק מהמהות שלנו. וכך נעלמה האהבה לאיטה מחיינו ואת מקומה תפסו הסבל, הכאב והפחד.

באופן כללי התהליך היה כזה. הגענו לעולם מלאים באהבה אך תלותיים באופן מוחלט במבוגרים בחיינו. בתור ילדים אין לנו את היכולת לשרוד לבד בחיים. בתור תינוקות אנחנו אנושיים בצורה מלאה ומביעים את עצמנו בצורה מלאה. אנחנו בוכים, צועקים, צוחקים ועוד. לרוב, במוקדם או במאוחר חווינו מהסביבה חוסר קבלה או חוסר שביעות רצון לחלק מדרכי הביטוי שלנו או לחלק מהאישיות שלנו. במידה והסביבה הקרובה שלנו לא אהבה את מה שאנחנו בצורה מלאה היא ניסתה לשנות אותנו. ניסתה לחנך אותנו למה שלדעתה אנחנו אמורים להיות. כאשר ניסיונות הביות האלה נעשו לא מתוך רוך אלא מתוך כעס, מביקורת, באמצעות הענשה, או תוך כדי התעלמות וכדומה. נכנסנו לבעיה. כיוון שהיינו תלותיים בהורים שלנו לא יכולנו להפוך אותם ללא בסדר. לא יכולנו  להפוך אותם לבעייתיים בסיפור. אז מה עשינו? הפכנו את עצמנו לאלה שלא בסדר. התחלנו להפנות כלפי האישיות שלנו ביקורת. בחוויה שלנו, מישהו כאן אינו כשורה. ואם זה לא ההורים שלנו אז זה חייב שאנחנו הבעייתיים בסיפור הזה. הדפוס הזה שלנו המשיך בצורה כזאת שכמעט כל אחד מאיתנו מגיע לחיים הבוגרים שלו כאשר בתוך תוכו קיימת אמונה שמה שהוא זה לא מספיק טוב ושאי אפשר באמת לאהוב את מה שהוא. וגם שלפתוח את הלב זה דבר כואב ומסוכן. כי כשהיינו קטנים ומלאים באהבה נכוונו וכאבנו.

על גבי האמונה הזאת נבנים חיים שלמים של חוסר קבלה עצמית, של שנאה עצמית, של פחד מקרבה, של ביקורת עצמית, של התמכרויות ושל מה לא?

כולנו כמהים לאהבה וכולנו פוחדים ממנה בין שאנחנו מודעים לכך ובין שלא. בלעדי האהבה אנחנו לבד ביקום הזה. אנחנו בודדים. לחוש נאהבים זאת התשוקה הפנימית של כל אחד ואחד מאיתנו. חיים ללא אהבה הם חיים תפלים. חיים נטולי עוצמה אישית חיים שמלאים בדרגה זו או אחרת של סבל. רוב הדברים המטרידים אתכם במהלך היומיום היו מאבדים את משמעותם במידה והייתם מלאים באהבה. במידה והייתם חשים נאהבים. ובמידה ולבכם היה פתוח לאהוב באופן מלא.

חיים במנותק מעצמנו. חיים במנותק מהלב שלנו הם חיים שמאופיינים בבדידות רגשית, שמאופיינים בתחושת חוסר שייכות, בריק פנימי, בתחושת חוסר סיפוק פנימי, בתחושת חוסר משמעות פנימית, בסבל רגשי ועוד. חיים במנותק מהלב שלנו לעולם יהיו חסרי שמחה ותחושת חיבור עמוקה לחיים.

המפתח לאהבה עובר דרך החיבור ללב שלנו. חיבור ללב שלנו יכול להתרחש רק כאשר אנחנו בוחרים לקבל אחריות מלאה על החיים שלנו. אחריות מלאה על כל מה שקורה בחיים שלנו. ברגע שאין לנו כבר את מי להאשים. ברגע שאין שום דבר חיצוני שאפשר להיתלות בו אנחנו יכולים להתחיל את הדרך שלנו לאהבה.

כל עוד אנחנו חיים במנותק מהלב שלנו ומחפשים את מילוי החסר הפנימי שלנו בקבלה עצמית אצל אחרים. כל עוד אנחנו משקיעים זמן ואנרגיה בניסיון לקבל אישור אשלייתי מהסביבה אנחנו חיים בכלא. כלא פנימי שאיש אולי אינו יודע עליו. אך ברגעי כנות אנחנו מודעים לו היטב.

הדרך היחידה בה אנחנו באמת יכולים לצאת לחופשי ולהיות בני חורין מבחינה נפשית היא דרך החזרה למהות שלנו, דרך החיבור ללב שלנו. כל עוד אנחנו משקיעים אנרגיה מיותרת בשיווק התדמית שלנו ובשכלולה אנחנו שבויים בכלא של עצמנו. שבויים במייצרים הפנימיים שלנו. שבויים בפחדים שלנו, בסודות שלנו ובחסרים שלנו.

אני מזמינה אתכם, ערב חג החירות – להתחייב השנה לחירות הנפשית האישית שלכם. להתחייב לעצמכם לחיים נטולי סבל. לחיים נטולי תדמית. להתחייב לעצמכם לחיים שבאמת מגיעים לכם – חיים במחובר ללב שלכם. חיים במחובר למהות שלכם!

הרבה אהבה,

חני

אם עדיין לא פרגנתם לעצמכם את הדיסק החדש "הדרך להתאהב בעצמך מחדש" עשו זאת עוד היום ותוכלו לחסוך 50 ₪. (המבצע בתוקף עד סוף חג הפסח בלבד)

ואם בא לכם לקחת את החירות הנפשית שלכם צעד נוסף קדימה – פרגנו לעצמכם כבר עכשיו את ערכת ההתפתחות האישית "האומץ לחיות"

לפרטים ניתן לפנות לchany@liveyourlife.co.il  או בטל' – 054-2187702

תגיות: אהבה, חופש, חופש נפשי, חירות, חירות נפשית, קבלה עצמית

אנחנו מעבירים שעות רבות בניקיונות לפסח. בחיפוש אחר חמץ. ושוכחים שמעבר לחמץ הפיזי. יש לנו חמץ נוסף לבער. והוא לא פחות חשוב.

החמץ שבנפש שלנו. בגדול ניתן לקרוא חמץ לכל המידות השליליות שלנו. המידות שמקורם בהעדר אור. אבל המידה העיקרית שמתקשרת לנו עם חמץ היא מידת הגאווה.

המקור של גאווה הוא תמיד דימוי עצמי וערך עצמי נמוכים. לאדם עם דימוי עצמי תקין לא יהיה צורך בתחושת הגאווה. כאשר אני מנסה בכל כוחי לשמר את תחושת החשיבות העצמית שלי אני עוטף את עצמי בגאווה.

כשאנחנו נולדים, אנחנו טבעיים, אנושיים, עם דימוי עצמי תקין ואין לנו כל צורך בגאווה.

לאט לאט כאשר אנחנו לומדים דרך הסביבה שאנחנו לא מספיק טובים, שמה שאנחנו הוא לא מספיק ראוי. אנחנו מנסים לשמור על תחושת הערך שלנו דרך חשיבות עצמית שאנחנו עוטים על עצמנו.

כבתוך תוכנו ישנו עולם שלם של תחושת ורגשות לא פתורים. עולם רגשי שלם של ילד קטן עם צרכים רגשיים של ילד קטן. עם צרכים בחום, אהבה ופינוק. עם צרכים בעידוד ובמחמאות אינסוף, עם תשוקה למישהו חיצוני שיטפל בנו, שיאמר לנו כמה אנחנו טובים וראויים. העולם הפנימי הזה סוחב אותנו כל הזמן לכיוונו. הוא בעל אנרגיה ומשקל רבים.

וכיוון שאנחנו בני אדם מבוגרים, ולא נעים לנו שהסביבה תראה את הילד הפנימי שלנו. אנחנו רוצים להצטייר בעיני החברה כבני אדם בוגרים, שקולים וענייניים. אנחנו נמצאים בבעיה. ועל מנת לפתור את הבעיה אנחנו שמים על עצמנו משקולת של חשיבות עצמית וגאווה. וזה גורם לנו להישאר מאוזנים.

כשאנחנו מתעטפים בגאווה, אנחנו מרחיקים את עצמנו מהסביבה. מרחיקים את עצמנו מאחרים. אנחנו מגביהים את עצמנו ומונעים מאחרים את האפשרות להתקרב אלינו. שמה הבפנים האמיתי שלנו יתגלה ויצא החוצה. אנחנו לא מסוגלים לאפשר לתחושת חוסר המשמעות שלנו. לחוויה שמה שאנחנו באמת הוא בלתי ניתן לאהבה להיות גלוי לאחרים. אנחנו חיים בפחד מתמיד שאם הסביבה תגלה מי אנחנו באמת, היא תדחה אותנו. היא לא תאהב אותנו כמו שאנחנו לא אוהבים את עצמנו.

אנחנו הופכים את עצמנו מעל כולם. אנחנו ממדרים את הרגשות שלנו. אנחנו נותנים לכולם, מייעצים לכולם, אנחנו יודעים הכל, מוצאים משרה נחשקת ונכבדת – כל אחד והדרך שלו לוודא שלא יתקרבו אליו. אנחנו ממליכים את עצמנו בממלכה שלנו ומונעים את האפשרות ליצירת קשר אינטימי, בגובה העיניים. מונעים מעצמנו את היכולת להיות בגובה העיניים עם האחרים ולהרגיש שוהה לאחרים.

הבעיה היא שאם אנחנו עסוקים בלהרגיש מעל אחרים, עסוקים בשימו וטיפוח המשקולת ששמנו על עצמנו. עסוקים במידור הרגשי שלנו מהסביבה – אנחנו מוצאים את עצמנו מאד בודדים רגשית. כמהים לאהבה ולאינטימיות אך בודדים. הרגש והנפש שלנו נמצאים בכלא ללא יכולת לצאת לחופשי.

הפחד שמה החברה תגלה את מה שאני מעוניין להסתיר, הפחד שהחברה תנטוש ותדחה אותי אם האני האמיתי שלי יבוא לידי ביטוי גורם לנו לחיות בדריכות מתמדת. אנחנו לא מסוגלים להרפות ולנוח. החיים שלנו הופכים להישרדות יומיומית. ואנחנו חיים בדריכות מתמדת כדי למנוע פגיעה אפשרית בדימוי העצמי שלנו. פגיעה שאולי תחשוף מי אנחנו באמת.

אז מה עושים? כמו שאנחנו משקיעים זמן ואנרגיה בניקיון הבית שלנו מחמץ פיזי. ניקוי חמץ רוחני גם מצריך השקעה. אבל בעיקר מצריך התחייבות. להתחייב לעצמנו לשחרר את הנפש שלנו לחופשי. בסופו של דבר הנפש מרגישה בכלא כאשר היא אינה מסוגלת לבטא את עצמה בחופשיות ובמלאות.

בין הסודות העיקריים של בעל הגאווה הוא האנושיות שלנו. הרצונות שלו. הוא אינו מסוגל לבקש. ובעיקר מתקשה בבקשת דברים רגשיים כמו פינוק או תשוקות אישיות. כמו שילטפו לי את הפנים כי זה נעים לי.

הצעד הראשון בניקוי החמץ הוא להסכים להיות אנושי. להסכים להיות מתחת. להסכים להודות שחסר לי. שאין לי. להסכים לבקש!

כבר פרטתי בעבר בנוגע ליכולת שלנו לבקש. אז רק בקיצור, תסכימו לעצמכם לבקש כמה שיותר דברים מכמה שיותר אנשים ללא קשר להיענות הבקשה שלכם. תבקשו דברים טכניים (כמו שיעבירו לכם את המלח) תבקשו דברים רגשיים, מפנקים (כמו שיכינו לכם כוס קפה) ובעיקר תבקשו דברים אינטימיים (כמו שיגרדו לכם בעורף. כי ככה את אוהבים).

ולסיום, חשוב שתדעו שכל השיח השלילי שלכם הוא אשליה. המהות שלכם היא מושלמת. מה שנותר לכם הוא להסכים לחבור אליה. אתם טובים בדיוק כמו שאתם וראויים לאהבה מעצם היותכם אתם. כבר אין עוד צורך להסתיר את עצמכם.

אפשרו לגדולה שלכם לזרוח. פשוט תסכימו להפסיק למנוע ממנה לבוא לידי ביטוי…

יום נפלא ומלא בטוב!

חני

נ.ב. ובקשר להפתעה – זה כבר אוטוטו בדרך…

תגיות: גאווה, חג החרות, חופש, חופש נפשי, פסח

את תחילת השבוע ביליתי בכנס של שלושה ימים. והאמת, תכננתי לשתף אתכם במה שעבר עלי שם. אבל מייל שקיבלתי גרם לי לשנות את נושא הפוסט לנושא הרבה הרבה יותר חשוב.

רבים וטובים מאיתנו מסתובבים עם כאב עצום מהילדות שלנו. חלק מאיתנו חוו ילדות מאד קשה וכואבת. ילדות של השפלות, אלימות מילולית, אלימות פיזית, התעלמות והזנחה וחלק מאיתנו אפילו סוחב כאב של התעללות מינית וגילוי עריות.

וזה קשה. זה קשה כל בוקר לקום עם הכאב העצום הזה, עם תחושת הערך הפנימית הלקויה ועם כל ההרס העצמי ולשים מסכה כאילו הכל בסדר ולנסות לתפקד. זה כואב, זה קשה, וזה קורע מבפנים.

למי שחווה ילדות נורמאלית, או למי שלא מחובר לעומק הכאב שלנו, אין כל יכולת להבין מה עובר בלב של אנשים שסוחבים איתם את הכאב הזה.

ולמה החלטתי לכתוב לכם על זה?

ק' מסתובבת יום יום עם כאב כזה, הלב שלה פצוע מבפנים. והיא פנתה אלי לאחר שקיבלה ממני דרך האתר תובנה יומית. את התובנה הבאה:

"יום שלא צחקנו בו הוא היום המבוזבז בחיינו". (רוברט הולדן)

תנסו להיזכר בילדים שהייתם. צחקתם כל כך הרבה פעמים

ביום. השתטיתם. נהניתם. השתוללתם. היה לכם כיף! חייתם!

לאן זה נעלם? מה גורם לכם לנסות לשמר את החשיבות

העצמית שלכם? מה מפחיד אתכם? מה לדעתכם יקרה אם

תסכימו לעצמכם להשתטות? להתגלגל מצחוק? ליהנות?

מי לימד אתכם שזה לא מכובד ולא ראוי? הסכימו לשים סימני

שאלה על כמה שאתם מכירים!

היא פנתה אלי בשאלה – כיצד אדם שהתעללו בו במשך כל חייו מהילדות יכול היום לצחוק כשמה שהוא זוכר זה רק את כל הרע שעשו לו ?

אדם שעבר גילוי עריות ומעשים מגונים איך הוא יכול להיזכר בדברים ואם קרו הטובים של הילדות ?

ואתם יודעים מה, היא לא היחידה ששואלת את זה. רוב מי שסוחב על עצמו ילדות קשה שואל את אותם השאלות. איך אני יכול לשמוח וליהנות כאשר החוויה שלי היא כאב, סבל וקושי? איך אני יכול להתחבר לטוב בעבר שלי כאשר העבר שלי מלא בחוויות טראומטיות ומכאיבות?

ואתם יודעים מה, אם מסתכלים על זה, יש צדק בכך. יש צדק בסבל, בכאב ובאומללות.

אבל השאלה שאנחנו חייבים כל הזמן לשאול את עצמנו – האם בצורה זאת אנחנו חיים את החיים שבאמת נועדנו לחיות? האם אנחנו חיים את החיים שבאמת ראויים לנו? האם אנחנו חיים את החיים שאנחנו רוצים?

נכון, העבר שלנו כואב מאד. נכון, חווינו סבל רב בעבר והיינו קורבנות. אבל. והנה האבל הגדול – העבר נגמר! העבר שלנו הוא כבר בלתי ניתן להשפעה ולשינוי.
המקום היחיד שאנחנו יכולים לשנות הוא את ההווה. כאשר אנחנו סוחבים איתנו את העבר אנחנו בעצם מחמיצים את ההווה.  ונותנים לאותו אדם שהתעלל בנו, להמשיך להתעלל בנו רגשית ומנטאלית בכל יום ויום מימי חיינו.
זה באמת כואב מאד, זה אפילו בלתי נסבל הריסוק הזה שחווינו בנפש שלנו.
ובאמת יכול להיות שכל העבר שלנו היה סבל איום ונורא.
אבל אנחנו חייבים לעצור ולשאול את עצמנו, האם כך אנחנו רוצים להמשיך לחיות את חיינו? האם אנחנו רוצים להישאר קורבנות לאותה התעללות ולאותו הכאב למשך כל חיינו? או שאנחנו רוצים לחיות אחרת. ומגיע לנו לחיות אחרת. מגיעים לנו חיים מלאים באהבה, שמחה והגשמה עצמית.

גם כאשר יש בתוכנו כאב עצום!!! עם נחישות ועם תמיכה אנחנו יכולים לקחת את אותה אנרגיה שתוקעה בתוכנו ולמנף אותה לצמיחה אדירה, להפתיע את עצמנו, להתחבר ללב שלנו. וליצור שינוי אמיתי.
יש בתוכנו ילד פנימי שמחכה להתבטא. שמחכה שנאפשר לו לשמוח, לצחוק, להתגלגל על הדשא,
לרוץ, לצעוק, לצעוד יחפים על הים, להתפלש בבוץ, ליצור בצבעי ידיים. בקיצור, לחיות!
וזה קשה, כיוון שאנחנו בונים את הזהות העצמית שלנו על הסבל ועל הקורבנות. על הקושי ועל הכאב. כל תחושת האני שלנו מסובבת סביב כמה רע לנו וכמה היה לנו רע. אנחנו פוחדים לשחרר את הסבל, אנחנו פוחדים לשחרר את העבר כיוון שהם אלה שמניעים אותנו כיום.

אין לנו מושג מה נהיה ללא הסבל. אין לנו מושג מה נרצה אם נשחרר את החסר כמניע. אין לנו מושג איזה תוכן ניצוק לחיים שלנו אם נחליט לוותר על התוכן המוכר לנו.

למרות התשוקה לשינוי. הטוב שקיים בבלתי ידוע מפחיד אותנו. כך שאנחנו מוצאים את עצמנו נאחזים בעבר כי זה מה שמוכר לנו. גם אם זה לא נעים, לפחות אנחנו מרגישים שם בבית.

וכך אנחנו מחמיצים את החיים. אומנם אנחנו צודקים. אך סובלים. כל האור והאהבה בעולם מגיעים לנו. כל החופש להיות ולבטא את מי שאנחנו מגיע לנו. אנחנו מחמיצים את כל היופי שבחיים כאשר אנחנו סוחבים איתנו את העבר. כאשר אנחנו לוקחים את העבר ומכניסים אותו להווה.

כי האמת היא, שכרגע. בדיוק כרגע. בנקודת הזמן הזאת – הכל בסדר. וככל שאנחנו נלמד להתחבר יותר לנקודת הזמן הנוכחית, ככל שנלמד להפסיק להזדהות עם העבר שלנו. לשחרר את ההזדהות שלנו עם הסבל שלנו כך נוכל להעיר מחדש את הילד שלנו, הילד השמח שבתוכנו. הילד שיכול לחוות את החיים כחוויה מתמשכת. הילד שיכול לאהוב.

באופן אישי אני מאמינה שלכל כאב יש ריפוי. אנחנו רק צריכים לרצות לקבל חזרה את החופש הנפשי שלנו ואז לצאת לחפש אחר אנשים או כלים שיעזרו לנו להשיג אותו. הנפש שלנו נועדה להיות חופשיה. היא נועדה להמריא לשמים ולגלות ארצות חדשות.

ללא קשר לקושי הילדות שחוויתם בעברכם, צאו למסע אחר החופש שלכם. יש בתוככם ניצוץ שאף אחד לא הצליח לכבות. העיזו להצית אותו. מגיע לכם! אתם ראויים לטוב ביותר!!!!

כרגיל, אני מזמינה לחלוק את הכאב שלכם ולשתף היכן הפוסט פגש אתכם.

הרבה אהבה,

חני

נ.ב. אני מכינה לכם הפתעה. תתכוננו….

נ.נ.ב. יצא לי מאמר מדהים באותו הנושא – מזמינה אתכם לקרוא כאן!

תגיות: חוסר אונים, חופש נפשי, כאב, סבל, קורבנות

הרבה נושאים רבו על הזכות שאכתוב עליהם פוסט. אבל בסוף מצאתי את עצמי עם ארבעה ילדים בבית שתובעים ממני את מלוא תשומת הלב שלי. זה כבר מגוחך, מידי כמה חודשים אני מוצאת את עצמי בשגרה צפויה מראש של אזעקות והשבתת לימודים.

זה פשוט מדהים, איך שהחיים שלנו מתנהלים לפי דפוסים קבועים מראש. זה בא לידי ביטוי במישור הלאומי של הפסקות אש, חיסול מבוקש ואז הפגזה ושוב מתחילים מחדש סיבוב של הפסקת אש, חיסול מבוקש ושוב הפגזה וחוזר חלילה. אבל מה שיותר עצוב זה שהדפוס הזה בא לידי ביטוי בחיים האישיים שלנו ובקשרים החברתיים שלנו.

כל אחד מאיתנו והדרמה הקבועה שבתוכה הוא נעול. אנחנו מרגישים נורא ייחודיים אבל האמת היא שהתגובות שלנו צפויות מראש. הדרמות הנפשיות שאנחנו משתתפים בהם צפויים מראש ובמשחקים החברתיים והזוגיים שאנחנו משתתפים בהם כמעט ואין לנו בחירה.

העניין הוא שאנחנו כמעט ולא מסוגלים להיות נטולי משחק. אנחנו מאמצים לעצמנו את המשחק של ההורים שלנו, משחקים שבהם אנחנו זוכים לפידבק חברתי גבוה וכל משחק שנותן לנו סיפוק מסוים. רבע שעה של שיחה איתכם על החיים שלכם מספיקה בשביל לעלות על הדמות אותה אתם משחקים. ועל טיב הדרמה בה אתם משתתפים.

יש את הדרמה הנפשית השכיחה ביותר של אדם שמרגיש רע עם עצמו – אוכל על מנת להשתיק את הרגשות שלו – משמין – מרגיש רע עם עצמו – שוב אוכל וחוזר חלילה.

כל אחד מוצא את הדרמה הנפשית, הזוגית והחברתית שלו בהתאם לתפקיד שהוא לוקח לעצמו. בהתאם לאופי התדמית שהוא מסגל לעצמו. זה יכול להיות הנדבן, היועץ, המסכן, זה שתמיד אין לו, זה שכולם פוגעים בו, זה שמתאמץ ולא מצליח, זה שעושים לו עוול, החסר אונים, הבריון, אציל הנפש ועוד ועוד.

כמעט ולא נמצא מערכת יחסים עם עצמנו או עם הזולת שהיא אמיתית ומהותית נטולת דרמות ומשחקים. מאחורי הצורך להשתתף בדרמה נפשית קיים פחד. פחד עצום.

מגיל אפס בנינו את הזהות העצמית שלנו על שקר. בנינו את הזהות העצמית שלנו על תדמית לא אמיתית. כל תחושת האני שלנו מבוססת על הדרמות בהם אנחנו משתתפים. זאת אומנם תחושת אני מזויפת אך היא עדיין תחושת אני.

כאשר תחושת האני שלנו מבוססת על תדמית בעצם אין לנו תחושת אני. אנחנו מנסים להשיג לעצמנו תחושת ערך ומשמעות שנובעת מהישגים חיצוניים או מדברים שקיימים מחוץ לנו. אך זה לא באמת מחלחל פנימה. זה אומנם מזין את הדרמה בה אנחנו משתתפים. אך לא מעבר.

כאשר משהו מטלטל קורה בחיים שלנו ותחושת האני המזויפת מתנפצת אנחנו נשארים חסרי כל. חסרי ערך עצמי ותחושת משמעות. פתאום כל מה שהגדיר אותנו כבר לא שווה כלום. פעם למדתי בקורס עם מישהי שאבא שלה התאבד כיוון שירד מנכסיו. והיא הצדיקה אותו. אותו אב לדג' היה מזוהה עם התדמית שלו כעשיר ובעל יכולת. וברגע שהשתנה הסטאטוס שלו, לא היו לו שום כוחות נפש פנימיים שאפשרו לו להרגיש בעל ערך גם כאשר התדמית החיצונית השתנתה.

אבל האמת שלא צריך להרחיק. אני רואה את זה בעצמי, כל פעם כשאני מנטרלת את הדרמה האישית שלי אני נשארת עם כלום. והכלום הזה מפחיד. הוא מפחיד בגלל שתחושת האני המזויפת שלי מתנפצת ומה שנשאר זה ריק. האמת היא שמתחת לריק קיים מאגר בלתי נדלה של מהות, אהבה ושלווה. אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.

ובינתיים, עד שהסיפור של הטילים יגמר אי פעם אם בכלל – אנחנו יכולים לבחור לעשות שינוי בחיים האישיים שלנו. אנחנו יכולים לבחור לצאת לחופשי. להפוך לעצמאיים נפשית. אבל בשביל זה אנחנו חייבים לזהות את הדרמות הנפשיות שלנו ופשוט להפסיק להזדהות איתם. לא להילחם בהם. לא לשפוט אותם. פשוט להתבונן בהם, לאפשר להם להתרחש אבל פשוט לא להיות חלק מהם.

אז מה הדרמה שלכם? מרגישים כישלון? מרגישים שעושים לכם עוול? מרגישים חסרי אונים? מרגישים שלאף אחד לא אכפת מכם? מרגישים שכולם תובעים מכם יותר מידי? טובעים בייסורי מצפון רגשות אשמה? מרגישים שאי אפשר לאהוב אתכם? מרגישים נחותים מאחרים? מרגישים בעלי ערך יותר מאחרים? מרגישים שאתם חייבים להסתובב עם חיוך מרוח על הפנים שלכם? מה?

העיזו לשים סימני שאלה. מי תהיו בלי בדרמה האישית שלכם? האם האגו שלכם יונק את תחושת הזהות העצמית והייחודיות שלו מהדרמה האישית שלכם? תסכימו רק לראות. השאר כבר יבוא מאליו…

הרבה הצלחה, וכמובן הצלחה גם לי בניסיון להעסיק ארבעה ילדים שמבלים להם בבית…

מחכה לתגובות שלכם – בעיקר אשמח שתשתפו היכן הפוסט נוגע בכם.

חני

תגיות: אגו, דרמה, מהות, תדמית

מה יש בפורים שכולם כל כך אוהבים אותו? בפורים יש לנו את הלגיטימציה לשמוח. את הלגיטימציה להשתחרר. את הלגיטימציה להשתטות. היכולת להשתטות ולשחרר שליטה היא יכולת שמאפשרת לנו לשמוח באמת.

כאשר אנחנו חיים בהישרדות. כאשר אנחנו חיים מתוך פחד מתמיד שהחברה תדחה אותנו, אין לנו את החופש הפנימי להשתטות. אין לנו את החופש הפנימי לשחרר את משקולת ה"חשיבות העצמית" שאנחנו נושאים על עצמנו ולשחרר את הצד הילדי שלנו לחופשי.

אנחנו פוחדים מדעת החברה, אנחנו פוחדים מ"מה יגידו", אנחנו פוחדים שיחשבו שאנחנו לא מספיק רציניים, שקולים, חכמים, חשובים או כל דבר דומה. אנחנו חיים בפחד שהתדמית שאנחנו מוכרים לסביבה תתנפץ ואז הסביבה תגלה את הזיוף שאנחנו מוכרים לה וכבר לא תצטרך אותנו.

בחוויה שלנו, אם הסביבה תגלה את האמת לגבינו. והאמת היא שאנחנו לא כאלה מוצלחים, חשובים, בטוחים, יודעים, חכמים, מושלמים, רציניים – כל אחד שיקיף בעיגול או שישלים את מה שמדויק בעבורו. היא כבר לא תצטרך אותנו ואז תדחה אותנו.

ככל שבתוך תוכנו אנחנו בטוחים פחות לגבי הערך הפנימי שלנו ולגבי היכולת שלנו להיות נאהבים, אנחנו יותר תלויים במשקולת ה"חשיבות העצמית שלנו". ככל שאנחנו יותר תלויים במשקולת ה"חשיבות העצמית" שלנו כך אנחנו חיים יותר בפחדים שיזהו מי אנחנו בדיוק. ככל הפחדים שלנו יותר גדולים, התדמית שאנחנו מוקפים בה גדולה יותר.

בעצם, אנחנו חיים כל השנה בתחפושת. תחפושת של תדמית של מישהו שהוא לא באמת אנחנו. ואז, יש לנו פחד פנימי להשתטות – אולי כבר לא יצטרכו אותנו. אולי כשנשתטה, נשחרר קצת את ההגנות שלנו ומשהו מהבפנים שלנו יצא החוצה? הסוד שלנו יתגלה?

ואז, מגיע פורים. בפורים יש את הלגיטימציה להתחפש, דבר שמאפשר לנו קצת להסיר את התחפושת הקבועה שלנו, את התדמית. דבר שממלא אותנו בתחושה של חופש ושמחה. דבר שמאפשר לנו להשתטות, להיות ספונטאניים, יצירתיים ומלאי חיים.

כל האווירה של פורים, המוזיקה, משלוחי המנות, השתייה, התחפושות מיועדים לאפשר לנו סביבה בטוחה יותר להסרת התדמית שלנו. אנחנו לא כל כך עסוקים במה שחושבים עלינו, כיוון שזה בסדר. זה לגיטימי לשחרר שליטה ולשמוח.

למרות שזה נראה מגניב, והזדמנות פז עדיין יהיו כאלה שגם בפורים לא יצליחו להשתחרר. עדיין יהיו כאלה, שלא יהיו מסוגלים לשמוח באמת, להשתחרר באמת. להשתטות… וזה, כיוון שהפחד שלהם מלהיות הם. הפחד שלהם מלשחרר טיפה את התדמית שלהם הוא עצום. הם היו רוצים להיות מסוגלים להשתחרר. הנפש שלהם מרגישה בתוך כלא נפשי אך הם לא מעיזים. הם לא מסוגלים.

הם לא יהיו מסוגלים לרקוד בחופשיות, לא יהיו מסוגלים לשיר בקולי קולות, לא יהיו מסוגלים לקשקש מילים בג'יבריש. הם לא יהיו מסוגלים להתפרצף ולהתגלגל מצחוק. הם לא יהיו מסוגלים לפתוח את הלב ולשמוח באמת. הם יסתכלו מבחוץ על כל המתחפשים, על השמחים ולא ירגישו חלק. הם לא ירגישו שהשמחה באמת נוגעת בהם אלא עוברת לידם.

וזה כואב. זה כואב ספציפית על מי שלא מסוגל אפילו בפורים לשחרר קצת את האחיזה של הפחד ולחיות בשלום עם עצמו. אבל זה כואב גם עלינו. עלינו שאנחנו צריכים את פורים בשביל הלגיטימציה לשמוח. שאנחנו צריכים את פורים בשביל לשחרר את התדמית שלנו. שאנחנו צריכים את פורים בשביל להסכים לבפנים שלנו להתבטא החוצה.

למה שלא נעז לחיות כך כל השנה? למה החיים שלנו צריכים להיות מלאי סבל? למה חיים נטולי שמחה הפכו לנורמל? למה לחיות את החיים שלנו דרך העיניים של החברה ולא דרך העיניים של עצמנו – זה הטבעי? ממתי הסכמנו להיות שבויים של הפחדים שלנו? לא חבל????

שמחה יכולה להיות צורת החיים הרגילה שלנו. חיים נטולי תדמית יכולים להיות האוטומט שלנו. החופש לחיות את העולם דרך עיניים של ילדים הוא משותף לכולנו. הזכות לחיות בשמחה היא טבעית לנו. אין לנו באמת צורך בטריגרים חיצוניים בשביל להגיע לשמחה. אנחנו פשוט צריכים לאפשר לה לנבוע היישר מהלב שלנו. שם היא שוכנת.

על מנת לאפשר לשמחה לנבוע בטבעיות מהלב שלנו ולמלא אותנו אנחנו חייבים להיות מחוברים ללב שלנו. חייבים להיות מחוברים למהות שלנו. חייבים להסיר את התדמית שלנו ולשחרר את חוויית ההישרדות הקיומית שלנו.

על מנת ששמחה תהיה צורת החיים הטבעית שלנו, אנחנו חייבים קודם לרוקן את תת המודע שלנו מסודות ופחדים שמודחקים בתוכו. אנחנו חייבים להסכים להתבגר רגשית וללמוד לאהוב ולקבל את עצמנו. אנחנו חייבים להשתחרר מהתלות שלנו באחרים, ללמוד לחיות בהווה ולהתמסר לטוב שקיים בכל עבר.

אבל עד אז, תסכימו לפחות לנצל את פורים כמו שצריך. זאת ההזדמנות שלכם לחוות פעם בשנה שחרור וחופש נפשי. זאת ההזדמנות שלכם, פעם בשנה לשים את השופט והמבקר הפנימי שלכם רגע בצד ולאפשר לבפנים שלכם להיות חופשי.

תנו לעצמכם את החופש להיות אתם!!!! בשביל ללמוד עוד על התהליך לחצו כאן!

הרבה אהבה ושמחה,

חני

תגיות: יכולת להשתטות, מהות, פורים, תדמית, תחפושות