יולי 29 2014

חיים בהשרדות!

השעה 3:08 דקות בלילה

שוב קילפתי את כולם מהמיטות ותוך 30 שניות רצנו למרחב המוגן שהוא בסך הכל חתיכת קיר קטנה במטבח.

אז, אחרי ששמענו 2 בומים וניסיונות הרגעה, הם שוב במיטות

ואני… מתקשה לחזור לישון

חושבת על המצב ובעיקר על מה שהביא אותנו עד הלום.

כבר בסיום המלחמה הקודמת היה ברור שזה לא סוף פסוק.

שזה רק עניין של זמן עד שיגיע הסיבוב הבא.

באמצע היו לנו כמובן תזכורות קטנות והנה אנחנו כאן, בסיבוב הבא.

שגם הוא, סביר להניח לא יהיה הסיבוב האחרון.

אנחנו ביום ה22 של הלחימה, ובסוד אני אגלה לכם שבאשקלון שמח כבר משבוע קודם אבל זה בטח לא נחשב כי באשקלון זאת כבר שיגרה.

22 ימים בהם הכל מושבת. הילדים בבית ללא מסגרת. רחובות כמעט ריקים. פארק לאומי סגור. איסור מוחלט להיכנס לים והמון אזעקות.

ו… מסתבר שמתרגלים. מתרגלים לכל דבר.

האדם הוא יצור סתגלן. הוא זקוק לתקופת הסתגלות שאחריה הוא פשוט מתרגל למצב ומתחיל לחיות אותו.

לא משנה כמה המצב הזוי, זה רק עניין של זמן עד שמסתגלים אליו

ואחרי שמסתגלים אליו, זה רק עניין של זמן עד שזה הופך להיות נורמלי.

לדג' לתושבי פתח תקווה זה לא נשמע הגיוני לחיות עם טילים על הראש.

אבל לתושבי אשקלון ושדרות זאת כבר מציאות חיים שאיכשהו הפכה לנסבלת.

לאינסטינקטים הטבעיים שלנו, כבר התווסף אינסטינקט המנוסה למרחב מוגן. 2 מתוך הילדים שלי לא מכירים בכלל מציאות של חיים ללא אזעקות.

אזעקות וטילים באמצע החיים, זה חיים בשבילם.

הגיוני?

לא.

אבל ככה זה.

וזה מביא אותי לחשוב על כל המקומות ההזויים והבלתי הגיוניים שהסתגלתי אליהם באופן אישי בחיי מבלי לחשוב.

זה מביא אותי לחשוב על אנושות שלמה שמסתגלת לצורות חיים הזויה רק בגלל שהיא כבר לא זוכרת משהו אחר.

זה מביא אותי לחשוב על כל המקומות הלא מטופלים בחיינו, שלאט לאט גובים מאיתנו מחיר. מחיר יקר מאד. ולרוב זה אפילו קורה מבלי שאנחנו שמים לב.

כמה תובנות מהמצב הזה:

1. כשאנחנו נמנעים מלטפל במשהו כשהוא קטן בתמורה לשקט תעשייתי – אנחנו יוצרים בעיה גדולה שעתידה להתפרץ עלינו ולגבות מחיר כואב בעתיד.

אני רק חושבת על מקומות בחיים שלי שלא טופלו בזמן. בזוגיות, בילדים, בעסק, בקשרים בין אישיים ואפילו בניהול הבית. דברים שידעתי שכדאי לטפל בהם אבל העדפתי לדחות ולדחוק אותם. הם לא היו דחופים – אבל יום אחד הם התפוצצו לי בפנים…

רגע של התבוננות -

איפה בזוגיות/ במשפחה/ באורח החיים/ בפרנסה אתם נמנעים למטפל בדברים רק בשביל לזכות בקצת שקט תעשייתי?

האם אתם מודעים לכך, שהמחיר העתידי הולך להיות כואב מאד או שאתם מעדיפים להדחיק גם את זה?

2. תקופת הישרדות, מציפה דפוסים והתנהלויות שאנחנו איכשהו מצליחים להימנע מלהתמודד איתם במהלך השגרה.

כמו שכשמזדקנים, דפוסים מתחדדים. כך גם במצבי הישרדות.

נקודות התורפה (וגם החוזק) יצופו וכבר אי אפשר יהיה לברוח מהם.

אני רק מתבוננת על עצמי ורואה את הקושי שלי עם גבולות. את הנטייה להעניק לילדים עד שאני מתרוקנת. את הצורך שלי במרחב ואת ההתכנסות שלי פנימה. דפוסים שמתחדדים כיום לאור המצב.

ויודעת, שכל מה שאני מעדיפה אולי לא לפגוש במהלך השגרה, זאת הזדמנות אדירה בשבילי עם קצת מוכנות, לפגוש כיום ולהתמודד איתו.

רגע של התבוננות -

כיצד אתם מגיבים למצב? איזה דפוסים מתעוררים כשקשה לכם? כשאתם נמצאים במצב של אי וודאות? כשאתם במצב של מתח והישרדות?

אילו נקודות חולשה אתם מזהים בקשר הזוגי שלכם? בקשר עם הילדים שלכם? בינכם לבין עצמכם? בתפקוד היומיומי שלכם? בתפקוד הרגשי שלכם?

אלו בדיוק המקומות שמנהלים אתכם בקטן מתחת לפני השטח. זאת בסך הכל הזדמנות לראות את מה שקיים שם תמיד וזקוק לריפוי…

3. ברגע שמצב ההישרדות נמשך למשך זמן ארוך מידי, אנחנו מסתגלים אליו והופכים אותו לשגרה. אנחנו מנרמלים אותו ואיכשהו מקבלים אותו.

תחשבו על מצב שאתם נכנסים לחדר עם ריח לא נעים. לאחר 5 דקות כבר כמעט ולא תרגישו את הריח הלא נעים. על מנת להיפטר מכאב, אנחנו מתאימים את עצמנו למציאות ומסתגלים אליה.

וכך, אם אנחנו חיים ללא אהבה. בהתחלה זה כאב.

אולי אפילו נלחמנו בזה.

בסוף התרגלנו…

ואם אנחנו חיים ללא עניין ומשמעות. בהתחלה זה כאב.

אולי אפילו נלחמנו בזה.

אבל גם לזה התרגלנו בסוף…

וכך גם לגבי שמחה, אינטימיות, קרבה, שלווה וחיבור מלא למי שאנחנו.

כשרק התרחקנו מעצמנו, זה כאב מאד.

לאט לאט התרגלנו.

עד שכיום אנחנו אפילו לא מכירים מציאות אחרת.

רק כשאנחנו נזכרים שוב, זה חוזר לכאוב.

אבל כל עוד שלא נזכרנו – חיים בקטן מלאי בדידות רגשית, חוסר שייכות וחוסר משמעות הם שיגרה של ממש.

חיים ללא אהבה עצמית, בחוויה פנימית שאנחנו לא ראויים ולא טובים מספיק, בניסיונות אינסופיים להשגת אישור וקבלה חיצוניים – נראים לנו נורמליים.

חיים בהם אנחנו מחפשים מילוי וסיפוק לחום הרגשי שחסר לנו באמצעות צריכה של עוד חומר נראים לנו הכי טבעיים והכי נורמליים.

כל כך התבלבלנו שלפעמים אנחנו אפילו ממש שואפים לחיי חומר נהנתניים כאילו שזה מה שבאמת חסר לנו. כאילו שזה מה שבאמת יכול לרפא את הכאב הפנימי שלנו.

אנחנו כל כך רגילים לחסר. כל כך רגילים להסתגלות שלנו למציאות ההישרדותית והבלתי טבעית הזאת, שכל שינוי מפחיד אותנו.

גם כשאנחנו כבר חווים את הכאב על המקום שבו אנחנו נמצאים כיום.

גם כשאנחנו רציונאלית רוצים שינוי.

תכלס' כשאנחנו באים לחולל את השינוי אנחנו נתקעים.

לפעמים אנחנו מתחילים אותו בבוסט של אנרגיה שמתפוגגת לה לאחר תקופה קצרה

ולפעמים אנחנו אפילו לא מצליחים לנוע.

הפחד מהשינוי,

חוסר היכולת לשנות תוקע אותנו.

ועכשיו אני רוצה לשתף אתכם שעוד מלפני כל הסיפור המלחמתי הזה תכננתי השקה לערכת "הכוח לשנות".

ההשקה תוכננה ל19.8 ובעזרת ה' תצא בזמנה.

רק מה, שיותר מהכל, אני מרגישה שדווקא עכשיו – כשאין עוד לאן לברוח.

כשהמקומות שדורשים שינוי עולים על פני השטח בבהירות כל כך גדולה. זאת הזדמנות אדירה לשינוי ולריפוי.

ואני רוצה להציע לכם לקחת דווקא את הנקודות הכי כואבות ולחולל בהם שינוי וריפוי. להוסיף בהם אור.

לעזור לכם למצוא את הכוח לשנות דווקא את המקומות הפנימיים האלה, שנמצאים להם מתחת לפני השטח ועכשיו נראים להם בבירור ובעוצמה רבה.

לחולל את השינוי דווקא מהמקום הכי נמוך וכואב, דבר שיבטיח את השינוי הכי פנימי.

שינוי שיהפוך להיות חלק ממי שאתם ולא יתפוגג לו במהירות.

להפוך את השינוי הרצוי לחלק בלתי נפרד מחייכם.

ולכן, עוד לפני שאני פותחת את ההשקה הרשמית לקהל הרחב – אני מציעה לקהילת העוקבים אחרי למשך שבוע בלבד את ערכת "הכוח לשנות" במחיר שלא יחזור עוד (גם לא בשבוע ההשקה!)

ערכת "הכוח לשנות" מוקדשת כולה ליצירת השינוי הרצוי לך ומיועדת לכל מי שרוצה לחולל שינוי בחייו.

לכל מי שקם בבוקר ומרגיש שזה לא זה. שאלו לא החיים עליהם חלם. שאלו לא החיים שהוא באמת שמח לחיות.

הערכה מתאימה לכל מי שמבין שבלי הכוח לשנות, כל מאמצי ההתפתחות לא שווים כלום.

כי הכל תלוי בכוח לשנות.

יישום הידע הרב שיש לך, האומץ לשנות דפוסים והרגלים, היכולת להתמיד במימוש הרצון שלך ועוד….

הכל מתחיל ונגמר בכוח לשנות. מי שיש לו את הכוח לשנות לא כבול לשום דבר ויכול לחיות את החיים שהוא חולם עליהם.

בערכה אני מלמדת אותך שלב אחר שלב איך לחולל את השינוי הרצוי לך ואיך להפוך אותו לחלק בלתי נפרד מחייך.

כיוון שזאת לא הדרכה תאורטית כל מי שעובר את ההדרכה מייצר את תוכנית השינוי האישית שלו.

בהנחייה מדוייקת ותוך קבלת משוב ממני על התוכנית השינוי שלו!

הערכה מתאימה גם למי שיש לו שינוי ספציפי שהוא יודע שהוא רוצה לחולל בחייו וגם למי שעדיין אין לו שינוי ספציפי רצוי אך מרגיש שהוא רוצה/צריך לשנות משהו כדי לחיות בטוב.

בשביל להצליח לחולל את השינוי הרצוי, הדבר היחיד שצריך זה את האמונה שנועדת לטוב, ושמגיע לך לחיות בטוב.

הערכה מורכבת מ3 שיעורים כאשר לכל שיעור מצורפים דפי עבודה מעשיים.

לאחר ההאזנה לכל השיעורים, תוכנית העבודה לשינוי שלך מוכנה ואתה שולח לי אותה למשוב ולבדיקה.

יחד עם ההערות, הארות והכוונה שלי השינוי שלך הופך לחלק בלתי נפרד מחייך ואתה פנוי להתקדם לשינוי הרצוי הבא.

עלות הערכה בדרך כלל היא 697 ₪ אבל לרגל המצב, לשבוע בלבד אני מעניקה 240 ₪ הנחה וההשקעה בערכה היא בסך 457 ₪ בלבד.

בסכום זה אתה מקבל:

1. תוכנית ספציפית ליצירת השינוי האישי הרצוי לך בחיים.

2. ידע והבנה של תהליך השינוי שיאפשרו לך לחולל עוד שינויים רצויים בעתיד.

3. ניתוח שלי על התקיעות בחייך + הכוונה אישית ומדוייקת כיצד לצאת ממנה.

בנוסף, יש לך חצי שנה של אחריות מלאה על הרכישה.

זאת אומרת שאתה יכול להאזין להדרכה, לבנות לך את תוכנית העבודה שלך לשינוי, לתת לי לעבור עליה, לקבל את האבחון שלי, ואם לאחר כל זה, הגעת למסקנה שהערכה לא מתאימה מכל סיבה שהיא. כל כספך יוחזר במלואו!

איך נרשמים?

אפשר להשאיר הודעה טלפונית, בטלפון 054-2187702 ואחזור אליך

ואפשר להירשם בדף התשלום בלחיצה כאן

חיבוק גדול והרבה אהבה,

חני

נ.ב

חשוב רגע על החיים שלך כיום.

חשוב רגע על השינויים שאתה רוצה לחולל בחייך?

חשוב על כל ההזדמנויות שהחמצת בחייך…

חשוב על כל השערים שלא עברת בהם רק בגלל שנכנעת לקולות הספקניים שבתוכך

חשוב על חברים או מכרים שכן העיזו לצאת לדרך חדשה. על אנשים שכן העיזו להרים את הכפפה ולהשקיע בעצמם…

כן. חלקם בטח נכשלו. וחלקם הצליחו.

מה שבטוח הוא שכשאנחנו לא נוקטים בפעולות חדשות, לרוב, שום דבר חדש לא מתרחש :(

תן צ'אנס לשינוי שאתה חולם עליו.

כן.

לפעמים מה שאנחנו צריכים זה רק נקודת מבט חדשה. פעולה חדשה. תוכנית חדשה.

ואת כל זה תקבל בערכת הכוח לשנות.

השינוי שלך יכול להיות כאן ומהר.

רק תסכים לזמן אותו לחייך…

2 תגובות

יוני 22 2014

להסכים להיראות

איך יכול להיות שב2 פגישות תוכלי לעזור לי?

מה כבר תאמרי לי שאני לא יודע?

כבר הלכתי למלא מטפלים ומאמנים מה כבר תוכלי לחדש לי?

מה המיוחד במה שאת עושה?

עוד ועוד שאלות סביב הדרך לריפוי ודרך המפגש איתי.

בתקופה האחרונה בעקבות הפרסום שלי של המדריך "כל מה שבישיבה לא גילו לך על החיים", ההשקה שלי של הקורס "לחיות ולממש את הפוטנציאל שלך ב100%", הריאיון שלי ברדיו "מניתוק לאינטימיות" והמבצע על הפגישות האישיות איתי

שוחחתי עם עשרות רבות של אנשים. שאצל כולם אותה השאלה בווריאציות שונות – איך תוכלי לעזור לי?!

רבים מהם חווים תקיעות רגשית כבר זמן רב.

אנשים שמצליחים מאד בתחומים הרציונליים של החיים ותקועים בצד הרגשי והאינטימי של החיים.

בכל מה שקשור לעולם הפנימי שלהם.

בכל מה שקשור לחיבור לאהבה שבתוכם ולמימוש הפוטנציאל האישי שלהם בכל התחומים. (יצירתיות, שמחה, אינטימיות, קירבה, אכפתיות, ביטוי עצמי ועוד)

מה שמעניין בבני אדם – שבאופן טבעי, למרות הקושי והכאב באיזשהו מקום אנחנו מעדיפים להישאר במקום. כלומר, אנחנו מעדיפים את התקיעות שלנו כיום על פני טוב אפשרי, בלתי ידוע בעתיד.

זה ממש לא משנה מה אנחנו אומרים ומספרים לעצמנו. כל עוד אנחנו תקועים זאת אומרת שאנחנו מעדיפים את הרווח הנוכחי. ברגע שבו הרווח מפסיק להיות רווח. ברגע שבו אנחנו באמת רוצים שינוי. ברגע שבו אנחנו מקבלים החלטה, אנחנו זזים.

זה ממש לא משנה מה אנחנו מספרים לעצמנו. כל עוד שאנחנו תקועים במקום מסויים, יש לנו רווח בו.

כל עוד שאנחנו מתכחשים לרווח הזה, אנחנו לא יכולים לזוז קדימה.

ריפוי עמוק מתרחש כשאנחנו מסכימים להיראות.

כשאנחנו יוצרים אחדות.

בסופו של דבר הנפרדות היא מקור רוב הסבל שלנו. בעיקר הסבל הרגשי.

הנפרדות מעצמנו.

הנפרדות מהגדולה שלנו.

הנפרדות בין החלקים בתוכנו בין הראש, הלב והמין. (הפיצול כאן הוא כואב והרסני במיוחד)

הנפרדות בין תת המודע למודע

הנפרדות בין העולם הפנימי שלנו לחיצוני

הנפרדות שלנו מבן או בת הזוג שלנו

הנפרדות מהאהבה שבתוכנו, מהמהות הפנימית והנשמתית שלנו

הנפרדות מהחיים עצמם.

הנפרדות עצמה.

ככל שיש בתוכי יותר חלקים נפרדים. אני יותר תקוע

אני סובל יותר.

אני משול לספינה שבה רב החובל מוטל קשור באיזשהו חדר. והצוות כולו מנסה להשיט את הספינה כל אחד לכיוונו הוא.

הראש סוחב לכיוון אחד

הלב סוחב לכיוון אחר

היצר לעוד כיוון

התאוות. המוסר. המצפון. הערכים. ההרגלים. הפחדים. התשוקות והחלומות. כל אחד לכיוון אחר

כאשר אנחנו נותרים בתווך תקועים. ומתוסכלים.

רב החובל, הוא העצמי שלנו. המהות שלנו.

כאשר היא לא מתפקדת. אנחנו חיים בפיצול ובנפרדות.

כאשר רב החובל מנצח על האנייה וכל אנשי הצוות פועלים בצורה הרמונית, אפשר להפליג ולגלות מקומות חדשים.

כשאנחנו מגיעים ומחפשים ריפוי.

כשאנחנו באים ורוצים להתמודד עם מה שכואב לנו כיום בין אם זה:

בעיות פסיכוסומטיות של הגוף. בעיות בתקשורת. בזוגיות. דימוי עצמי נמוך. פחדים. חרדות. קנאה. הקטנה עצמית. עומס רגשי. כעסים פנימיים. חוסר מימוש עצמי. בור שחור. מחשבות אובססיביות. התמכרויות. אכילת יתר. דחף אינסופי של חיפוש וחיים בחוויה של חוסר סיפוק תמידי ומה לא?

התשובה נמצאת במקום אחד והיא ביצירת חיבור.

כשאנחנו חיים בהסתרה עצמית ובדחייה של חלקים מתוכנו

כשאנחנו חיים בהלקאה עצמית ובשנאה של חלקים ממי שאנחנו

כשאנחנו חיים בתדמית, באגו

כשאנחנו חיים בפחד מלראות ולהראות את המכלול של מי שאנחנו

שלמרבה הפלא כולל גם חלקים אנושיים פחות נוצצים. גם חלקים שאולי אנחנו שופטים כשליליים וגם הרבה סודות, פחדים וכאב.

ולמרבה הפלא הגדול יותר כולל גם גדולה מאד גדולה ועוצמה פנימית אדירה

כשאנחנו חיים בהסתרה ובכיווץ אנחנו חיים בקטן ויוצרים סבל שסופו להתפרץ יום אחד

אנחנו יוצרים ביצה פנימית שסופנו לשקוע בתוכה

והריפוי, למרבה הפלא משותף כמעט לכל הבעיות שלנו

הריפוי נמצא במוכנות שלנו להיראות.

בהסכמה שלנו להראות את עצמנו בצורה מלאה ושלמה.

אז כן. אנחנו יכולים לעשות הרבה עבודה פנימית ולצמוח.

אבל בשביל להגיע לגרעין הריפוי

בשביל ליצור אחדות פנימית ביננו לבין כל החלקים שלנו. ביננו לחיים.

עלינו ראשית להסכים לראות הכל.

ואז, להסכים להיראות בידי מישהו אחר.

להסכים לפתוח את הלב ולהתקרב

להסכים ללב אחר לגעת ולראות את כל מי שאנחנו. את כל מה שעובר עלינו

את הייאוש. את הכאב. את הבדידות. את הגועל. את החולשות. את העצב. את הלכלוך. את האשמה. את הפנטזיות. את האכזבה. את חוסר האונים. את הכעס. את ההרס. את הכיעור. את הבושה. את החולשה. את כל מה שלמדנו במהלך השנים להסתיר מאחרים ומעצמנו.

וכשאנחנו מסכים להתקרב, לראות ולהראות לאט לאט אנחנו הופכים חזרה לאנשים שלמים

לאט לאט אנחנו מתחברים למקור העוצמה שלנו

לאט לאט אנחנו מאפשרים לאהבה הפנימית לזרום בתוכנו

לאט לאט אנחנו מתחברים למקור העוצמה שלנו

ושום דבר כבר לא יכול להפחיד אותנו

העולם הפנימי מצליח לבוא לידי ביטוי

במקום נפרדות, נוצרת אחדות

אחדות פנימית היא עוצמה

אחדות פנימית היא אומץ

באחדות פנימית אנחנו נעים בצורה טבעית קדימה עם הרצון שלנו

כבר אין שום דבר שמעכב אותנו

כל החלקים שלנו מגוייסים לדבר אחד והוא למימוש המלא של מי שאנחנו.

וזה מה שאני עושה.

וכך אני עובדת.

במפגש איתי אני יוצרת חלל של אהבה.

חלל מרפא.

שמאפשר למי שמולי להביא את עצמו בצורה מלאה

ומעצם המפגש כבר מתחולל הריפוי

זה לא הכלי שבו אנחנו משתמשים במפגש עם אחרים

זה החלל.

זאת האהבה.

ועכשיו, אם באמת חפצי ריפוי אתם.

אם באמת קצתם בסבל ובתקיעות

אם באמת אתם כמהים למימוש מלא יותר של מי שאתם וליצירת אחדות פנימית בין כל החלקים שבתוככם

מצאו לכם מישהו שאתם יכולים להיראות מולו.

להיראות ברציונאל

להיראות באמוציונאל – ברגש

להיראות באינטימי – בכל המקומות הרגשיים הפנימיים שהם ללא לגימציה חברתית

אין דרך אחרת חוץ מלהיפתח, להתקרב, לראות ולהראות, לגעת, להתחבר, לפגוש ולאהוב בצורה מלאה.

אוהבת אתכם,

חני

נ.ב. ואחרי שאני קוראת את מה שכתבתי אני עדין מרגישה שלא באמת הצלחתי להעביר את הנס שמתחולל במפגש האינטימי. את הריפוי שחלל האהבה מאפשר.

את ההתמרה האדירה שמתרחשת כשאנחנו מסכימים להיראות.

הכל הופך לקל יותר. לאפשרי יותר. לשקט יותר.

המוכנות להיראות מקרינה על כל תחומי החיים.

על האינטימיות בקשרים הקרובים לנו. על התקשורת הזוגית שלנו. על הקשר שלנו עם הילדים. על היכולת שלנו לדרוש העלאה בשכר מהבוס. על הדימוי העצמי שלנו. על העוצמה הפנימית שלנו ועל האומץ לתפוס מקום ולחיות את הגדולה שלנו.

להסכים להיראות זאת הדרך היחידה באמת לחיות.

2 תגובות

יוני 01 2014

איך מאפשרים ללב לבטא את מה שמרגיש לו בצורה חופשית ומלאה?

האנשים השותקים.

כך אני קוראת להם.

אני פוגשת אותם שוב ושוב.

אנשים שסביב הלב שלהם יש מחסום עבה.

מחסום של שתיקה.

מבחוץ הכל בסדר.

אצל חלקם אפילו לא מבחינם בשתיקת הלב.

היא מיטשטשת בבליל מילים רציונאליות או ריקניות.

פעם גם אני הייתי כזאת…

מילה לא יצאה מהלב שלי.

גם כשהבנתי שזה הדבר הנכון לעשות זה פשוט לא הצליח לי.

המילים נתקעו. לא זרמו.

רק שקט גדול שעטף את הכל והסתיר אותי יותר מהכל.

אצלי זה היה מוקצן במיוחד כי מחסום השתיקה עטף גם את העולם המחשבתי שלי.

חשבתי אחרת מהסובבים אותי. ראיתי אחרת ושתקתי.

וככל שהשתיקה גדלה הבדידות גדלה ותחושת המחנק גדלה.

…אנשים סביבי בכלל לא ידעו שאני שותקת. אבל בפנים נחנקתי.

כשכבר לא הייתי מסוגלת יותר פתחתי בלוג אנונימי ובו התחלתי להביע החוצה את העולם הפנימי שלי. את מה שעובר עלי. מרגיש לי וחושב לי.

(למקרה ואתם שואלים הבלוג היה בקפה דמרקר ואיכשהו נעלם ונגוז לו לגמרי – לצערי אין לי העתק ממנו)

כך או כך אני מכירה את חוויית השתיקה

את ההסתובבות בעולם עם פער גדול בין מה שעובר עלי ומרגיש לי לבין מה שאני מבטא החוצה

את הפער הזה בין איך שאני רואה את העולם וחווה אותו לבין מה שאני מבטאה החוצה

את השתיקה הזאת סביב הלב, ובמקרה הכואב יותר גם סביב המחשבה.

בשבועות האחרונים שוחחתי עם עשרות אנשים שותקים

כל אחד והסיפור שלו.

כל אחד והשתיקה שלו

המשותף לכולם היא ההסתרה

הסתרה של חלק ממי שהם

חלק מהעולם הפנימי שלהם

ולמרבה הכאב, זה דווקא החלק המהותי שבתוכם…

כל אחד וסיבותיו הוא.

כל אחד ועברו הוא.

והמשותף לכולם היא תחושת המחנק והכלא הפנימי.

ככל שהעולם הפנימי עשיר יותר

ככל שהחופש המחשבתי גדול יותר

ככל שהלב מלא יותר

החיפוש אחר ביטוי גדול יותר

וההסתרה כואבת יותר

ושלא תטעו, חלקם אנשים מאד מפורסמים.

חלקם אפילו אנשי תקשורת שנונים

אמנים

מטפלים

פוליטיקאים

ורבנים

אנשים שכלפי חוץ נראים עם פה גדול

אנשים שכלפי חוץ נראים הכי טבעיים ומשוחררים

אנשים שהסביבה אוהבת ומעריכה על טוב ליבם

וגם אנשים שנראים רגילים ופשוטים שבתוכם מבעבע עולם פנימי עשיר שמחפש להתבטא. קול יחודי שמחפש להישמע

ושותק.

לא משנה איפה זה פוגש אותך

אם יש חלקים שותקים בתוכך

אם יש לך רגשות שאתה לא יכול לשתף ולחלוק

אם יש לך מחשבות ודעות שאתה לא יכול להביע

אם יש לך חלומות ותשוקות שאתה מצניע

אם יש לך צרכים ורצונות שאתה לא מביא לידי ביטוי

אתה מחמיץ משהו חשוב

אתה מחמיץ את החופש להיות מי שאתה בצורה מלאה

אתה מחמיץ את החיים עצמם

וזה לא חייב להיות כך.

אם אני למדתי לפתוח את הלב ולחלוק את הרגשות הכי עדינים, מביכים וחשופים שלי

אם אני למדתי לפתוח את הפה ולהביע את מה שחושב לי

גם אתם יכולים. (ותאמינו לי!)

אין כמו החופש להביא את מי שאתה לידי ביטוי באופן חופשי, זורם ופתוח.

רק כשאנחנו מביאים את עצמנו בצורה מלאה ומפסיקים להסתיר ולהסתתר אנחנו יכולים לחוות את ההרגשה הבסיסית שנועדנו להרגיש והיא – שמותר לנו להיות מי שאנחנו בצורה מלאה. ושמי שאנחנו זה טוב וראוי בצורה מוחלטת. ושאנחנו טובים וראויים לאהבה עם חוסר המושלמות שלנו.

חוסר השייכות, תחושת הזרות, הבדידות הפנימית והחוויה שאנחנו מסתובבים ליד החיים נעלמים

ומאנשים שותקים אנחנו הופכים לאנשים חיים

אז איך באמת מחוללים את השינוי?

איך מטפלים במחסום הזה שיושב בין העולם הפנימי שלנו לעולם החיצוני?

איך מאפשרים ללב לבטא את מה שמרגיש לו?

על זה בדיוק ועוד אני הולכת לדבר בוובינר מיוחד (הדרכה אינטרנטית שמועברת בשידור חי)

העולם הפנימי שלי – מסוד לעוצמה

הוובינר יערך ב12.6.14 יד' סיון בשעה 20:30

ההשתתפות היא בחינם אך יש צורך בהרשמה מראש – כאן בטופס (פשוט להכניס את כתובת המייל ולהירשם)

דואר אלקטרוני *

הקלטה תשלח לנרשמים בלבד כך שגם אם אין באפשרותכם להשתתף בשידור החי אני ממליצה להירשם

ועכשיו, אשמח לשמוע מכם איפה הנושא הזה פוגש אתכם באופן אישי – שתפו אותי כאן בתגובות

חשבו רגע על כל מי שאתם מכירים – אם יש מישהו שלדעתכם יוכל להפיק תועלת מההאזנה לוובינר אנא שלחו לו את הקישור להרשמה

הרבה אהבה וטוב,

חני

13 תגובות

מאי 04 2014

אתה צועד כמו שאתה חי…

בשביל מה לעזאזל אני צריכה את זה? אני שואלת את עצמי מתנשפת כולי.

אין חלק בגוף שלא כואב לי.

מה חיפשתי שיצאתי לדרך? מה חשבתי לעצמי? מה היה כל כך רע לשבת עכשיו במזגן כמו כול האנשים הנורמליים?

מה את מחפשת?

למה את תמיד מחפשת?

איך זה שמה שמספיק לכל מי שסביבך לא מספיק לך?

ופתאום אני קולטת…

אני הולכת בדיוק כמו שאני חייה.

רק שעכשיו, כאן לבד בטבע. עם תרמיל (ששוקל כמעט כמוני) על הגב. 2 מקלות ביד אין לי ברירה אלא להישיר מבט ולראות, לפגוש ולחוות את כל מה שאני כל כך יפה מבינה ומודעת לו בראש.

וגם את כל מה שלא…

החיים הם כמו השביל. אני צועדת כמו שאני חיה.

הקולות הם אותם קולות.

הרגשות שעולים הם אותם הרגשות.

ההתמודדויות הם אותם התמודדויות.

הדפוסים שלי הם אותם הדפוסים.

כשאני פותרת כאן משהו, אני פותרת אותו גם בחיים שלי.

כשאני משחררת כאן מחשבה שמעכבת אותי, אני משחררת אותה גם מהחיים שלי.

כשאני מוצאת כאן משמעות, אני מוצאת אותה גם בחיים שלי.

כשאני מתמסרת. אני מתמסרת גם בחיים שלי.

אז הנה. אני כאן. אחרי קילומטרים רבים. נופים. כאבי שרירים. אנשים מקסימים שפגשתי בדרך ואהבה גדולה שרק התחלתי לממש.

:)

כמה תובנות שאספתי בדרך…

אז כמו שכתבתי קודם, ההבנה הגדולה שלי הייתה שהשביל והחיים הם ממש אותו הדבר.

בהתחלה, אתה בכלל לא מודע לעצם קיומו של השביל.

אתה קם בבוקר, מתארגן, יוצא לעבוד, חוזר, מעביר את היום. משרת את החיים ואיכשהו מתנהל. הכל לכאורה בסדר. משפחה. זוגיות. פרנסה. אין תלונות משמעותיות.

רק מה. פתאום נודע לך על השביל. אתה שומע שיש דבר כזה ששמו 'שביל ישראל' או כל שביל אחר שתבחרו לצעוד בו.

אתה מתחיל לקרוא עליו. ללמוד. לחפש מידע. להתעניין. להתעדכן. עד שנדמה לך שאתה מבין משהו. ומשהו בתוכך אומר לך – את זה אני רוצה.

אתה שומע את הקול הקטן. מרגיש את תחושות הבטן – וממשיך לקרוא ולהתעניין ואומר לעצמך: מתי שהוא כשאצא לפנסיה אולי אעשה את זה. עכשיו אי אפשר: ילדים, בן זוג, עבודה, הורים, משכנתא – אילוצים.

רק מה, לאט לאט הקול הזה גדל. התחושה הזאת בבטן מתעצמת ואתה צריך לקבל החלטה.

האם אתה הולך ומוחק את זה כרגע מחייך כדי לא לפגום במארג העדין שאתה מתנהל בו. או שמא אתה יוצא לדרך בלי באמת לדעת מה זה אומר. בלי באמת לדעת מה תפגוש שם ולאן תגיע.

כל זה בהקשר לשביל.

רק שזה בדיוק כך גם לגבי החיים שלנו.

בתחילה אנחנו מסתובבים לנו בחיים. משרתים לנו את החיים ומתנהלים כפי שאנחנו רגילים. תחושת שיממון, חוסר משמעות, בדידות, חוסר שייכות, בור רגשי שחור, מועקה תמידית, תלות רגשית ועוד בעיות שאנחנו נושאים איתנו. אבל איכשהו אנחנו ממשיכים לנו להסתובב. בלי ממש לדעת שיש דרך אחרת לחיות. בלי תלונות משמעותיות. פשוט מסתובבים. זה הרגיל שלנו. לפעמים אנחנו אפילו לא מודעים לכל הנטל הזה שיושב עלינו. זה מה שאנחנו רגילים. זה מה שאנחנו מכירים. זה מה שאנחנו… (לפחות בחוויה העצמית)

רק מה, פתאום נודע לנו על השביל. פתאום אנחנו קולטים בצורה זאת או אחרת שיש דרך אחרת לחיות את החיים. שאפשר לחיות באמת! שאין כל סיבה להסתובב כאן ולשרת את החיים. אלא שאפשר גם ממש לחיות אותם. אפשר לאהוב. אפשר לשמוח. אפשר לחיות בחוויית מלאות וסיפוק. אפשר לחיות בתשוקה והתלהבות. אפשר לחיות באינטימיות ובקרבה. אפשר לגעת בחיים. אפשר לתת לחיים לגעת בנו.

אז אנחנו מתחילים לקרוא. ללמוד. לחפש מידע. להתעניין. ללכת לסדנאות. מנסים לחוות באמצעות סרטים. ספרים. ריגושים ודרכים נוספות. אפילו הופכים למומחים בתחום. יודעים ומבינים בדיוק מה ואיך לחיות.

ועמוק בפנים קול קטן אומר לנו שאנחנו ראויים לחיות את החיים במלואם. שמספיק לשרת את החיים. ושהגיע הזמן לחוות את החיים באמת. להתחבר אליהם באמת. תחושת הבטן הפנימית שלנו מאותתת לנו שזה מה שאנחנו מחפשים. שזה מה שאנחנו רוצים. שלכך אנחנו ראויים.

ובתגובה… אנחנו ממשיכים ללמוד. ממשיכים 'לקרוא על'. ממשיכים להתבונן ולנתח. והקול הפנימי גדל ותחושת הבטן מייסרת. והתשוקה והרצון גדלים. לשרת את החיים זה כבר לא מספיק לנו. מסגרת החיים שהייתה לנו עד היום כבר מרגישה משעממת ותפלה ויותר מכל, חונקת.

וכאן מגיע הרגע לקבל החלטה. האם אני עולה על הדרך ומתחיל לחיות. או שמא אני ממשיך להעביר את חיי בצפייה מהצד? האם אני מוכן להעז ולשלם את המחיר של לצאת למסע של לחיות באמת. או שמא, אני מוותר כדי לא להקריב את מערכת החיים שאני כבול בתוכה אך מוותר על עצמי ומקריב את החיים האישיים שלי?

אז קיבלתי את ההחלטה. ויצאתי לדרך.

אני יוצאת לי מהמונית שהביאה אותי מקריית שמונה לדן. וגל חום מקבל את פני. איכשהו מצליחה למשוך את התרמיל מהרכב. אני מכתפת אותי על כתפי בעמל רב ומביטה במונית המתרחקת.

אני לא יודעת מה נורא יותר. החום או הכובד. לוקחת שלוק מים.

ואוקי. צריך להתחיל ללכת.

טוב. מסתבר שהכובד נורא יותר…

מתחילה ללכת. נעצרת. מתנשפת. עוד פסיעה ועוד פסיעה.

טוב. זה ברור שאני לא בכושר.

חם.

כבד.

לא רואה כלום.

לא חושבת על כלום.

רק מרגישה את הגוף.

זה כבד!!!

ממשיכה….

וכן. ככה זה גם בחיים. אנחנו מקבלים החלטה. רוצים לצאת לדרך עם כל הידע הרב שצברנו ולמדנו. ואופס. משהו כאן לא ממש עובד. קראתי. למדתי. עברתי סדנאות. איך זה שביישום בפועל כל זה מתפקשש? במקום לחיות בצורה המובטחת. במקום שמחה. אהבה. סיפוק רגשי. מימוש עצמי. אינטימיות. אנחנו פוגשים סבל. כאב. קושי. תסכול. שדים פנימיים. ותוהים לעצמנו מה לעזאזל חשבנו כשהחלטנו לצאת למסע הזה?

מה היה רע לנו קודם?

למה לא הסתפקנו בפרוסת הלחם שהייתה לנו? בשביל מה בעצם יצאנו לחפש את העוגה???

רק שלאט לאט. צעד צעד. אנחנו מתקדמים.

אין באמת לאן למהר. אין לאן להגיע – כיוון שהחיים הם הדרך. הדרך נגמרת רק כשמתים.

אז נכון, ככל שמתקדמים בדרך יש יותר חופש פנימי ויש יותר ממה שאנחנו מחפשים כיום.

ונכון שככל שמתקדמים, אנחנו הופכים לאנשים שלמים יותר.

ויחד עם זאת. אין נקודה שבה נגמרת הדרך. ולכן מה שחשוב הוא להתקדם.

צעד אחר צעד.

וכמו בשביל, לחפש את הסימונים ולצעוד בעקבותיהם. תמיד יש אנשים שהלכו בדרך הזאת לפנינו. אם נצעד בעקבות הסימונים שלהם, זה ישמור אותנו בדרך.

וכמו בשביל, מותר להיעזר. מותר להיתמך. אני צעדתי עם 2 מקלות שעזרו לי לשמור על איזון בירידות ובעליות התלולות. גם בחיים, חשוב תמיד לשמור על איזון. בעיקר כשקשה, למצוא את המקום בחיים שיכול לתמוך בנו ולעזור לנו לעבור את החלק הזה.

וכמו בשביל, ככל שאתה סוחב על עצמך יותר, כואב לך יותר – לשחרר את מה שאנחנו סוחבים אתנו מהעבר. זה מכביד ומכאיב. לפנות מקום בנפש. לשחרר אנשים, קשרים, רגשות, חוויות, זיכרונות ודברים שקושרים אותנו לעבר ומעבירים את מירב המשקל לאחורינו. ככל שהתרמיל קל יותר, קל יותר להתקדם בדרך.

וכמו בשביל, לדעת שהנוף כל הזמן משתנה. גם אם עכשיו אנחנו בירידה, היא תגמר ואחריה תגיע עליה או סתם דרך עפר. גם אם עכשיו אנחנו חשופים לשמש. זה יגמר ותגיע דרך מוצלת. הנוף משתנה. רק שהעיקרון לא משתנה – כל צעד אפילו קטן, מקדם אותנו.

וחשוב מכל - ליהנות מהדרך. פשוט ליהנות!

וכן. יכולתי לכתוב עוד המון.

יכולתי לכתוב על ההתמודדות עם הקולות הפנימיים.

על ההתמסרות.

על האינטימיות.

על המפגש הבלתי אמצעי עם עצמנו.

על המראה הענקית לגבי ההתנהלות היומיומית שלי מול אתגרים. מול קושי. מול שעמום. מול בדידות. מול פחדים. מול הבלתי נודע.

על כך שעיקר הקושי הוא בראש. ועיקר ההתמודדות היא בנפש.

רק שאני מזמינה אתכם לקבל החלטה, לצאת למסע ולראות בעצמכם. לפגוש את עצמכם!

זאת המתנה הגדולה ביותר שתוכלו לתת לעצמכם.

ברגע שתדעו לענות לעצמכם מה אתם עושים כאן על השביל? בשביל מה יצאתם בכלל לדרך? – הפכתם ברמה מסוימת לבני חורין.

וכאן, רגעים ספורים לפני יום הזיכרון ויום העצמאות. צמד ימים שהקרבה ביניהם מראה לנו שמוות וחיים. כאב ושמחה. הם חלק ממארג אחד שלם שמרכיב את הדבר הנפלא הזה שנקרא החיים אני מזמינה אתכם לקבל את ההחלטה ולהצטרף לאלו שהולכים בדרך. בדרך אל עצמם. בדרך החיים…

לזכור שאנחנו לא חיים לנצח, לשחרר את הפחדים ולחיות בעצמאות אישית ורגשית – להעז לשלם את המחיר שכרוך בלהיפרד ממה שכובל אותנו. לעשות את הצעד. לרדת מהמונית הממוזגת ולהתחיל לצעוד.

אין כיף גדול מזה.

מהי הדרך שלכם? מהו השביל שתחושת הבטן שלכם מאותת לכם שהוא השביל שלכם?

צאו אליו.

אוהבת אתכם מאד ומאחלת לכם ולי עצמאות אישית אמתית.

חני.

7 תגובות

אפר' 23 2014

כל הסיבות למה מומלץ להתפשר על החיים שלנו ולחיות חיים בינוניים ומשעממים!

כל הסיבות למה מומלץ להתפשר על החיים שלנו ולחיות חיים בינוניים ומשעממים.

למה כדאי כל הזמן להסתכל על אחרים ולחיות כמו שהם אומרים, רוצים ומעריכים…

אז ככה.

יש לכך הרבה סיבות ואמנה את חלקם:

- אין צורך להתמודד עם פחדים.

- אין צורך להסתכן בדחיית העדר.

- לא מסתכנים בכישלון.

כשאנחנו מפסיקים להתפשר על החיים שלנו, אין לנו ברירה אלא לפגוש פחדים קיומיים שיש בתוכנו. פחדים כמו פחד מדחיה, פחד מנטישה, פחד מביקורת, פחד שלא יאהבו אותנו, פחד שיבקרו, ישפטו, יזלזלו אותנו. פחד שיראו את הזיוף שלנו. פחדים קיומיים וזה ממש מפחיד…

- אין צורך לפגוש מקומות אפלים.

להפסיק להתפשר על החיים שלנו זה אומר שאנחנו דבר ראשון מפנים את המיקוד פנימה אל תוך עצמנו. ושם למרבה הבהלה אנחנו פוגשים גם דברים לא ממש נעימים. דברים כמו נזקקות, תלות, כאבים מהעבר, טראומות, קנאה, שנאה, שיפוטיות, גאווה, דימוי עצמי נמוך, מיניות פרועה ולא מרוסנת, תשוקות ויצרים אפלים ועוד דברים 'מגעילים' ואפלים שעדיף לא לראות ולא לפגוש לעולם.

- אפשר תמיד להשליך את האחריות על החיים שלנו על מישהו אחר.

- תמיד אפשר למצוא אשמים לכל מה שקורה לנו.

- אנחנו יכולים להמשיך להיות ילדים קטנים, קורבנות של נסיבות ואירועים.

- יש לנו מלאי תירוצים מפה עד הודעה חדשה למה אנחנו לא מצליחים כמו שאנחנו רוצים.

זה הכי כיף. תמיד יש את מי להאשים, על מי להשליך את האחריות. אנחנו תמיד טובים ומושלמים ונסיבות חיינו הם הבעייתיות. כשאנחנו מפסיקים להתפשר אין לנו את הלוקסוס הזה. פתאום אנחנו אחראים על חיינו. פתאום אם משהו לא הולך כמו שאנחנו רוצים אנחנו נאלצים לשנות אותו. אין את מי להאשים. מחויבות ואחראיות הם באסה רצינית.

- הרבה יותר קל לבדוק מה אחרים רוצים מלמצוא מה אנחנו באמת רוצים.

- אפשר להתמלא בסיפוקים מידיים.

- יש לנו את הלוקסוס בחיים ללא מודעות.

- יש לנו לגיטימציה לברוח לתאוות ולסיפוקים רגעיים.

כשאנחנו מפסיקים להתפשר על החיים שלנו קניות בקניון. שיטוט באינטרנט. התמכרויות וצפייה בטלוויזיה כבר מפסיקים לעשות לנו את זה. וכך החור השחור הזה פשוט נשאר שם עד שאנחנו לומדים איך לרפא אותו. מנסיון, זה לא ממש כיף להרגיש אותו. עדיף להמשיך להקהות את התחושה ולמלא אותו באוכל, שתיה, סיגריות, קניות או אוננות כפייתית.

- דרמות רגשית – הזנה מדהימה ומטלטלת.

- ככה אנחנו יכולים להיות תמיד צודקים.

- מסכנות שמזמינה הרבה אמפתיה ועוטפת אותנו ברחמים עצמיים (וברחמים מהסביבה)

כשאנחנו מפסיקים להתפשר על החיים שלנו חלק ממה שמחבר אותנו לסביבה נעלם. אנחנו כבר לא עטופים באומללות, ברחמים, בהתמסכנות קהילתית וקורבנית. אנחנו הופכים ליותר אוביקטיבים ומציאותיים מסובייקטיביים ונגועים. כבר לא תמיד צודקים. המציאות מפסיקה להיות בצבעי שחור לבן בלב ונכנסים הרבה גוונים של אפור באמצע.

חבל לוותר על זה. להיות צודק זה כוח. זה ממלא אותנו. לפחות ככה אנחנו מרגישים מיוחדים ובעלי עוצמה. ולמען האמת, לפעמים אנחנו נאלצים לשחרר אנשים שכבר לא ממש מתאימים לתדר שלנו. אז בשביל מה בעצם?!

והאמת יש עוד הרבה סיבות. סיבות כמו…

- היאחזות בזהות האשלייתית שלנו לנצח.

- להמשיך לחיות את החיים ללא רגשות עמוקים, לצוף מלמעלה. 

לשרת את החיים במקום לחיות אותם. לחיות זה מפחיד. לחיות זה להרגיש. לחיות זה לתת לדברים לגעת בנו…

- אפשר להמשיך להיות עבדים של המערכת.

- אפשר להמשיך לשחק לנצח את התפקיד שאנחנו משחקים מול אבא, אמא, האחים, הבוס והיקום.

- ויותר מכל, הלגיטימציה להמשיך להתפלש בבוץ.

בוץ הוא מגעיל אבל הוא דביק חם ומנחם. וכנראה שזה די כיף…

ועכשיו ברצינות (ובאהבה),

מה באמת גורם לאנשים להתפשר על החיים שלהם?

מה גורם לאנשים לשקוע בשינה עמוקה, לחיות חיים משעממים נטולי תשוקה ואהבה?

מה גורם לאנשים לקום בוקר אחר בוקר בלי סיבה אמיתית להתעורר בבוקר?

מה גורם לאנשים לחיות כזרים בבית האישי שלהם?

מה גורם לאנשים להתפשר על עצמם ועל החיים הראויים להם?

פעם אפשר היה לומר שזה אולי חוסר ידע. אנשים פשוט לא ידעו שאפשר לחיות אחרת. אם נולדת לבית של פועלים פשוטים, דינך היה להישאר פועל פשוט לנצח. אם נולדת לבית של אלימות וניכור, דינך היה לחיות כך למשך כל חייך.

פעם היה אפשר לומר שאנשים עסוקים בהישרדות הבסיסית של החיים. ואכן באופן מסוים זה גם היה נכון. אנשים עבדו פיזית מאד קשה בשביל לשרוד. היו תקופות של רעב ומלחמות ומה שעניין את האנשים זה שיהיה להם ולבני משפחתם מה לאכול ושלא יהרגו אותם ואת בני משפחתם.

אבל תכלס' הזמנים האלה עברו. וגם לגבי העבר, זה לא מאה אחוז מדוייק. כיוון שגם בתקופות של רעב ומלחמה לאנשים היה אחוז קטן של בחירה.

תמיד היו אנשים שכן הצליחו להתעלות על פני המצב ולבחור להגיב למציאות בדרך שהם מאמינים בה.

לאדם יש יכולת להגביה את עצמו אל על ויכולת להנמיך את עצמו לדיוטות מאד נמוכות. רוב האנשים ישארו איפה שהוא במרכז. מעטים ילכו לקצוות. בזמני הישרדות הנטייה תהיה לרדת למטה ורק בודדים יצליחו להתעלות על המצב.

אבל זה לא באמת העניין.

כיום.

תקופה של שפע.

אין באמת הרבה דברים שמגבילים אותנו ועדין אנחנו מוצאים את עצמנו מתפשרים בכל כך הרבה תחומים ומקומות בחיים.

גם מי שממצה את עצמו מבחינה עסקית וכלכלית יכול למצוא את עצמו רעב מאד וחסר מבחינה רגשית, נפשית, זוגית ומשפחתית.

ולמה זה?

מעבר לחוויה הפנימית שחלקנו סוחבים איתנו מהעבר שאנחנו לא ראויים לטוב. הבעיה העיקרית שלנו היא חוסר המוכנות שלנו לשלם מחיר אמיתי.

אנחנו רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

רוצים לקבל בלי לתת.

להיות עם המאהבת והאישה ביחד.

לצאת למהלכים עסקיים בלי להסתכן בכישלון.

להתפרסם בלי להתמודד עם ביקורת וחוסר קבלה.

לפתוח את הלב ולאהוב בלי לפגוש את הכאב שבתוכנו.

להתחבר לעצמנו ולממש את עצמנו בלי לראות את הצללים שלנו.

להיות רוחניים בלי לעבור דרך חיבור לרגשות שלנו.

לפרוץ בלי לצאת מאזור הנוחות שלנו.

ועוד ועוד.

אנחנו רוצים את הכל כאן ועכשיו בלי לעבור תהליך אמיתי. בלי להתפתח מבפנים. רוצים להיות 'מישהו' לפני שבנינו בתוכנו 'משהו'

ואין חיה כזאת.

בטבע לכל דבר דרוש זמן.

זמן זה תהליך של התהוות, בשלות והתפוררות.

כמו שלוקח לעובר 9 חודשים להתפתח ואי אפשר לקצר תהליכים.

כמו שלוקח לזרע תקופת זמן להבשיל ולהיות לעץ ואי אפשר להאיץ תהליכים.

כך גם אנחנו.

בשביל לחיות באמת. בשביל להפסיק להתפשר על עצמנו והחיים אין מנוס מלהיכנס לתהליך אמיתי של גדילה וצמיחה.

אבל חשוב מכל קודם:

1. לזהות את המחיר שאנחנו משלמים כשאנחנו מתפשרים על עצמנו ועל החיים שלנו – תקראו כאן ותבדקו :)

2. לבחון בכנות, מה יוצא לנו מזה? מה הרווח הסמוי שלנו בזה שאנחנו מדשדשים בבוץ ונשארים תקועים בתחום הספציפי הזה בחיינו? בין אם זה בעבודה/בזוגיות/בהרגלים לא רצויים/בקשר עם הילדים/בקשר עם ההורים ובכל תחום אחר.

כן. זה מצריך כנות.

הנטייה הטבעית היא לומר לעצמנו שאנחנו לא מרוויחים כלום ורק מפסידים.

אבל קחו בחשבון, שאם לא היינו מרוויחים מהדפוס הזה, הנפש שלנו הייתה מתפטרת ממנו. אז אולי רציונאלית אנחנו שוללים או שופטים את הרווח הזה. אבל לא תמיד הרגש והנפש שלנו הולכים ופועלים לפי הרציונאל שלנו.

3. ואחרון חביב, לבחון מה אנחנו רוצים? מה אתם באמת רוצים? איך אתם באמת רוצים לחיות את החיים שלכם? איזה חיים באמת נועדתם לחיות? איזה משמעות באמת יש לקיום שלכם?

וזהו. פשוט לראות את זה.

לאט לאט הבהירות תגיע. השלב הראשון הוא קודם כל לראות.

אחרי שרואים, הצעד הבא הופך לברור.

אוהבת אתכם המון.

ובטח שאני לא שופטת אף אחד שמתפשר על חייו ומסתפק בבינוניות. מניסיון אני יודעת כמה התהליך הזה מאתגר ומחייב אומץ. רק שחשוב שבאמת נתבונן למציאות בעיניים ונבחר. ובראש ובראשונה כמו תמיד, אני פשוט כותבת את זה כתזכורת לעצמי :)

חיבוק גדול,

חני

6 תגובות

מרץ 27 2014

כמה חופש באמת יש לנו לבחור בחיים שלנו?

פתאום קם אדם בבוקר וקולט שהוא כלוא.

כלוא בתוך עצמו.

כלוא בתוך ההרגלים שלו.

בתוך הפחדים שלו.

בתוך העבר שלו.

בתוך השדים שלו.

הרבה יותר נוח לנו להאשים את כל העולם ואשתו למה אין לנו מספיק חופש.

למה במקרה הטוב, אנחנו חיים רק חצי חיים…

אבל ברגע שהתרמית מתגלה ואנחנו עומדים מול האמת הכואבת -

מסתבר שהכלא היחיד שאנחנו נמצאים בתוכו הוא הכלא של הנפש שלנו.

וגם כשמשחררים את הסוהר לחופשי ומפרקים את גבולות הכלא, לא תמיד האסיר רוצה בכלל לצאת לחופשי.

החופש מפחיד ומאיים. אין כל ספק בכך.

בכלא אנחנו מרגישים בבית. מכירים כל ניואנס. כל דרמה. הבִיצה הזאת חמימה ודביקה. מגוננת ומנחמת.

הבלתי ידוע, הטוב – מאיימים משהו.

החופש מפחיד!

אז אנחנו משלים את עצמנו שיש לנו חופש לבחור.

התודעה שלנו מספרת לעצמה סיפורים יפים.

אבל תכל'ס אנחנו כלואים.

- – -

אתמול בזמן ששימשתי בתפקיד הנהגת המשפחתית, חיכיתי לבת שלי שתצא מהחוג גיטרה שלה.

עמדו שם ליד הבניין, 2 בנות חמודות בגיל 9 בערך.

ושתיהם עם סמרטפונים.

הם עמדו להם אחת ליד השניה. כביכול ביחד.

אבל כל אחת בסמרטפון שלה. כאשר מידי פעם הם שיתפו אחת את השניה במה שהם רואות.

האמת, זה היה ממש עצוב לראות את זה.

משהו הולך כאן לאיבוד בדור הזה.

משהו הולך כאן לאיבוד אצלנו ואצל הילדים שלנו.

שכחנו איך להשתעמם.

שכחנו איך פשוט להיות.

שכחנו להיות באינטימיות עם עצמנו.

במקום שננהל את הטכנולוגיה, היא מנהלת אותנו.

וזה הזכיר לי פתאום ראיון שהיה לי שנה שעברה בטלוויזיה.

האמת זה היה מביך.

ביום אחד, הרמתי את הטלפון ועל הקו בחורה נחמדה שסיפרה לי שהיא קראה את הבלוג שלי ואם הייתי רוצה להתראיין בתוכנית כל הבוקר אצל אורנה דץ.

האמת, לא ידעתי מי זאת אורנה דץ ובטח לא מה זה כל הבוקר אבל הסכמתי.

את הראיון תוכלו לראות כאן בהמשך באהבה גדולה.

אחרי הסידורים וההתארגנויות, נכנסנו לחדר הצילומים וישבה לידי מישהי שהבנתי שגם לה קוראים חני. אז שאלתי אותה מי היא ומה היא עושה. נראה לי שהיא חטפה הלם על זה שאני לא מכירה אותה. ואז היא אמרה לי את השם שלה. ותכלס' לא התקשר לי לשם דבר. היא היתה מופתעת ושאלה אותי אם אני מכירה את אורנה. אז אמרתי לה שגם אותה אני ממש לא מכירה…

את ההמשך תוכלו לראות כאן בסרטון. הוא התקשר לי לילדות החמודות האלה.

וליכולת שלנו לבחור בחיים שלנו.

לבחור בחיים שהיינו רוצים לעצמנו ובטח לילדים שלנו.

אז כן,

זה לא קל.

הדרך לא קלה.

הפיתויים לא פשוטים.

הפחדים שצצים הם אין סופיים.

אבל אם רוצים – הכל אפשרי.

העניין הוא להגדיר. להגדיר את מה שאנחנו רוצים.

את מה שאנחנו באמת! רוצים.

אז מה אתם באמת רוצים? שמחה? אהבה? חופש? סיפוק רגשי? מימוש עצמי? בריאות? אינטימיות? בחירה חופשית? מה?

ברגע שאנחנו מזהים את הרצון שלנו. רוצים ממש חזק – הוא יתממש.

וכדברי רבי נחמן -

"וכלל הדברים האלה,

שכל מה שהאדם חושק באמת,

בוודאי יוכל לגמרו ולהוציאו מכח אל הפועל,

ולא יוכל למנעו מזה שום מניעה ואונס,

רק צריך שיהיה החשק גדול מאד,

כפי מעלת הנחשק."

אז כן,

באפשרותנו פשוט להמשיך לברוח. לתת לגורמים חיצוניים לנהל לנו את החיים.

אבל באפשרותנו גם לבחור. להעיר את הרצון. לאחוז בו. לרצות בו באמת.

ולממש אותו…

אני מזמינה אתכם רגע לעצור, לבחון את המקומות בהם אתם כבולים בחייכם ולשאול את עצמכם בכנות:

איזה שינוי הייתם רוצים לחולל בחייכם?

מאיזה מייצרים פנימיים אתם מחפשים להיגאל?

על איזה ארץ מובטחת את חולמים?

תאחזו ברצון הזה. תרצו אותו חזק חזק. עד שתממשו אותו.

אתם ראויים לממש כל רצון שלכם.

לא סתם הוא הרצון שלכם.

אוהבת אתכם מאד,

חני

עדיין אין תגובות

מרץ 19 2014

מותר להרגיש – הלגיטימציה בחיפוש אחר אהבה

יש אנשים שמסתובבים בעולם ומבחינה חיצונית, רציונאלית נדמה שיש להם הכל.

בית יפה. רכב חדש. משרה נחשקת. משפחה. בן זוג. הכל.

אבל מבפנים, משהו מת בתוכם.

כשאין לנו משהו. כשאנחנו חסרים משהו.

ברמה פנימית מסויימת זה נותן לנו לגיטימציה לסבול. זה כביכול מאפשר לנו להרגיש חסרים.

ולרוב, אנחנו תולים את כל תחושת החסר הפנימית באובייקט החסר.

בבן זוג החסר. במשפחה שאיננה. במשרה הדפוקה. בבית העלוב או בכל מה שלא יהיה…

אבל דווקא כשהדברים כביכול פועלים טוב. דווקא לכאורה כשיש לנו את כל רשימת הדברים שעליהם יש לסמן וי כדי להיות מאושרים.

דווקא כאן מתחיל הכאב האמיתי.

כבר מגיל צעיר מאד, נכנסנו לקונפליקט מול העולם הרגשי שלנו. מול הרגשות והתחושות שלנו.

בין אם למדו אותנו – ש"אין לנו סיבה להרגיש רע" או "לא נורא זה יעבור" או "הנה קח ממתק ותרגע" או "על זה אתה בוכה? חכה שאני אתן לך סיבה אמיתית לבכות" או "מה אתה מתלונן? אתה יודע שיש ילדים באפריקה שמתים ברעב?!"

לא משנה מה היה השדר הרגשי שקיבלנו. אבל אם לא נתנו מקום לרגש שלנו.

אם לא קיבלו את הרגש שלנו ופשוט אפשרו לו להיות.

אם לא קיבלנו את ההרגשה שזה בסדר להרגיש את מה שמרגיש לנו ושמותר להרגיש.

גדלנו עם בעיה…

גדלנו להיות מבוגרים שלא מקבלים את הרגש של עצמנו.

גדלנו למבוגרים ששופטים ומבקרים את העולם הרגשי שלנו.

גדלנו למבוגרים שמכחישים ומדחיקים את העולם הרגשי שלנו.

גדלנו למבוגרים שמסוכסכים עם העולם הרגשי שלנו.

גדלנו למבוגרים שמקהים ובורחים מהעולם הרגשי שלנו.

גדלנו למבוגרים שמרגישים רע. מרגישים אכזבה ורגשות אשם על זה שמרגיש לנו מה שמרגיש לנו…

ואם אנחנו מסוג האנשים שחווים רגשות בעוצמה.

אם אנחנו מסוג האנשים שמחפשים עוצמה רגשית חזקה, אנחנו תקועים לגמרי.

לכאורה יש לנו הכל. אבל ברגש, אנחנו מרגישים רע.

אנחנו מסתובבים בעולם עם בור שחור ששואב אותנו למטה.

אז נכון. הוא לא תמיד שם. לפעמים אנחנו מצליחים להעביר זמן רב מבלי לשקוע לתוכו.

אבל הוא שם.

בור שחור של חסר בחום. חסר באהבה וחסר בקבלה שמלווה אותנו כצל רקע.

בור שחור שלא משנה כמה אנחנו טוענים מולו רציונאלית. לא משנה כמה אנחנו מנסים להסביר לו שלכאורה יש לנו הכל ושאין לנו סיבה להרגיש רע.

בור שחור, שכשאנחנו בתוכו – בחוויה הפנימית אין לנו כלום!

יש אנשים שללא חום ואהבה. ללא קשר. הם מרגישים חצי מתים.

יש אנשים שללא אינטימיות ותחושת שייכות הם מסתובבים בעולם עם דיכאון סמוי ועם חוסר חיבור בסיסי לחיים.

יש אנשים שללא אנרגיה רגשית, אין להם טעם בחיים האלה. אין להם סיבה לחיות.

וככל שהפער בין הסטטוס החברתי החיצוני שלי לבין הבור השחור הפנימי שאני סוחב על עצמי גדול יותר – המצוקה גדולה יותר. החנק גדול יותר. הבדידות גדולה יותר. המלכוד גדול יותר!

העניין הוא, שכיוון שלכאורה כלפי חוץ הכל נראה מאד נוצץ. הבדידות הרגשית הפנימית היא איומה. זה מסוג האנשים שמרגישים שאם הם היו מתאבדים – אף אחד לא היה באמת מבין למה?!

אז מה באמת עושים בשביל להרגיש טוב יותר?

מה באמת עושים בשביל לחוות חיבור לחיים ותחושת משמעות?

מה שעושים זה קודם כל –

מפסיקים להילחם!

פשוט משחררים. מרפים…

הכל בסדר.

זה בסדר להרגיש רע.

מותר להרגיש לא מרוצים.

מותר לסבול.

הכל בסדר.

מה שאנחנו מרגישים, זה בסדר.

לרגש אין הגיון. כל מה שמרגיש לנו הוא לגיטימי. כל מה שמרגיש לנו הוא בסדר. כל מה שמרגיש לנו הוא מותר.

הרגש בסדר. אנחנו בסדר. הכל בסדר.

אפשר לנוח.

כבר אין עם מי להילחם…

ואז, כשאנחנו מרפים ומשחררים,

כשאנחנו מאפשרים לעצמנו את הלגיטימציה להרגיש את כל מה שעולה ואת כל מה שמרגיש.

כשאנחנו משחררים את השופט הפנימי שלנו. את הטוב והרע. את המותר ואסור. ופשוט מקבלים את מה שעולה בחמלה ואהבה. אנחנו פנויים לשלב הבא…

והשלב הבא הוא ההכרה שמה שאנחנו מחפשים, אף פעם לא היה באמת מחוצה לנו.

האהבה נמצאת בתוכנו.

הקשר, האינטימיות, השייכות, תחושת המשמעות, הם כולם כבר כאן.

ומה שנשאר זה רק לפתוח את הלב. להתחבר לעצמנו. להתחבר לאהבה שבתוכנו.

ולהפוך להיות היא.

האהבה.

לוותר על האשליה החיצונית -

לשחרר את התלות והדרמה.

להתמסר למה שעולה.

להתמסר לכאן ועכשיו.

ופשוט לאפשר לה, לאהבה – לזרום בתוכנו.

למלא אותנו

ולנבוע מתוכנו החוצה…

אוהבת אתכם מאד.

אוהבת את זה שאתם עוקבים אחרי.

אוהבת את זה שאתם קוראים אותי.

אוהבת את זה שאתם עושים דרך.

אוהבת את זה שאתם מתבוננים לעצמכם באומץ בעיניים.

אוהבת אתכם שאתם פותחים את הלב ומאפשרים לדברים לגעת בכם.

אוהבת אתכם,

חני

7 תגובות

מרץ 05 2014

ללדת את השינוי הרצוי לך…

השבוע ליוויתי את אחותי. היא הלכה ללדת ואני הייתי איתה.

חוץ מזה שנולדה בת מהממת (טוב. זאת בכ"ז שרה אחותי :) )

וחוץ מזה שאני שוקלת לעשות הסבה מקצועית למיילדת.

יש משהו מדהים בלהיות נוכחת בתהליך של לידה.

בדרך הביתה, ב2 וחצי לפנות בוקר, כשהכבישים ריקים ואני מוטרפת מעייפות. חשבתי לעצמי כמה תובנות יש בתהליך עוצמתי שכזה.

בעצם, גם אני מחכה ללידה. ובטח, כל מי שעוקב אחרי וקורא עכשיו את הפוסט הזה מחכה ללידה. כל אחד והלידה האישית שהוא מחכה לו.

בלידה, האישה מוציאה מתוכה יצירה חדשה. יצירה שהתהוותה בתוכה במשך 9 חודשים.

בשביל לאפשר את הלידה. בשביל לאפשר את היווצרות החיים החדשים יש קודם להיכנס להריון. אישה לא יכולה לשבת ולחשוב שיוולד לה תינוק אם היא לא תכנס קודם להריון.

וכך גם בתהליך ההתפתחות האישית של כל אחד מאיתנו.

אם אנחנו מחפשים להוסיף לחיים שלנו איכות חדשה. משהו שלא קיים כרגע בחיים שלנו. זה לא יקרה מעצמו. יש קודם לעשות את הדרוש כדי לאפשר את היצירה הזאת. יש קודם לעשות משהו על מנת לאפשר את החיים החדשים. ללא עשייה מודעת שלנו, שום דבר לא יקרה ושום דבר לא ישתנה.

לאחר שיצרנו את נקודת ההתחלה, יש את משך ההיריון. 9 חודשים בהם ההתערבות שלנו היא פסיבית. בהם אנחנו רק יוצרים את תנאים המיטביים להתהוותו ולהתפתחותו של התינוק.

בתהליך ההתפתחות האישית זה מקביל לזמן שבו אנחנו מאפשרים את התהוות והתפתחות האני החדש שלנו/ השינוי הרצוי לנו כל אחד במקביל למה שהוא היה רוצה להוסיף לחייו.

על משך הזמן הדרוש להתהוות המקום החדש בתוכנו, להתהוות השינוי – אי אפשר לדלג. הרבה פעמים אנחנו יושבים ומתייסרים על כך שהתהליך לוקח הרבה זמן. ומנסים להאיץ בתהליך. ליצור בכוח את השינוי הרצוי לנו.

בין אם השינוי הרצוי לנו – הוא להשתחרר מדפוסים שלא משרתים אותנו.

בין אם השינוי הרצוי לנו – הוא להעמיק את התקשורת הזוגית שלנו ולשפר את מערכות היחסים שלנו

בין אם השינוי הרצוי לנו – הוא להיות באינטימיות עם עצמנו. לרפא את גוף הכאב שלנו. להוסיף שמחה לחיים שלנו ולחיות חיי מהות.

לכל שינוי באופן כללי יש את הזמן הדרוש לו. וכשמדובר בשינוי נפשי על אחת כמה וכמה.

ישנו סיפור זן ידוע על תלמיד ששאל את המורה שלו מתי יגיע לריפוי בתחום מסוים אז המורה ענה לו שזה יקח בערך 5 שנים.

שאל אותו שוב התלמיד, ואם אשקיע מאמץ גדול ואתאמץ מאד. ענה לו המורה – אז זה יקח בערך 10 שנים.

שאל אותו שוב התלמיד, ואם אתמסר לכך כל כולי אשקיע ואתאמץ ללא הרף. ענה לו המורה – אז זה יקח לך לפחות 20 שנה.

להתהוויות של יצירות חדשות יש את הקצב שלהם.

יש לאפשר את התהליך ולא לנסות להאיץ אותו בכוח. אדרבה, ההרפיה, הקבלה, נתינת המקום ועזיבת הניסיון לשלוט בתהליך – הם אלה שמאפשרים את התהוות השינוי בצורה המיטבית שלו. הם אלה שמאפשרים את הצמיחה.

כך או כך, הגיע הרגע. עברנו את כל השלבים והגיע הרגע. התינוק רוצה להגיח לעולם הגדול. הגיע זמנו לצאת החוצה.

כאן נדרש מאמץ אקטיבי לעזור לו לצאת.

בעידן משככי הכאבים, זה אולי לא ביג דיל. אבל האמת, שברגע הלידה, בזמן צירי החץ ישנו כאב מאד גדול. ובשביל באמת לאפשר את הלידה. בשביל לאפשר את הפריצה לעולם – אין מנוס אלא ללכת לתוך הכאב. מתוך ידיעה, שההתמסרות לכאב היא זאת שתביא את התוצאה הרצויה.

וזה לא קל. באיזשהו מקום, אנחנו נתקעים בחיים במקום שהוא הכי קרוב לפריצה הרצויה לנו. במקום שהוא הכי קרוב לגאולה הרצויה לנו. הכי קרוב למקום שאנחנו כל כך מייחלים להיות בו.

וזה, כיוון שבשביל להגיע לשם דרוש אומץ. דרוש האומץ לעשות ההפך מהאינסטינקט שלנו.

האינסטינקט שלנו הוא להיעצר מול הפחד. ובעצם מה שאנחנו צריכים לעשות בשביל לאפשר את השינוי הוא לעבור דרך הפחד.

להתמסר לפחד. להתמסר לכאב. להתמסר לחוסר האונים. לחוסר הוודאות ולהמשיך ללכת. פשוט ללכת מתוך אמונה, שרק כך המשהו החדש שאנחנו כל כך רוצים ללדת בחיינו. רק כך הוא אכן יוכל להיוולד ולקבל חיים משלו.

ברגע הזה אנחנו לבד. לגמרי לבד. אנחנו יכולים להיות מלווים בהרבה אנשים אוהבים ותומכים. אבל את הלחיצות. את הוצאת התינוק – היולדת עושה בכוחות עצמה.

את הכניסה לפחד. ההתמודדות. ההליכה נגד הדפוסים הרגילים שלנו. ההתמסרות למה שעולה – אנחנו עושים בכוחות עצמנו. אף אחד לא יכול לעשות זאת בשבילנו. אף אחד לא יכול ללכת את הדרך הזאת במקומנו.

את הלידה של הבת הקטנה שלי החלטתי שאני יולדת באופן טבעי. עם הצירים עוד איכשהו הסתדרתי. כבר הייתי ממש גאה בעצמי על הבחירה ללדת טבעי. עד שהגיעו צירי הלחץ.

צירי לחץ זה דבר מטורף. מרגישים כאב חזק מאד ומה שבעצם נדרש מהיולדת הוא ללחוץ ולדחוף את התינוק החוצה. הבעיה היא – שהלחיצה מובילה לכאב עוד יותר חזק. מין תחושה של שריפה מאד חזקה.

ועם כל הכבוד והערכה לזה שרציתי שהבת שלי כבר תצא החוצה, בחוויה שלי זה היה בלתי נסבל. להיכנס במודע למקום שהוא בלתי אפשרי בחוויה. להיכנס במודע למקום של כאב עצום. כביכול, ללכת במודע ולהכאיב לעצמי.

הרגשתי תקועה כמו שבחיים לא הרגשתי תקועה. הייתי בטוחה שהיא תישאר בתוכי לנצח. לא הצלחתי לראות איך אני הולכת ועושה את זה.

בסופו של דבר נאלצתי לוותר, להתמסר לכאב, להעצים אותו. ולבסוף להיגאל.

וככה זה בחיים. ריפוי אפשרי רק כשאנחנו הולכים ונכנסים כמו מזוכיסטים לעומק הכאב.

גאולה של הנפש אפשרית רק כשמסכימים להתמסר ומפסיקים לנסות לשלוט במה שעולה. הכאב. הכעס. האלימות. היצרים. התשוקות. התאוות. ההרס. הפחד. לאפשר להם לעלות, להתמסר לתוכם. להעמיק בהם עד הלידה. עד לגאולה.

חשוב לי להדגיש ולמנוע אי הבנות – זה לא אומר שאנחנו מממשים אותם. אנחנו רק מאפשרים לגלים האלה לעבור דרכנו על מנת לאפשר את החיים החדשים. לאפשר את האהבה.

ואת הדרך הזאת אנחנו עושים בסופו של דבר לבד. כל חיי הכמיהה שלי הייתה (ועדין הרבה פעמים) שמישהו יעשה את העבודה בשבילי. שמישהו יפרוץ את המחסומים שלי. שמישהו ישחרר אותי במקומות בהם אני כבולה. לאט לאט למדתי, שאכן, תמיכה יכולה להועיל. אבל את הדרך עושים לבד. את הלידה, היולדת בסופו של דבר מבצעת בכוחות עצמה. לא משנה בכמה אנשים נחמדים וטובים היא מסובבת.

- – -

לפני כשבוע שאלתי בחור נחמד איזו עבודת התפתחות מודעת הוא עושה בחייו. הבחור, הוא בן אדם רוחני, עם עומק רגשי ומחשבתי מאד גדול ועם הרבה מודעות.

הוא ענה לי שהוא לומד תורות רוחניות, מלמד רוחניות, מנהל מחברת חלומות ועושה קאוצ'ינג עצמי.

תכל'ס מדובר בבן אדם מפותח. בן אדם שמעסק בהתפתחות האישית שלו. הוא משקיע לכך מאמץ מודע.

אבל משהו מתפספס.

כפי שכתבתי קודם, בשביל לידה – יש קודם להיכנס להריון.

בשביל להרות יש דרך ברורה.

חוקים ברורים.

ככה זה בטבע.

וכך גם לגבי תהליכים של ריפוי. אם אני רוצה לגאול את הנפש שלי מייסוריה. אם אני רוצה להגיע לחיבור למהות שלי. אם אני רוצה להגיע לסיפוק פנימי. אם אני רוצה למלא את החור השחור שאני נושא בתוכי – יש לכך דרך ברורה.

והדרך עוברת דרך הסרת התדמית וחיבור למהות שלנו.

כל כך הרבה אנשים מסתבכים בדרך. מנסים כל מיני שיטות ואכן זוכים להקלה. בעצם הם לוקחים את הישן, משכללים אותו והופכים אותו לנוח ונעים יותר.

אבל בשביל לידה של משהו חדש! יש דרך. והיא דרך סלולה ברורה.

דרך שעובדת על השורש. דרך שעובדת על הריפוי הפנימי. דרך שעובדת על החסרים שמנהלים את חיינו. דרך שמחברת אותנו למהות המולדת שלנו.

בשביל לחיות חיים בריאים בכל תחום – פיזית, נפשית ורגשית אנחנו צריכים לחיות בהתאם לבריאה. בהתאם למהות שאיתה נבראנו. בהתאם לבריאה שאנחנו :)

כל עוד אנחנו מנותקים מהמהות שלנו וכלואים בתוך האגו. בתוך התדמית. לא משנה כמה שננסה לשכלל את התדמית שלנו. לשכלל את האגו. לא נחווה בריאות. החסר ימשיך לנהל את חיינו…

על הדרך להסרת תדמית. על הדרך לריפוי הפנימי שלנו תוכלו ללמוד עוד בהדרכה האינטרנטית הייחודית – "לחיות ללא תחפושת" שתיערך לכבוד פורים ביום חמישי הבא 13.4.14 בשעה 20:30

- יהיה זמן לשאלות בסיום ההדרכה. כך שאם משהו מציק לכם תוכלו לקבל עליו מענה

- הקלטה זמינה לנרשמים בלבד למשך חודש

- השיעור מועבר באמצעות המחשב האישי שלכם כך שניתן להצטרף אליו מכל מקום ברחבי הארץ והעולם

- עלות השתתפות בסך 147 ₪ בלבד

להצטרפות יש ללחוץ כאן!

המון מזל טוב לאחותי שרה על הולדת הבת החמודה!

מאחלת לכולנו ללדת כבר את מה שאנחנו רוצים ללדת מתוך עצמנו.

הרבה אהבה וטוב,

חני

8 תגובות

פבר' 28 2014

לחיות ללא תחפושת…

הפער.

הפער הזה בין מי שאנחנו באמת לבין איך שאנחנו נראים.

הפער בין הבפנים שלנו לבחוץ.

בין העולם הרגשי לשכלי.

בין הכאב לביטוי.

בין הפוטנציאל למימוש.

הפער הזה.

מה כבר אפשר לכתוב עליו?

מיליארדי דמעות יורדים בגינו.

מיליארדי מילים נחנקים בגינו.

כל כך הרבה כאב.

כל כך הרבה בדידות.

כל כך הרבה סבל.

ייסורים.

חוסר אונים.

תחושת אבדון.

שתיקה.

שיממון….

הפער הזה.

זה שגורם לנו לעטות על עצמנו מסכות דביקות שהם לא באמת מי שאנחנו.

זה שגורם לנו להרגיש כ"כ קטנים.

זה שמונע מאיתנו להרגיש אהובים.

זה שמפריד בינינו.

זה שמשאיר אותנו כ"כ לבד.

הפער הזה הוא סיבת הכאב של רבים מאיתנו.

הפער הזה הוא סיבת התחלואים של החברה שלנו.

הפער הזה…

ככל שהוא גדול יותר הוא כואב יותר.

יש איזה רגע שהוא כבר ממש מתחיל לדמם ולהסתובב לו כמו צל לכל מקום שאנחנו הולכים

לא מרפה

מלווה כל עשייה שלנו ומוריד ממשמעותה

הופך הכל לתפל וחסר משמעות.

- – -

הרבה כאב יש בעולם. הרבה דפוסים. הרבה ייסורים רגשיים. הרבה סבל -

אך כשמתבוננים לעומק, המשותף לכולם הוא הפער.

הפער בין מי שאני באמת וכל מה שזה כולל:

הרצונות הפנימיים שלי. התשוקות שלי. המאוויים שלי. הכמיהות שלי. הרגשות שלי. החסרים שלי. הסודות שלי. הפחדים שלי. החולשות שלי. הכאב שלי. האהבה שלי. המהות שלי.

לבין איך שאני חי ומה שאני מבטא.

לבין התדמית החיצונית שלי.

ככל שהפער גדול יותר, הסבל גדול יותר.

ככל שהפער קטן יותר, הריפוי, השמחה, השקט הפנימי והסיפוק הרגשי גדולים יותר.

- – -

במהלך השבועות האחרונים שוחחתי עם עשרות אנשים ועניתי להמון מיילים בקשר לקורס החדש שלי שיצא לדרך בשעה טובה ביום שלישי שעבר.

כמעט אצל כולם, הייתה חוויה של תקיעות כתוצאה מתדמית.

"לפעמים אני מרגיש שבבית ובחוץ אני אדם אחר"

"לפעמים אני אפילו לא יודע מי אני"

"לפעמים אני פשוט מרגיש מנותק מעצמי"

"יש בתוכי בור שחור שאף אחד לא רואה ויודע עליו חוץ ממני" -

אבל המשותף לכולם זה הכאב מהתדמית…

וזה לא נגמר רק כאן.

בעיות של:

מופנמות

דימוי עצמי נמוך

חוסר ביטחון עצמי

חוויה של "שקיפות"

חוסר יכולת לומר "לא"

בדידות רגשית

חוסר משמעות

חוסר עניין בחיים

פחד קהל

עייפות

חוסר מוטיבציה

התנהלות לא נכונה עם זמנים (כשהזמן מתמוסס בלי ממש להשתמש בו)

חשיבה שלילית

חוסר אהבה עצמית

חוסר קבלה עצמית

ועוד ועוד.

כולם נובעים מאותה הנקודה בדיוק – מחיים עם תדמית.

מה זאת תדמית?

כיצד היא מתפתחת?

איך מסירים אותה?

איך חיים באוטנטיות ללא תחפושת?

על כל זה ועוד בהרצאה אינטרנטית ייחודית שאני מעבירה ביום חמישי 13.3.14 בשעה 20:30 מוזמנים באהבה גדולה.

בגלל שקיבלתי הרבה פניות ותגובות מאנשים, שמאד התחברו לסדרת הסרטונים שהוצאתי אבל התקשו בעניין הכספי החלטתי לאפשר את ההדרכה הזאת לכל אחד מכם שבאמת חפץ בשינוי.

לכל מי שרוצה להרגיש טוב מבפנים.

לכל מי שרוצה לפרוץ את חומת הבדידות.

לכל מי שרוצה לאהוב ולקבל את עצמו.

לכל מי שמחפש לממש את הפוטנציאל הפנימי שלו.

חשוב לי שגם אתה תוכל להשתתף ולכן ההשקעה הכספית שלך בהדרכה "לחיות ללא תחפושת" היא 147 ₪ בלבד.

בלחיצה כאן – אפשר להירשם בדף התשלום המאובטח!

הרשמה טלפונית ניתן לעשות בטל' 054-2187702

חשוב – גם אם אתה לא יכול להיות נוכח פיזית בזמן ההדרכה – הקלטה תהיה זמינה לנרשמים בלבד למשך חודש שלם. כך שתוכל להאזין להדרכה בזמנך החופשי.

אני מזמינה אותך לגלות שהחיים יכולים להיות מסע מהנה ומלא בחופש.

וכמובן, אשמח לשמוע ממך – איפה הפער הזה פוגש אותך בחייך האישיים…

הרבה אהבה וטוב,

חני

2 תגובות

ינו' 15 2014

המחיר שמשלמים אנשים שמתפשרים בחיים שלהם

להתפשר על החיים שלך. מה זה אומר?

זה אומר לקום בבוקר בלי תשוקה.

זה אומר לחיות בדיכאון סמוי.

זה אומר לחיות במערכות יחסים שלא מזינות אותך ולא ממלאות אותך רגשית.

זה אומר לעשות דברים שאתה לא אוהב.

זה אומר לחיות חיים של אנשים אחרים במקום את החיים שלך.

זה אומר לאכול את עצמך מבפנים.

זה אומר לא לאהוב. לא לכבד. ולא באמת להעריך את מי שאתה ואת מה שאתה ראוי לו.

זה אומר להרגיש בדידות רגשית מאד גדולה.

זה אומר לחיות עם מועקה רגשית וגוש חונק בגרון.

זה אומר להרגיש כישלון.

מה שמדהים הוא, שלא משנה איך אנשים תופסים אותנו.

לא משנה איך החיים שלנו מסודרים מבחינה חומרית.

לא משנה באיזה משרה, דרגה, מעמד אנחנו ממוקמים.

לא משנה כמה הצלחנו.

כשאנחנו מתפשרים על החיים שלנו. מתפשרים על ביטוי הקול היחודי שלנו. על מימוש הפוטנציאל שלנו – אנחנו נרגיש רע.

ואפילו רע מאד!

ברגע שאנחנו מתפשרים על חיים נטולי אהבה ותשוקה

ברגע שאנחנו מתפשרים על חיים שהשמחה והסיפוק נעדרים מהם.

ברגע שאנחנו מתפשרים על חיבור למהות שלנו וביטוי של העוצמה הכי פנימית שלנו.

אנחנו נרגיש רע.

ואפילו רע מאד!

חוסר אנרגיה. דיכאון. חרדות. בדידות. חוסר משמעות. התפרצויות זעם. תסכולים. מיגרנות. כסיסת ציפורניים. פסוריאזיס. מתח. לחץ. כעס. תוקפנות. אלימות. זעם. הרס עצמי. שנאה עצמית. ביקורת. שיפוט. עייפות. אנמיה. אין אונות. התמכרויות. תחושת כישלון. תחושת זיוף. חוסר חשק. הם כולם תוצאה של התפשרות שלנו על החיים שלנו. (וזה רק חלק מהרשימה :) )

אם בעבר, הצורך לממש את עצמנו ולחיות חיים שנאמנים לעצמנו היה בגדר לוקסוס לרוב האוכלוסייה. כיום המצב הוא כבר לא כך. אנשים שלא חיים את האותנטיות שלהם הם אנשים שלא טוב להם.

ואם פעם, בתקופת הישרדות כלכלית וקיומית. זה היה בסדר. אנשים וויתרו על הצורך הזה. השתיקו את המקום הזה. כיום אנחנו חיים בתקופה של שפע שהתוצאה שלה היא שאנשים שמתפשרים בחיים שלהם משלמים מחיר והמחיר הזה הרבה פעמים גדול מידי.

המחיר הזה מעיק. חונק. מצופף וגורם לנו להרגיש תקועים ולכודים.

תארו לעצמכם מה היה קורה אם ואן גוך היה ממשיך לעבוד בתור סוחר לא מוצלח באומנות או כדרשן דתי

מה היה קורה אם מהטמה גנדי היה ממשיך להיות עורך דין ולא משחרר את הודו

מה היה קורה אם אלביס היה נשאר נהג משאית

מה היה קורה אם וינסטון צ'רצ'יל היה מעדיף לצייר במקום ללחום בשלטון היטלר

מה היה קורה אם אברהם לינקולן היה מוותר ולא מנסה שוב בפעם השישית לרוץ לנשיאות ארה"ב

תארו לעצמכם מה קורה כשכל אחד ואחד מאיתנו מתפשר על עצמו ועל החיים שלו. מתפשר על היעוד שלו. על החלום שלו. על הגדולה שלו…

הרבה אנשים אומרים שהם לא יודעים מה הם היו רוצים ולכן ממשיכים לחיות כפי שהם רגילים.

האמת היא, שעמוק בפנים כולנו יודעים ומרגישים את האותנטיות שלנו. כולנו מכירים את המהות שלנו – כולנו נולדנו בתוכה.

העניין הוא שלפעמים שכחנו ממנה. לפעמים ניתק הקשר ביננו לעצמיות שלנו. למהות שלנו.

וכשאנחנו לא יודעים ולא זוכרים הכי קל לנו להתפשר. הכי קל לנו לוותר על עצמנו. על התשוקות שלנו. על הגדולה שלנו.

וזה כואב.

כל כך הרבה לקוחות מגיעים אלי ואומרים לי. חני, אני מרגיש שיש בי משהו ואני לא מצליח לבטא אותו. אני אפילו לא יודע מהוא. אני מרגיש שיש בתוכי חלקים שהם לא נגישים לי. הם זרים אפילו לי…

לא כולם יודעים, אבל יש דרך.

יש דרך להפסיק להתפשר על עצמנו. להפסיק להתפשר על החיים שלנו.

היא דרך שדורשת אומץ ונחישות אבל היא קיימת.

היא דרך שדורשת התמודדות עם פחדים ועשיית שינויים. אבל היא קיימת.

היא דרך שדורשת לשים סימני שאלה בהרבה מקומות שיש לנו בהם סימני קריאה.

היא דרך שמחייבת את הכנות שלנו. וזה מפחיד…

אבל אפשרי!

אז אם העבודה שלך משעממת אותך. אם הזוגיות שלך משעממת אותך. אם החיים שלך משעממים אותך. זה רק מראה שאתה לא במקום שמדוייק בעבורך.

לא חייב לשבור ולפרק הכל בשביל להפסיק להתפשר על החיים שלנו.

לפעמים מספיק לעצור רגע, להתבונן במראה ולשאול את עצמנו בכנות – איזה מין חיים אנחנו חיים?

האם אנחנו חיים את החיים שלנו?

האם אנחנו חיים את החיים שלנו במלואם?

האם אנחנו חיים את החיים שנועדנו לחיות?

האם הגדולה שלנו באה לידי ביטוי באופן מלא?

ואם התשובה היא שלא…

אז פשוט להפסיק להתפשר ולהתחייב לעצמנו.

אנחנו חיים רק פעם אחת. אז למה שלא נחיה בצורה מלאה???

ובסימן טו' בשבט אני מאחלת לכם באהבה לעולם לא להפסיק לצמוח. לא להפסיק להעניק מהיופי שלכם. מהפרות שלכם ומהשפע שלכם לעולם.

יש איזושהי סיבה שאתם כאן. תנו לה את כל המקום…

העולם זקוק למתנה הייחודית שרק לכם יש לתת!

מחכה לשמוע מכם כאן בתגובות.

הרבה אהבה וטוב,

חני

6 תגובות

הבא »

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *