ינו 19 2016

תאילנד – לרצות את מה שאין…

יום חמישי אנחנו עוזבים לויאטנם.

סוגרים 8 שבועות בתאילנד

20 שבועות מאז שעזבנו את הארץ.

תוך כדי שהזמן עובר לא תמיד אני נעצרת לחשוב מה יש לי כאן

כשאני חושבת על זה שכבר 20 שבועות אנחנו במסע הזה אני לגמרי משתוממת.

20 שבועות. זה המון זמן!

זה ממש לא מרגיש ככה

ימים עוברים. שבועות נעלמים להם.

ומה באמת היה לנו כאן?

האמת. שום דבר בומבסטי.

לפעמים מרגיש לי שאני הולכת לחזור לארץ והכל יישאר כשהיה. זה גורם לי לתהות האם יש עניין של ממש במימוש של הרצונות והחלומות שלנו?! איזה משמעות אמיתית יש לכך.

זה נכון שאין לי שום מסוגלות לדעת מה יהיה כשאחזור

ובהחלט ברור לי שדברים קורים. זרעים נזרעים ושאת הפירות שלהם עוד אפגוש בעתיד.

רק שמהמקום שלי כרגע, זה גורם לי לתהות מה זה שם שתמיד מושך אותי לרצות את מה שאין לי?

מה זה שמושך אותי לראות ולהתמקד במה שאין?

זה מבאס. זה לוקח לי את מה שיש. הופך אותו לתפל ולמובן מאליו, וגורם לי כל הזמן לנוע בחיפוש אחר משהו שלעולם לא יוכל להגיע לשובע.

אני בעד הרצון והשאיפה לעוד. אני בעד חיים שבהם אני הולך ומממש את התשוקות והרצונות שלי.

רק מה? שזה איזון עדין בין ההנאה השלמה ממה שיש והחיפוש אחר עוד.

לרצות עוד זאת לא בעיה.

זה הופך לבעיה כשהרצון לעוד גורם למה שיש להיראות חיוור ומובן מאליו.

וכך, הפוקוס עובר תמיד לחסר. לאין. לרצוי. לעתיד.

אני פוגשת את זה המון בטיול הזה.

בחודשים הראשונים, בהודו – הייתי עסוקה בעיקר ב'לשרוד' במערך המשפחתי החדש. האינטנסיביות של הנוכחות יחד 24/7 עם תלות מוחלטת של הילדים בי הייתה לי קשה. לקח לי ולנו זמן להסתגל כמשפחה לשהות הצפופה הזאת.

אבל. למרבה הפלא (שלי ושל רבים שלא האמינו שאני אשרוד כך יותר מחודש) הסתגלנו ואפילו למדנו ליהנות אחד מהשני.

זה מפליא, אבל אחרי שהגזרה הזאת נרגעה התעוררה גזרה חדשה. בתאילנד, בחודשיים האחרונים ובעיקר בחודש האחרון ההתמודדות העיקרית שלי היא עם המקום לרצון שלי.

אין אפס. הטיול הוא לא באופי ובצורה שחלמתי עליו. רציתי משהו אחר לגמרי שלא אפשרי בגלל שאני לא לבד ולילדים שלי צרכים משלהם.

זה לא קל לי. החוויה שאני כאן והרצון שלי לא יכול לבוא לידי מימוש אמיתי היא קשה לי. אני מתמודדת איתה כמעט בכל מקום ובכל רגע.

אנחנו נוסעים לטייל ובראש שלי אני באיך שהייתי באמת רוצה לטייל ובכמה שאני מוגבלת.

וכן. אני מבינה בראש שאני מתמקדת במה שאין.

וכן. אני יודעת שכשאני מצליחה ליהנות ממה שיש כיף לי וטוב לי.

וכן. אני יודעת שגם במסגרת הזאת יש לי המון לאהוב וליהנות.

וכן. אני יודעת שאני מחזיקה בסיפור.

אבל איכשהו לא קל לי לשחרר אותו.

לא קל לי לתת לדברים להתפתח מעצמם.

לא קלי להתמקד במה שיש ופשוט לנוע בתוכו.

אני רגילה להיתפס על החסר. רגילה להרגיש החמצה על מה שאין. רגילה להשוות בתוכי בין הרצוי למצוי. רגילה להחזיק בסיפור שלי.

וזה בכל מקום.

זה בטיול. זה עם הילדים. זה בזוגיות. זה עם ההורים. זה בעסק. בכל מקום.

זה מבאס.

זה לוקח לי את מה שיש.

ויש לי המון.

~ ~ ~

העניין הוא איך?

איך באמת בלב שלם לשחרר את העתיד מהווה?

איך באמת בלב שלם לפנות את העבר מהווה?

איך להפסיק להחזיק בכל זה ולהסכים לעצמי להתמסר לחוויה הנוכחית ולחיים עצמם?

איך לשחרר את ההתניות?

איך להסכים לחוות שפע אמיתי מכלום. רק מעצם הנוכחות והקיום?!

האמת שאין לי מושג.

כלומר נאומים רציונליים יש לי מלא.

(אם בא לכם אני יכולה אפילו להעביר וובינר שלם בנושא :))

אבל בפועל זאת עבודת מודעות יומיומית.

כל הזמן לוותר על ההחזקה הזאת ששומרת עלי נפרדת. ששומרת על ה'שליטה' המדומה.

לוותר על ההחזקה ששומרת על הסיפור שלי.

הפחד שלי מלחיות ללא הסיפור שלי הוא גדול מהכל.

לרגעים, בעיקר בכל הקשור במערכות יחסים קרובות אני מוצאת את המוח שלי מגייס את עצמו בכל דרך להצדיק איזה שהיא אמת מדומה.

לדג' ברגע שאני נפגעת אני יכולה למצוא את המוח שלי נכנס לסרט של: 'הוא לא אוהב אותי' או 'לא אכפת לו ממני' או כל סרט אחר מהסגנון. ובבת אחת לזהות רצף מובנה וקדום של מחשבות שמזינות אחת את השנייה ומטרתם אחת והיא להוכיח שהוא באמת לא אוהב אותי או שלא אכפת לו ממני.

וכך לגבי הילדים. ההורים או כל דבר אחר.

זה כאילו שהמוח הציב מטרה והיא לשמר את הסיפור. והכל נע וחותר לשם.

הוא ישתמש בהכל. גם כשזה לא באמת מדויק. הוא ימצא כל דרך להצדיק את ה'אמת' הזאת ולשמר אותה. לבסס אותה ולהרחיק את הגורם שיכול לערער עליה.

כאילו מה, להסכים לתת לסיפור שלי להתפורר?!

זה פחד מוות.

למרות שתכלס' אני באמת רוצה את זה. מסתבר שלפעמים אני הרבה יותר רוצה לשמר אותו.

זה מזכיר לי סיטואציה ישנה שקלטתי בה משהו מאד חשוב.

לפני שנים אני זוכרת את אחד מאחים שלי מקטר על זה שהוא רעב ושאין לו מה לאכול. ואני זוכרת שהציעו לו שם מלא אופציות והוא סירב. ואחרי כל ההצעות הוא ישב על הספה ובכה או התלונן על זה שאין לו מה לאכול. הוא החזיק באומללות שלו ואפילו התפלש בה.

באותו רגע הבנתי שקל לנו יותר להחזיק בסיפור שלנו מאשר לתת לו ללכת. ושכשאנחנו רוצים להחזיק בסיפור שלנו, שום דבר לא יכול להרוס לנו את זה. אנחנו לא ניתן לזה.

כל עוד הסיפור שלי משרת אותי אני אמשיך להחזיק בו.

החכמה היא לגלות מה הרווח הסמוי שלי בו. להעלות את הדרמה האמיתית לאור המודעות ולהתייחס אליה. אחרת אני אמשיך לאחוז בה לנצח. כי זה מה שתת המודע שלי מכוון אותי אליו. להמשיך ולשמר את הרווח המשני.

וכן. הרווח יכול להיות לשמור אותי בשליטה.

הרווח יכול להיות לשמר אותי נפרדת.

הרווח יכול להיות לשמור אותי צודקת.

הרווח יכול להיות לשמר אותי אומללה ומסכנה.

כל אחד והרווח שלו.

כשבעצם כל הרווחים האלה הם רק אשליה. אבל אשליה מוכרת ונעימה. אשליה, שלמרות שהיא מסיבה לנו סבל אנחנו מעדיפים אותה מאת חווית הטוב.

מה שם מפחיד בלהרגיש טוב לאורך זמן? מה שם מפחיד בלהסכים ליהנות ממה שיש? מה שם מפחיד בלקבל את האהבה של הקרובים לנו? מה שם מפחיד בלהיפרד מהסיפור שלנו?

מה שם מפחיד אותי בלרצות את מה שיש? להסכים לו? לאהוב אותו וליהנות ממנו? מה שם מפחיד אותי לתת לו למלא אותי ולהיות נוכחת בו?

לחיות ללא הסיפור שלנו. זה לחיות ללא הזהות שלנו. ולחיות ללא הזהות שלנו, בחוויה שלנו זה לא לחיות. זה להעלם. זה לא להיות.

אבל אין ברירה. הדרך היחידה לאפשר למשהו חדש להיוולד בתוכנו היא לתת ל'אני' הישן שלנו למות. לתת לזהות האשלייתית שלנו להתקלף. לתת לתדמית להיסדק ומתוכה לאפשר למהות הטבעית והאותנטית שלנו להתגלות.

ושם. כשאנחנו מחוברים אליה לא חסר לנו כלום.

הרצון שמניע אותנו הוא לא רצון שמגיע מתוך חיפוש אחר מילוי חסר. מתוך מרדף אחר מה שאין לנו. הרצון שמניע אותנו שם הוא רצון שמגיע מתבונה. מחוויה של התכללות ואחדות. מחוויה של שפע ואהבה.

~ ~ ~

טוב. ועכשיו אחרי שחפרתי לכם משהו קטן אחרון:

בנוסף לפוסטים בבלוג, ניתן לעקוב אחרי ברשימת דיוור בוואצפ. מדי פעם אני מעלה תובנות והגיגים + תמונות מהמסע שלנו. שם אפשר לחוות אתנו יותר את היומיום של הטיול שלנו ולא רק תובנות שנשמעות חשובות ונקראות בכובד ראש אבל נכתבות אחת ל… :)

המספר שלי הוא 91-783-195-6719+ מי שלא מצליח להצטרף ורוצה שאצרף אותו יכול פשוט לשלוח לי את מספר הווצאפ שלו ישר למייל chanybornstien@gmail.com ואצרף אותו

הרבה אהבה וטוב,

חני

6 תגובות

דצמ 02 2015

תאילנד – לא כל הנוצץ זהב…

אנחנו בתאילנד.

וכן. יש לילדים שלי תמונה עם טיגריס. תמונה בשוק הצף. תמונה עם תאילנדים עם כובעי קש. ונסענו במעבורת וראינו איים מהממים. ויש לנו מלא תמונות יפות.

ולמתבונן מהצד אנחנו נראים הכי מאושרים.

ואולי יש כאלה שמהנהנים בראשם ומרגישים בליבם שככה הם היו רוצים לחיות. ומקנאים ואומרים לעצמם – "וואוו".

ואולי יש כאלה שמסתכלים וקוראים ומרגישים החמצה על החיים השגרתיים שהם חיים. ואומרים לעצמם – "וואלה. זאתי חיה כמו שהיא חולמת"

אבל…

לא כל מה שנוצץ זהב.

לא כל מה שמצטלם טוב ואפילו נכתב טוב הוא אכן מרגיש טוב.

זה לא החוץ. זה הפנים.

ובפנים אני בבלגן גדול.

האמת, שלא קל לי.

ממש לא קל לי.

המסע הזה בינתיים הוא יותר התמודדות מהנאה בשבילי.

יש רגעים יפים. יש הרבה רגעים מהנים. ובכל זאת צפים בי כל כך הרבה מקומות והתמודדויות. שלפעמים אני אומרת לעצמי: "לעזאזל. מה את צריכה את כל זה. תחזרי לארץ. שימי אותם בבית הספר. תמשיכי בשגרת חייך. יהיה לך קל יותר".

מתחילת הטיול, זאת אומרת כבר מעל שלושה חודשים. אני סובלת.

אני סובלת בגלל התודעה שלי.

אני סובלת בעיקר בגלל הרצון שלי במשהו אחר.

דווקא עכשיו כשאני בדרכים. מקומות שחשבתי שהשלמתי איתם נפתחו שוב ומבעבעים בתוכי בלי יכולת להפסיק.

אני מטיילת ומקנאה בכל אותם שמטיילים בחופש. בלי אחריות ועול של 4 ילדים על הראש.

מה לעשות. הילדים שלי חוץ מזה שהם ילדים. הם גם חרדים. והם גם בורגנים.

בעוד שאני יכולה (ורוצה) לנוע ממקום למקום בלי תכנון.

בעוד שאני יכולה (ורוצה) להיזרק במקומות לא מתויירים. אבודים. קטנים. אותנטים. רחוקים מהציוויליזציה.

בעוד שאני יכולה להסתפק במלפפון לארוחת בוקר ובמנגו לארוחת ערב.

בעוד שאני נהנית לשבת בבתים של מקומיים ולנסות לעמוד על טיבם.

הם לא.

המעברים קשים להם.

הם רעבים.

הם מחפשים נוחות.

קשה להם שינויים.

קשה להם טלטולים.

הם נגעלים מכל מיני דברים.

אין להם כוח לטרקים ארוכים.

הם חובבי אטרקציות וארוחות מושקעות.

משעמם להם בנסיעות.

האינטימיות האינטנסיביות מוציאה מהם מריבות והצקות אחד לשני.

הודים, תאילנדים ובני תרבויות אחרות לא מעניינים אותם. בעיקר שהם לא מבינים אנגלית.

והם גם כל הזמן רוצים שאקנה להם ולא מבינים מה זה לחיות עם תקציב מוגבל ומצומצם.

וזה קשה לי.

קשה לי הפער בין הרצון שלי. בין התשוקה הפנימית שלי לתנאי החיים שלי בפועל.

קשה לי הפער בין תמונת הטיול האידיאלית שלי למימוש בפועל.

כך שמתחילת הטיול יש בי משהו שכל הזמן רוצה אחרת.

מקום פנימי שמסתכל על אחרים ומקנא בהם. רוצה גם.

מקום פנימי שמספר לעצמי סיפור ש:"לו יכולתי כך… הייתי מאושרת."

"לו יכולתי לטייל כמו הבחור שמטייל כבר 3 וחצי שנים ונע ממקום למקום ללא עול ומחויבות רק לפי הרצון שלו"

"לו יכולתי להיות כמו הזוג הצעיר הזה שמטייל על אופנוע וחורש את הודו"

"לו יכולתי להיות כמו הגבר הזה שמטייל כבר 15 שנה על חשבון ירושה שקיבל"

"לו יכולתי…"

מיליון סיפורים שאני מספרת לעצמי ומונעים ממני להשלים עם תנאי החיים שלי ולמצוא את החופש וההנאה בתוך מה שכן יש לי.

כן. אני לא יכולה להיות עכשיו בת 25 נטולת כל עול וחופשיה לגמרי.

וכן. אני יודעת שגם זה סיפור. כי אני מכירה יותר מידי בני 25 שנטולים כל עול וחופשיים לגמרי ובכל זאת מרגישים כבולים. ומרגישים רע ומסתכלים החוצה.

הסיפור שלנו על המציאות הוא זה שתוקע אותנו.

הסיפור שלי על המציאות הוא זה שתוקע אותי.

בסופו של דבר הרצון שלי הוא לחוויה פנימית של חיבור ואחדות.

הרצון הפנימי שלי הוא בהתכללות מלאה.

הרצון הפנימי שלי הוא לחוות את החיים בעוצמה.

להתאחד עם החיים ועם עצמי.

הטיול הוא בסך הכל דרך. צורת החיים היא משנית לרצון המהותי שלי.

אני מזכירה לעצמי שאנשים יכלו להיות בגטו בזמן מלחמת העולם השנייה ובכל זאת להיות במצב תודעה של חיבור ושלמות. ואנשים יכולים מאידך לשבת בחופשה חלומית באיזה אי יוקרתי ולהרגיש כלואים ואסירים.

זה הכל בפנים.

הטיול הזה הוא עבודת נפש יומיומית בשבילי.

מבינה על בשרי את האמרה שמי שיש לו מנה רוצה מאתיים.

ומנסה שוב ושוב להזכיר לעצמי. שכן. יש לי בחיים הרבה לא. יש הרבה דברים שלא אפשריים בעבורי כיום ואולי גם לעולם לא יהיו אפשריים בשבילי.

אני מוגבלת מאד כלכלית. דתית ומשפחתית.

ויחד עם זאת זה לא סוף העולם.

מסתבר שאין, אין סוף אפשרויות.

כלומר יותר מדויק, יש אין סוף אפשרויות. אבל הם לא בלתי מוגבלות.

הם מוגבלות בהחלט.

אני לא יכולה להיות בלי הילדים שלי. אני לא יכולה להיות צעירה יותר. לא יכולה להיות גבוהה יותר. כשאני בתאילנד אני לא יכולה להיות בהודו. כשאני מחליטה לא לעבוד ולא להתעסק בשום דבר, אני לא יכולה לנהל את העסק שלי. כשאני פונה ימינה אני לא יכולה לפנות שמאלה.

לכל בחירה שלי יש מחיר.

תנאי החיים שלי נעים בתוך מסגרת. אני יכולה להרחיב את המסגרת. אבל אין לי חופש מוחלט.

החכמה היא למצוא את הדרך ליהנות עם מה שיש לי ולהרגיש שלמה עם זה.

החכמה היא להיות כאן ולהיות כאן בצורה מלאה.

החכמה בשבילי היא להפסיק להסתכל החוצה. להשלים לגמרי עם המציאות.

הגם שלכאורה אני משלימה ומקבלת אותה. יש שם משהו בתוכי שעדיין נאבק. שעדיין אומר לעצמו – "אם…" "לו רק…"

לקבל בצורה מלאה את מה שיש ומתוך זה לנוע.

הרצון במשהו אחר לוקח לי את מה שיש.

ותכלס', יש לי הרבה.

אלו מילים יפות.

עכשיו מה שנשאר לי זה 'רק' לחיות את זה וליישם את זה.

אם אשיג את זה, השגתי הכל.

אוהבת אתכם. תודה שאתם קוראים אותי.

אני מתנצלת בפני כל אותם אנשים מדהימים ששולחים לי מיילים אוהבים ואכפתיים. לא תמיד אני פנויה נפשית להגיב ולהתייחס. יותר מידי אני מכונסת בעצמי במסע הזה.

קשה לי מאד שאין לי מספיק מרחב אישי. אין לי מספיק רגעי שקט לבד.

ובכל זאת אני אוהבת כל אחד מכם. אני קוראת הכל ואכפת לי מכל מייל ומייל שמגיע אלי.

חיבוק ואהבה

חני

12 תגובות

נוב 17 2015

כבר עשרה שבועות בהודו!

כבר עשרה שבועות שאנחנו בהודו.

בשבוע הבא אנחנו עוזבים לתאילנד

כמו לפני כל שינוי עולים בי חששות

אין מה לעשות. הרגיל הוא נוח.

התרגלנו להודו. עכשיו לנוע למדינה חדשה זה שוב מעלה בי ספקות וחששות

'בשביל מה את צריכה את זה?' 'התרגלת כאן, נוח לך, את נהנית אז מה את צריכה את זה? עדיף שתרדי לדרום הודו…' 'יקר בתאילנד'. 'איך תסתדרי שם עם הכשרות?' ועוד ספקות מספקות שונים שמטרתם היחידה היא להשאיר אותי בנוח. במוכר ובקל.

יום שלישי אנחנו ממשיכים הלאה.

קצת חוששת אבל רוצה את השינוי הזה.

החדש, הבלתי ידוע, מרחיב אותי ומאתגר אותי.

– – –

אוקי. אז מה היה לי בעשרה שבועות האלה?

1. התנתקתי כמעט טוטאלית מהחיים שהיו לי קודם הנסיעה. תחומי עניין. אנשים. משימות. נתק מוחלט כמעט מהכל. לא מגיעה למייל. לא מתקשרת עם אנשים. לא מתעניינת כמעט בכלום. ברמה מסוימת החיים של הארץ נשארו בארץ…

2. הבנתי בצורה ברורה שאני לא צריכה הרבה בשביל להתקיים ושיש לי הרבה הרבה יותר מידי דברים מיותרים בחיים שלי. כשאתה סוחב הכל על הגב שלך אתה נמנע מלצבור דברים מיותרים ופתאום אתה קולט שמה שיש לך זה מספיק. כל עומס הדברים שנשארו לי בארץ אולי נוחים, יפים, ומעניינים אבל בהחלט לא הכרחיים.

3. יש טוב בעולם והרבה. אנשים מדהימים שאני מכירה ושאני לא מכירה עטפו ועוטפים אותי באהבה ובאכפתיות. חבילות של אוכל כשר שנשלחות אלי. ספרים ותעסוקה לילדים שנשלחים. מכתבים ומיילים תומכים ומעודדים. מחוות אכפתיות ממטיילים וקבלה שלנו בזרועות פתוחות בידי בתי חב"ד רישיקש ופושקר. כל כך הרבה אהבה ונתינה יש בעולם הזה. כיף לגלות את זה. כיף להתחבר לזה. כיף לחיות ככה ולהרגיש ככה.

4. מפגש מרתק עם מאות מטיילים. פתאום לראות במוחש שאין גבולות ושהגבולות התוקעים ביותר שלנו הם גבולות התודעה שלנו.

זוג בן 70 שמטייל ועושה טרקים. משפחות עם ילדים קטנים שעוזבים הכל ונוסעים לטייל. בחור שנמצא בדרכים כבר 3 וחצי שנים ומצליח לשמור שבת וכשרות. פנסיונרים. רווקים. זוגות בירח דבש. זוגות בגיל העמידה. אנשים לאחר גירושין. חבר'ה אחרי צבא. חבר'ה אחרי תואר. אימהות ובנות. אבות ובנים. הורים לבני נוער יחד עם ילדיהם. ומה לא.

בכל גיל. בכל מצב סוציואקונומי. בכל תקופת חיים אפשר לעצור לרגע את המרוץ וללכת לממש את מה שבאמת רוצים.

תירוצים וסיבות למה לא יש למכביר. אבל אם באמת רוצים… כמעט תמיד זה אפשרי.

השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא לא: למה אני לא יכול? אלא – איך אני כן יכול?!

5. מפגש אינטנסיבי, כמעט בלתי אפשרי עם כל (לפחות עם חלק נכבד מ)המקומות הפנימיים שלי הדורשים טיפול, ריפוי ויד אוהבת.

כל מה שקשור למשפחתיות שלי עם הילדים. לקשר שלי איתם. לקשר שלהם עם עצמם ולקשר שלי עם עצמי צף ועלה בצורה עוצמתית וחזקה.

הנוכחות האינטנסיבית של 24/7 בחדר אחד משותף ללא מרחב אישי מספיק הוציא אותי (ואותם) לגמרי מאיזון. לקח לנו זמן ללמוד לנוע ביחד. ועדיין, מעברים משגעים את המערכת ובכל מעבר אנחנו זקוקים לתקופת התאפסות והתארגנות מחדש.

יש משהו בשגרה שמאפשר איזון וברמה מסוימת גם מאפשר 'שקט תעשייתי' בכל הנוגע למערכות יחסים.

היו ימים שבלילה, אחרי שסוף סוף היה כאן שקט אמרתי לעצמי: 'מה את צריכה את זה? שילכו לבית ספר יהיה לך שקט חצי יום' 'מאיפה בא לך הרעיון ההזוי הזה…'. ובכל זאת, אני שמחה ומודה על כל רגע ורגע שאנחנו כאן.

סולדת לגמרי מהמחשבה שמטרת בית הספר הוא בסך הכל לדאוג לי לבייביסיטר ולשקט בשעות הבוקר.

ב10 השבועות האחרונים הילדים שלי למדו על החיים הרבה יותר ממה שהיו לומדים בתקופת זמן כזאת בבית הספר.

אז כן. אני מאמינה שיהיו לי עוד רגעים קשים. מאמינה שיהיו רגעים שהצורך שלי במרחב אישי ובשקט ישתולל וישגע אותי מבפנים. ובכל זאת מכל הלב, אני לא מתחרטת לרגע על היציאה למסע הזה עם כל המחיר האישי שאני משלמת עליו.

6. בסופו של דבר אנחנו סוחבים את עצמנו לכל מקום. אני מטיילת בהודו אבל לא את הודו אני פוגשת. אני פוגשת את מה שהודו משקפת לי בתוכי. המפגש עם הודו מציף ומעלה בי דברים.

אז כן. אני בהודו. אבל הבאתי את עצמי לכאן. והעבודה האמתית היא בתוכי. אני לא יכולה לברוח מעצמי. בסופו של דבר המסע החיצוני הוא רק פלטפורמה שמאפשרת את המסע הפנימי. אותם פאקים שאני מתמודדת איתם בארץ באים כאן לידי ביטוי. חלקם בעוצמה גבוהה יותר וחלקם בעוצמה פחותה. שום שינוי אמיתי לא אפשרי ללא התהליך האישי הפנימי.

בגדול, התהליך האישי אפשרי בכל מקום ובכל מסגרת. זה לא שיש להודו איזה אור גדול להציע לי. אין שום אור גדול שיגאל אותי מייסורי או מכבלי. אותה עבודת מודעות נדרשת ממני גם בהודו וגם בארץ.

אין כאן איזה משהו חיצוני למצוא. רק לקלף ולהיכנס פנימה. כל מה שאני מחפשת קיים כבר בתוכי. הרבה יותר קל לי לחפש את זה בחוץ. אבל האמת היא שחבל על הזמן והחיים שלי. התשובות לא שם.

רק פנימה. עוד ריכוך ופירור של דפוסים שמפרידים ביני לבין החיים. עוד המסה של חסימות. עוד התמסרות. כנות וחשיפה. עוד כניעה ואמונה. עוד מודעות. זה כל מה שאני צריכה. זה כל מה שאני באמת מחפשת. זה כל מה שאני רוצה.

7. אנחנו יכולים לצאת למסע ולפספס הכל. יותר מידי מטיילים פגשתי שעסוקים בלסמן וי. הם עוברים ממקום למקום מתוך רצון להספיק הכל. לראות הכל. לטעום הכל.

בחוויה שלי אין הכל.

פחות חשוב מה אנחנו רואים ואיפה היינו יותר חשוב איפה זה פגש אותנו. איך זה נגע בנו והאם התרחבנו במקום הזה…

התודעה של המערב של: לרוץ ולהספיק כמה שיותר. מגיעה מחוויה של חסר שיושבת בבסיס המרוץ הזה.

'אסור לי לפספס' היא כלא של ממש. אנחנו יכולים לשבת מול פסגות ההימלאיה, לשתות צ'אי  ולהחמיץ הכל.

הדחף הזה של לקנות הכל כי זה זול. לסוע לכל המקומות שכולם נוסעים כי מהמם שם. לנצל כמה שיותר את שהותנו כאן – הוא ההפך הגמור ממה שהודו באה באמת ללמד אותנו.

זה לא החוץ. זה הפנים. זה מה שאני מצליח לספוג. זה כמה שאני מצליח להתרכך ולהתמזג. זה הקצב האיטי יותר. הרגוע. המאמין. הבוטח. החי.

זה השקט שמחלחל. זה התדר שמאט…

הלחץ שמניע את המערב לכבוש עוד. להשיג עוד. לדחוף קדימה. לרוץ הלאה הוא אחד מהבעיות העיקריות שלנו. אנשים שיש להם כביכול הרבה יותר אבל בנקודת האמת הכי פנימית ועמוקה – מרגישים ריקים וחסרי כל.

זה לא משנה באיזה מקומות היינו אלא כמה היינו בהם. זה לא משנה כמה דברים יש לנו אלא כמה יש לנו את עצמנו בתוכם. זה לא משנה אם בעוד שבוע הכל נגמר ואנחנו חוזרים לשגרה – מה שמשנה הוא כמה בשבוע הזה נבחר להיות נוכחים.

הרצון לעוד הרבה פעמים לוקח מאתנו את מה שכן יכל להיות לנו. מה שמשאיר אותנו בסופו של דבר חסרי כל מתוך בחירה לא מודעת שלנו.

8. ואחרון החביב – בני אדם הם בני אדם באשר הם. הודים. סינים. תאילנדים. ניגרים. רוסים. צרפתים וברזילאים.

כולנו מחפשים אהבה. פיסה של שקט והכרה במי שאנחנו, שיראו אותנו באמת. כשיש לנו את זה אנחנו כבר לא צריכים הרבה מעבר לצרכים ההישרדותיים הכי בסיסיים שלנו.

לא משנה את מי אנחנו פוגשים. איך הוא נראה. מה הוא לובש ובאיזה רכב הוא נוהג. לא משנה מה הוא משדר – עמוק בפנים הוא כמה לכך שנראה אותו. שנאהב אותו. שנתחבר אליו בנקודה פנימית ועמוקה. שנפגוש את הלב שלו.

אז כן. לכל אחד מאתנו כמות אחרת של הגנות והסתרות על גבי אותו רצון פנימי. אבל בסופו של דבר זה מה שכולנו רוצים.

קל מאד להסתובב בעולם ולחכות שמישהו יתן לנו את זה. הרבה יותר קשה להסתובב בעולם ולתת את זה.

רק שאם תבחרו לעשות זאת, תהפכו ממושפעים למשפעים. משהו פנימי בתוככם יבנה. ופתאום תרגישו הרבה יותר אהובים. הרבה יותר שקטים. הרבה יותר נראים.

אז שלום להודו.

זה מה שבעיקר היה לי כאן.

מעניין מה תביא איתה המשך הדרך…

אוהבת אתכם!!

חני

8 תגובות

אוק 22 2015

הכל עניין של נקודת מבט…

הבת שלי מסתכלת עלי. קורצת לי ואנחנו מחייכות לנו בשקט. רואות את זה קורה.

ואז… בפעם המאה נגשים אלינו הודים ומתחילים לשוחח אתנו כשכוונתם הסופית (ואולי היחידה) היא להצטלם עם הילדים הבלונדינים שלי.

טוב. אז זה מתחיל בשיחה על הא ועל דא.

מאיפה אתם הוא שואל אותי.

אנחנו מישראל.

מישראל הוא מהרהר לעצמו… מוסלמים שם. לא?!

אני מחייכת ואומרת לו… לא. יהודים.

יהודים… מה זה?

יהודים זאת דת. אני עונה לו.

הוא לא מבין. אז אני מסבירה לו: אתה יודע מוסלמים. נוצרים. יש גם יהודים…

טוב. הוא מחייך בלי ממש להכיר. הוא לא שמע על זה אף פעם. תמיד נחמד לשמוע על דברים חדשים :)

מפה לשם. מגיע הרגע שהבקשה לתמונה מועלית. אנחנו מחייכים. מצטלמים. נפרדים לשלום והכל בסדר.

הילדים חוזרים לגנגס ואני נזכרת ברגע מאד משמעותי לי מהעבר.

רגע שבו נפל לי אסימון כל כך חזק שעד היום ממשיך להדהד ומי יודע להיכן עוד יוביל אותי.

צפיתי אז בסדרה של 'קירשנבאום באפריקה'

אפריקה מרתקת אותי. ילידים בכלל מרתקים אותי. כמה שיותר עתיק. טבעי. פראי ואותנטי יותר מושך אותי.

בכל מקרה באחד מהפרקים קירשנבאום מדבר שם עם איזה זקן ואיכשהו הוא מגיע להזכיר את התנ"ך.

הזקן לא מבין. ואז קירשנבאום אומר לו – התנ"ך… מכיר?

ההוא לגמרי לא מכיר. לא מבין ולא יודע. עושה כזה פרצוף מבולבל ולא ברור.

אני רואה את זה. באותו רגע ממש נופל לי אסימון חזק.

באות רגע מכה בי התובנה שאדם גדל למה שהוא מכיר ומבחינתו זה מה שיש.

את החיים הוא רואה. חווה ומפענח דרך מה שהוא מכיר.

מה שהוא לא מכיר מבחינתו לא קיים.

האמת בחוויה שלנו היא נגזרת של ההכרה שלנו.

ומה שבחוויה שלי הוא אמת אבסולוטית יכול להיחשב כמופרך לגמרי אצל אדם אחר ולהיפך.

וזה מה שכל כך מקשה על אובייקטיביות ונקיות במקום הזה.

בימים אלה חוגגים בהודו תשעה ימים של חג שנקרא דיוואלי. לא ממש מבינה את משמעות החג. אבל מה שכן, הקימו כאן ברישיקש במה ענקית עם דמויות של כמה אלים שרלוונטיים לחג.

עכשיו, מה שנראה בעיננו כמו משהו שמקומו במוזיאון השעווה בשביל העוברים והשבים המקומיים זה אשכרה מוקד קדוש של תפילות. קידות. מנחות ובקשות.

קל מאד ליפול למקום שיפוטי. כאילו, 'הלו. אתם באמת מאמינים שיש משמעות לדברים האלה?' אבל כן. הם מאמינים. זאת התרבות שלהם. זאת הדת שלהם. על זה הם גדלו. זה מה שנותן להם כוח וזה מה שמאחד אותם ומפיח בהם תקווה וביטחון.

באותה מידה הם יכולים להסתכל עלי ולשפוט אותי.

אני לא מדברת עכשיו על נכון ולא נכון.

ובכלל… האם יש דרך אבסולוטית לדעת מה נכון ומה לא נכון?!

האם יש בכלל אמת אבסולוטית שהיא נכונה לכולם?!

קראתי פעם משל שמשווה שאת בני האדם לקבוצות קבוצות של אנשים שחיים ליד יובלים שזורמים מהנהר המרכזי. כשמה שמעסיק את קבוצות האנשים הללו הוא לריב ביניהם איזה מהיובלים הוא הנהר האמתי. כשבסופו של דבר. כולם מקבלים פן אחד או חלק אחד קטן מהנהר.

במקרה יצא לי להתייחס לנושא דרך הדת. אבל האמת היא שזה פוגש אותנו בכל מקום הדת היא ממש לא העניין.

זה פוגש אותנו במערכות יחסים. בחינוך ילדים. בצורת חיים. בכל דבר.

כשם שיש הבדל בין תרבות של עם אחד לתרבות של עם אחר.

כשם שכל עם בטוח שהאמת בידיים שלו ואין בילתה.

כך זה גם ברמה הפרטית.

כשאני גדל במשפחה מסוימת. בצורת חיים מסוימת. בתרבות מסוימת – זה מה שאני מכיר.

בחוויה שלי זה מה שיש.

מה שאני לא מכיר – לא קיים.

ויתרה מכך, כשאני נפגש במשהו שאני לא מכיר או שהוא שונה מנקודת המבט שלי במקרה הטוב אני מתעלם מכך. במקרה הפחות טוב והרווח יותר אני שופט ומבטל אותו…

אז כן. מצד אחד זה יוצר ביטחון. אני מרגיש שיש לי אמת ביד. זה מחזק ברמה האישית וממלא בגאוות יחידה. איכשהו זה מרים אותי כ אני מרגיש יותר מהאחר.

אבל באותה מידה זה גם תוקע. כיוון שתמיד התודעה שלנו תהיה מוגבלת רק למה שאנחנו מכירים.

ולעולם זה יהיה רק חלק ממה שאפשרי וממה שיש.

איך אמרה לי מישהי פעם: 'יש את מה שאני יודע. יש את מה שאני לא יודע. ויש את מה שאני לא יודע אפילו שאני לא יודע'. ושם המפתח לגדילה שלנו. במקום שאנחנו אפילו לא יודעים שאנחנו לא יודעים אותו.

יום ראשון הקרוב אנחנו עוברים ליעד הבא שלנו. עוזבים את רישיקש… אם אני אזכור לקחת איתי את ההבנה הזאת שהראייה שלי תמיד מוגבלת. שחוויית החיים שלי תמיד מוגבלת. אם אצליח להכניס יותר ענווה לתודעה שלי ולהרחיב את נקודת המבט שלי מספיק לי.

אשמח לשמוע מכם איפה המילים שלי פוגשות אתכם באופן אישי.

אוהבת אתכם.

חני

 IMG_20151011_173704 IMG_20151011_175418

10 תגובות

אוק 14 2015

מפחיד בארץ…

אמצע הלילה.

רישיקש.

שקט כאן.

האפשרות היחידה לשקט היא רק כשהם ישנים.

אין מה לומר, אני זקוקה לשקט הזה כמו למים.

כבר כמה ימים רוצה לכתוב משהו.

כלום לא יוצא.

המצב הביטחוני בארץ מטריד.

את מי מעניין עכשיו מה שאני רוצה לכתוב?!

דרך האינטרנט והמיילים שמקבלת, מרגישה את הלחץ, הבלבול, חוסר האונים והכעס המפעפע…

לא נעים לומר אבל שמחה בשביל הילדים שלי שאנחנו לא שם.

הספיק לי מה שעברנו בשנים האחרונות באשקלון.

2 הגדולים מתעדכנים במה שקורה, לפחות הקטנות מחוץ לזה.

לא יודעת מה לכתוב בקשר למצב.

בקושי יודעת משהו בקשר לעצמי.

רק חושבת לעצמי שהחוויה הזאת שבכל רגע מישהו עלול לקפוץ עלי עם סכין או לדרוס אותי היא לא פשוטה, היא משאירה את הגופנפש דרוך באופן תמידי.

מנסה לחשוב איך אני הייתי מתמודדת עם זה?

כמה הייתי מצליחה להרפות בתוך זה?

כמה זה היה מחלחל אלי ומשבש אותי?

תמיד מפליא אותי לראות איך החיות בטבע מצליחות מצד אחד להיות כל כך נוכחות ברגע הזה. כל כך לחיות… ויחד עם זאת לשמור על דריכות וערנות.

בשנייה שהם קולטות סכנה הם מגיבות.

איך הן מצליחות לשלב בין ערנות לרפיון.

המוכנות שלהם לפעולה לא באה לידי ביטוי כ'לחץ' או 'מתח' בהווה. היא לא מוציאה אותם מהרגע. כשאין איום הם פשוט כאן – נחות. מרפות. נוכחות לגמרי.

באופן אישי, בחוויית הגוף האינסטינקטיבית שלי 'הרפיה' ו'נוכחות' שווה סכנה ואיום.

משהו בתוכי כל הזמן מונע ממני מלהרפות עד הסוף. מלהיות נוכחת עד הסוף. מלהתמסר עד הסוף. מלשחרר שליטה עד הסוף.

זה לא קול מודע שיושב ואומר לי בקול "חני תזהרי" ובתגובה אני יכולה להתנגד לו ולנטרל אותו.

זה קול פנימי, שאני לא שומעת. אבל הנפש והרגש שלי שומעים ופועלים לפיו.

קול פנימי קדום שיושב לו עמוק בתת המודע שלי ובחוויית ההישרדות שלי ומשפיע על החיים שלי מבלי שאדע איפה נמצא השלטר שיכול להשתיק אותו.

זה בא אצלי לידי ביטוי בכל מיני תחומים.

בעיקר בקצב. בהתמסרות ובנוכחות.

ביכולת להתרחב מול הרצון להתכווץ.

– – –

אז איך ברישיקש אתם רוצים לדעת…

האמת שאני מרגישה שהמסע שלי הוא בכלל לא עם הודו.

המסע שלי הוא עם עצמי ועם המשפחה שלי.

הוא כרגע מתרחש בהודו כי אני כאן.

אבל המסע שלי הוא פנימי. והגיוני שכל מקום אחר היה מעלה בתוכי את אותם התכנים….

– – –

מידי יום מצטברים בתיבת המייל שלי עוד ועוד מיילים מאנשים ששואלים אותי. נו. איך שם?

שתפי… ספרי קצת חוויות.

אני קוראת.

רוצה לכתוב. לענות להם.

ואין לי מה.

אני לא יודעת.

לא ממש פוגשת את הודו.

עסוקה בשלי.

עסוקה בללמוד להאט.

בארץ, אחת ההתמודדויות שלי הייתה עם הדחף הפנימי שלי לנוע. לעשות משהו. לזוז. להתקדם.

אפילו ברמה העסקית.

מין שדר כזה שאימצתי מבחוץ – שאם לא אשקיע, אתכנן, איזום, אצור מהלכים, אתקדם – כלום לא יקרה. ליהפך, אפילו אשאר מאחור…

הקטע העצוב הוא שזה בא לידי ביטוי כאנרגיה פנימית שאומנם מצד אחד דוחפת קדימה אבל מצד שני מקשה עלי להרפות ולשחרר. תמיד משהו פנימי יושב שם וכביכול מסמן לי את ה'יעד' הבא. את הדבר הבא שאליו אני צריכה/רוצה להגיע.

אז כן. היו לי רגעי חסד של נוכחות ושאנטי וכיף והרפיה.

אבל האנרגיה התמידית שנעתי בתוכה באה לידי ביטוי כמו רשימה של משימות או יעדים. עכשיו אני כאן. וזה אח"כ. ואחריו זה וכך הלאה.

כשלא היה לי את היעד הבא, משהו פנימי בתוכי הפך ללחוץ והקלה הציפה אותי כשסימנתי לעצמי שוב כיוון.

סוג של תנועה פנימית מקצבית בקו ישר עם תחנות ויעדים קדימה.

כאן בהודו החיים מתנהלים אחרת.

אני מאמינה שבערים הגדולות יש הרבה הודיים שספגו לעצמם את התרבות המערבית הקלוקלת.

אבל במקומות בהם אני מטיילת זה לא כך.

יש איזושהי המתנה נינוחה להזדמנות…

ברגע שהיא מגיעה היא מגיעה. כל עוד שהיא לא מגיעה אפשר לנוח, ליהנות, להיות.

התנועה היא הרבה יותר מעגלית וזורמת במקום חדה וישרה.

אתן לכם דוגמא.

אם אני הייתי מוכרת בחנות. הייתי רוצה למכור את המוצרים שלי. ברגע שהחנות הייתה ריקה יותר מידי זמן סביר להניח שמשהו בתוכי היה מתכווץ. רוצה עוד. חושב על איך להשיג עוד. משהו היה הופך להיות דחוף ואפילו תזזיתי. הייתי נלחצת ממה יהיה וכו'

כאן בהודו, אם אתה מוכר הודי. אתה יכול לשבת יום שלם ולחכות. לחכות להזדמנות. לחכות בנחת. לשתות צ'אי עם חברים. לחייך. לנוח. כשההזדמנות תגיע אתה תקפוץ עליה. אתה פשוט ממתין ער. במקום להמתין מכווץ, מתוח וחרדתי.

קיים כאן מעגל מתמיד של כיווץ והרפיה. חוויה פנימית עמוקה של: 'לכל זמן ועת'

ובעיקר יכולת ליהנות ממה שיש כרגע.

– – –

הקצב. זה מה שאני רוצה לקחת מכאן.

זה מה שאני רוצה להפנים בתוכי.

לשחרר. להאמין. להאט. לדעת בידיעה רגשית פנימית (ולא רק מנטלית) שההזדמנות תגיע כשהיא תגיע. שאין לי צורך להישאר דרוכה או לכפות את עצמי עליה. כיוון שאז, גם אם אשיג אותה לא אדע ליהנות ממנה. היא תתמוסס לי ותריץ אותי ליעד הבא. וחוץ מזה, שבינתיים כשאני דרוכה ומכווצת אני מפסידה את מה שיש כרגע.

לטיול בתקציב נמוך יש הרבה התמודדויות, חסרונות וקשיים.

אבל המעלה העיקרית שלו שהוא מאלץ אותי (ואותנו כמשפחה) ללמוד ליהנות ממה שיש. ללמוד לחזור על דברים. ללמוד להיות.

ללמוד ללכת פעם ועוד פעם לגנגס מבלי לעשות כלום. פשוט להיות שם ולהפנים יותר ויותר לעומק כמה מעט צריך בשביל להרגיש מאושרת.

זה לא ה'צעצועים' שיש לי. זה גם לא שום דבר שחיצוני לי. אלה הם לא האטרקציות מה שאנחנו צריכים.

זאת היכולת שלי ליהנות מהם. לחוות אותם. להיות בתוכם כמו שהם מבלי שהמוח שלי יאותת לי על הדבר הבא על ה'עוד' שאני רוצה וצריכה בחיים שלי.

רוצה לחיות ככה.

לנוע מתוך מלאות ולא מתוך חסר.

לחוות את המלאות.

לנכוח בתוכה.

לנוע מתוך רצון פנימי מהותי ולא מתוך רצון חיצוני, מושאל והישרדותי.

כבר עכשיו יש לי את כל מה שאני צריכה בשביל להרגיש טוב באמת.

השאלה היא כמה אני נותנת לזה להיות ולהיכנס.

 

האשליה הזאת שמה שאני צריכה הוא בחוץ כואבת נורא. היא משאירה אותי לא מסופקת ורעבה תמידית.

איך עושים את השינוי הזה? איך אני מפנימה את זה והופכת את חוויית החיים הזאת לחלק ממני?

אין לי מושג.

מנסה עוד ועוד לתרגל נוכחות מונוטונית.

מנסה עוד ועוד להיפתח לרגש על חשבון הריגוש.

מנסה עוד ועוד לשחרר את ההתניות ופשוט להיות.

זאת עבודת חיי. (אחת מהם ליתר דיוק)

גם כאן כשאני בטיול, מנותקת מהסביבה המערבית שלי זה לא פשוט.

ובטח כשאחזור לארץ והדחף לעוד ועוד ועוד ימצא סביבי בכל פינה…

– – –

מקווה מכל הלב ומתפללת, שהמצב בארץ יחזור ויירגע.

אבל עד אז מאחלת לכם להצליח להרפות בתוך הטירוף הזה.

אין לנו באמת שליטה על מה שקורה.

בתכלס' אם יש מישהו שרוצה לתקוע בי סכין רוב הסיכויים שהוא יוכל לעשות זאת. כך שאין לנו באמת דרך למנוע את זה.

ואם אין דרך למנוע את זה, הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא להתמסר ולהאמין שמה שצריך לקרות יקרה. ומה שקורה הוא לטוב.

ההתמודדות עם הפחד ממוות, מכאב ומאיבוד שליטה היא לא פשוטה.

אבל רק מי שמתמודד באמת עם הפחדים האלה – יכול לחיות. יכול להיות. (כשהכוונה בלחיות היא בפשטות לחיות. להיות. להתחבר. לא רק להתבונן מבחוץ ולתת לחיים לעבור מבלי שיפגשו אותי)

שולחת חיבוק גדול מלא באהבה וכוח.

תנו לעצמכם להרגיש את כל מה שעולה. את הכעס. את הפחד. את חוסר האונים. את השנאה. את החרדה. את הכל.

כשאנחנו עוצרים את עצמנו מלהרגיש – אנחנו מתכווצים ומפרידים את עצמנו מהחיים.

כשאנחנו מתמסרים ומאפשרים לכל מה שמרגיש לנו לעלות – אנחנו מתרחבים ומתאחדים עם החיים.

אין לנו באמת שליטה על כלום. החיים שלנו יכולים להתערער ולהשתנות בין רגע.

ביטחון הוא רק אשליה שאנחנו כל חיינו משועבדים לניסיון להחזיק בה.

אז אם אין לנו שליטה על כלום. וממילא מה שצריך לקרות יקרה

לפחות בא נדאג שנהנה.

לפחות בא נדאג שנהיה.

חיבוק,

חני.

נ.ב כל מה שכתבתי הוא ברמה האישית. ברמה המדינית כמובן שיש לנו מה לעשות. אבל חשוב כמובן שעשיה כזאת תעשה רציונאלית ולא רגשית.

נ.ב2 רוצה לומר תודה לכל אלה ששלחו לי ולילדים חבילות עם מזון כשר וספרים. זה מחמם את הלב ומרגש ובעיקר גם מקל טכנית ונפשית. מרגישה מבורכת ומוקפת באנשים טובים – תודה גדולה!!!

נ.ב3 אם בא לכם לעזור לי במסע הזה. תוכלו לעשות זאת באחת משלושת האפשרויות הבאות:

א. לשלוח לי אור ואהבה דרך הלב. זה משפיע!

ב. לשלוח לי ספרים לילדים בדואר.

ג. לשלוח לי חבילות של מזון כשר בדואר.

[למשלוח ספרים או מזון – פנו אלי במייל לchanybornstien@gmail.com ואתן לכם כתובת למשלוח]

תודה שאתם כאן.

חיבוק!

5 תגובות

ספט 23 2015

הודו – סיוט!

מוצאי יום כיפור.

זמן מוזר לחשבון נפש.

מודה. השנה עברו עלי חודש אלול ותחילת תשרי בלי עצירה להתבוננות. לסיכום. לחשבון נפש ולקבלה לעתיד.

הייתי עסוקה בהם בהישרדות.

בניסיון לשרוד נפשית. בניסיון להשאיר את הראש מעל המים, לצוף ולהצליח קצת לנשום.

כבר יותר משבועיים וחצי שאנחנו בהודו.

האמת מורכב.

אין ספק. הדרך לא דומה לכל מה שאנחנו מספרים לעצמנו עליה.

אני לא מאלה שיושבים ומתכננים ומתלבטים ונכנסים לדרמות ולחרדות מפני תרחישים עתידיים.

אולי זה טוב ואולי זה לא טוב.

מה שכן. זה בסוף זורק אותי לסיטואציות ומאלץ אותי לזרום בתוכן ללא תכנון מראש.

אין מה לומר.

היה לי קשה.

היה לי ממש קשה.

זה שאני בכלל מתיישבת עכשיו לכתוב זה מתאפשר רק בגלל שלאט לאט דברים מתחילים להסתדר ולהיכנס לאיזון.

באיזשהו מקום אני מרגישה שלקחתי את המשפחה שלי. הכנסתי אותה לבקבוק. ניערתי אותה חזק חזק. כל הג'יפה צפה למעלה. נחנקנו. ורק עכשיו סוף סוף דברים מתחילים לשקוע ולהסתדר חזרה במקום.

כל מה שלא רציתי לראות. כל מה שוויתרתי לעצמי. כל מה שהחלקתי ועגלתי פינות לגביו בהקשר המשפחתי – קם כנגדי. נעמד מולי בעזות ואמר לי: "חני. אין לך לאן לברוח. תתמודדי. זה מה שיש לך. עכשיו לכי תעשי עם זה משהו."

האמת שזה היה קשה.

זה היה קשה כי כביכול אותו הדבר קרה גם אצל הילדים שלי. הם גם לקחו את ההתנהגות שלהם לקצה.

מריבות. קללות. תלונות. קיטורים ומה לא. [לדעתי הברחנו כמה וכמה שכנים מהחדר הצמוד לנו בגסט האוס]

חברים ומכרים שבקשר איתי שאלו אותי מה איתי ואם אנחנו חווים הלם מהודו וקשיי הסתגלות בסביבה החדשה והשונה.

והאמת היא שלבושתי או לתדהמתי. התשובה הייתה לא.

הודו סבבה.

מי בכלל שם לב אליה כשהקושי המשמעותי ביותר שלנו הם קשיי ההסתגלות שלנו כמשפחה.

כמשפחה שנמצאת 24/7 ביחד. שלאף אחד אין באמת פינה משלו. כשאנחנו 5 בחדר אחד ו4 במיטה זוגית אחת. כשדפוסי ה'בריחה' הרגילים לא אפשריים. כשאין ברירה אלא להתמודד עם כל מה שעולה בלי שום אפשרות להעלים עין. כשכל מה שלא טופל בעבר קם ועולה וצף.

תכלס' לכל דבר מתרגלים. וכשאין ברירה עם כל דבר בסופו של דבר מיישרים קו. אז לאט לאט נהיה לנו קל יותר וכיף יותר. וביומיים האחרונים ירד כאן גשם ללא הפסקה ובילינו את רוב הזמן יחד בחדר. והאמת, אפילו היה ממש זורם ונחמד. ואפילו הצלחנו לנשום ולהתרחב ביחד…

על זה אני שמחה.

לפעמים כשיוצאים למהלך של שינוי או של תיקון בתחילה עולים קשיים. ואפילו קשיים מאד גדולים. ספקות מתעוררים (תאמינו לי ששאלתי את עצמי לפחות 4 פעמים ביום בשביל מה הייתי צריכה את הדבר הזה? ומה היה רע בלהשאיר אותם במוסדות החינוך ובמסגרת המוכרת? ומה חשבתי לעצמי כשיצאתי למסע הזה וכו' וכו') עולים התלבטויות וחרטות.

נורא קל לפרוש מהדרך ולהתייאש. הקשיים נראים בלתי עבירים. עוצמת הקושי נותנת לנו תחושה שכך זה יישאר לנצח. ושעם זה נאלץ להתמודד כל שארית חיינו.

וזה מלחיץ נורא. ומאיים. ומפחיד. ומשגע. ובעיקר מייאש!

העניין הוא, שלרוב זאת אשליה. אלה הם רק מבחנים שעולים בדרך ומטרתם לבחון את הנחישות שלנו ואת האומץ שלנו להתמיד בדרך למרות הפיתויים והפחדים שצצים.

אם אכן בחנו מראש את הדרך וקיבלנו החלטה ללכת בה. חשוב להיצמד אליה למרות הקולות שמנסים להחזיר אותנו אחורה למוכר ולידוע. חשוב לא להתפתות לקולות שמטרתם היחידה היא להשאיר אותנו נטועים בעבר. רק כי הוא כביכול בטוח יותר.

אז כן. היה לי סיוט. אבל שמחה ומוקירה על כל רגע ורגע במסע הזה. ומודה לאל ששלב א' מאחורינו.

וכן. אני לא משלה את עצמי. ברור לי שיגיעו גם התמודדויות של שלב ב'. וג' וד' וכו'. אבל ברור לי גם שנעבור אותם כמו גדולים. ושאין  סיכוי שאני פורשת באמצע :)

– – –

חוץ מהקשר שלי עם הילדים והדינמיקה המשפחתית המסע הזה הציף לי אל מול הפנים עוד מקומות שלי אישיים.

בסוגריים אני אומר לכם שאם אתם רוצים לדעת עם מה אתם אמורים להתמודד בחיים שלכם, במה אתם צריכים לטפל ומה דורש את תשומת הלב שלכם – אופציה אחת זה ללכת לטיפול ושהמטפל יעזור לכם לשים מראה ולבחון את חייכם. אופציה אחרת (מהנה ומאתגרת יותר) זה לצאת למסע כמו שלי או לכל מסע אחר ואז הכל יצוף מבלי שתוכלו לברוח ממנו.

הרבה דברים צפו. הרבה מקומות שחשבתי שסיימתי לעבוד עליהם קמו מולי ואמרו לי: "חני מותק. יש לך כאן עוד דרך ארוכה…"

אני רוצה להתייחס למקום אחד משמעותי שהוא ממש לא פשוט לי.

והוא הזהות שלי. תחושת השייכות שלי.

אני אישה אינדיבידואלית.

עם כל הרצון הטוב. אני לא מצליחה להיות או להרגיש שייכת למגזר מסוים.

אני טיפוס מלקט. מכל קבוצה או מכל דרך אני אוספת ומלקטת את מה שאני מתחברת אליו ומכל המכלול אני יוצרת את שלי ובונה את עצמי.

גם בארץ, בשגרה היומיומית שלי, זה לא תמיד קל לי אבל בדרך כלל זה לא מקום שאני נתקלת בו או מתמודדת איתו באופן קבוע.

מהשנייה שנחתתי בהודו. כל מטייל שני (טוב זאת קצת גוזמה. אבל באמת שהמון מטיילים) שפוגש אותי שואל אותי: "את מחב"ד"? "אתם בשליחות כאן"? ואז אני עונה "לא. אנחנו רק מטיילים כאן…"

העיניים מולי נפערות. "וואוו. איזה יופי". לכמה זמן באתם? כמה ילדים יש לכם?

והתשובה היא כמובן "אני גרושה". "אני כאן לבד עם 4 ילדים"

ואז העיניים נפערות עוד יותר – "וואוו". ומכאן מתחיל סמול טוק כזה שאיכשהו בדרך כלל מגיע לילדים שלי ולשמות שלהם.

ומה לעשות. לילדים שלי יש שמות שמסגירים את המוצא שלהם….

ואז זה הולך ככה: "אבל רגע. אמרת שאת לא מחב"ד"

והכל מתבלבל חזרה.

אז זה סרט אחד.

הסרט השני הוא מול שליחי חב"ד. כל עוד אנחנו משפחה דתית מטיילת הכל טוב ויפה. הבעיה מתחילה כששואלים את הילדים איך קוראים להם.

"מה? קוראים לך X? קטע. אז אתם חב"דניקים."

במקרה הזה העיניים מצטמצמות. הגלגלים במוח מתחילים לעבוד. הניסיון לקטלג אותי ולהכניס אותי לאיזושהי מגירה מתחיל.

"אז מי את? הבת של מי את? מה את עושה כאן?"

כשברקע (אני משערת) עומד ניסיון להבין את המשמעות של יצור הכלאיים הבלתי מוגדר שהוא אני.

האמת. זה לא היה לי קל. זה שיגע אותי. זה נתן לי להרגיש לא שייכת לכלום. (מה שנכון בעצם. אני באמת לא שייכת לשום הגדרה קהילתית או מגזרית)

בפועל זה מקום כואב אצלי עוד מהעבר שדורש ריפוי. וזה ערער אותי והוציא אותי מאיזון.

אבל כמו לכל דבר, בסוף מתרגלים.

עכשיו סוף סוף קל לי יותר בכל התחומים. אנחנו ממש כבר מתחילים ליהנות. הרבה רגעים נעימים וזורמים. עוד שבוע אנחנו עוזבים את המקום הראשון ועוברים ליעד הבא שלנו.

אני בסדר. גדלה מהמסע הזה.

אבל רוצה לזעוק את זעקת רבים וטובים שנוצרים את זעקתם בליבם.

תכננתי לכתוב על זה לפני שטסתי. ולא הספקתי. כנראה שזה היה צריך לחכות לעכשיו.

בשנים האחרונות ליוויתי רבים וטובים. המון טיפולים אישיים. קורסים. אבחונים. תהליכים קצרים וארוכים. שיחות טלפון ומיילים מעשרות אם לא מאות של אנשים.

ואני רוצה להיות להם רגע אחד לפה.

משום מה, החלק הארי של האנשים שפונים אלי הם אנשים שבצורה כזאת או אחרת שייכים או שהיו שייכים בעבר לציבור הדתי והחרדי.

כנראה שהם פונים אלי כי הם מרגישים שאני אוכל להבין אותם.

אנשים מדהימים ואמיצים.

אנשים שמעיזים לחשוב לבד!

קהילה זה דבר מדהים. קהילה היא מקום השתייכות. היא נותנת ביטחון ותמיכה והגנה. היא לא משאירה אותך לבד.

קהילה היא פלטפורמה מצוינת לצמיחה.

אבל, צמיחה אפשרית רק כשהקהילה היא קהילה שמבוססת על אחדות ולא על אחידות.

לצערי, רוב רובם של הקהילות שאני מכירה הם קהילות שמכוונות למצב של אחידות. מצב שבו כל הפרטים בקהילה יהיו זהים. יהיו דומים.

במצב כזה הקהילה הופכת לבית כלא. למקום שמסרס. מקום שמסרס חשיבה חופשית ועצמאית. מקום שמסרס ביטוי אישי ומהותי. מקום שמסרס את האני האינדיבידואלי לטובת קולקטיב של אנשים שמקבל את כוחו מריבוי פרטים זהים. מקום שלא מאפשר מרחב תנועה פנימי וחיצוני.

פגשתי חרדים מכל הרמות. הקבוצות והקהילות. פגשתי חרדים לאומיים. דתיים לאומיים. פגשתי "חרדים מודרניים" פגשתי אנוסים (חילוניים שחיים כדתיים/חרדים בסתר) פגשתי יוצאים בשאלה. פגשתי גברים ונשים. מבוגרים וצעירים.

והכאב המשותף לכולם הוא כאב הזהות. כאב הנפרדות. כאב חוסר השייכות.

הכאב על כך שהקהילה (הקהילה הגדולה או המשפחה כמייצגת קהילה) לא השכילה לאפשר ולהכיל את השוני שלהם. את המרחב האינדיבידואלי. את הרצון האישי. את השאלות. את הצבעוניות שבנפש.

אנשים שכל כך רצו להיות ולהרגיש חלק אבל לא יכלו ליישר קו עם מה שלא הבינו או הסכימו. עם מה שלא נתפס להם בראש כנכון.

אנשים שכל כך רצו להישאר בפנים וקרוב, אבל לא התאפשר להם.

אנשים שכל כך רעבים לקשר אל מול אטימות קהילתית שלא מסוגלת להכיל את השונה.

תכלס' זה כואב.

בעיקר כשזה קורה במקומות ובקהילות שכל כך יודעים לקרב את ה'אחר' החיצוני אבל לא מצליחים לקבל ולהכיל את ה'אחר' הפנימי.

אין לי עוד מה לכתוב בקשר לזה. (או שיש לי ומעדיפה שלא)

אני רק רוצה לאחל לעצמי ולכם – להצליח להתבונן על בני האדם ממקום נקי. נטול שיפוט.

להצליח לפגוש בני אדם שונים לנו דרך הלב ולא דרך מערכת מגירות מתויגת שאליה אנחנו מנסים לדחוף כל דבר חדש ולא מוכר.

לכל אדם יש סיפור.

בא נגש בכבוד לסיפוריהם של בני האדם. גם אם הם לא סיפורים שמוכרים לנו. גם כשהסיפור שלהם נורא שונה משלנו.

בא ננסה להבין ולחבר.

בא ננסה למצוא את המשותף במקום את המפריד.

מותר לאהוב גם את השונה מאיתנו.

זאת הדרך היחידה להכניס אהבה גם לחלקים הפחות מוארים שלנו שבתוכנו.

אנחנו עומדים עכשיו ערב חג הסוכות. 4 מינים זה אקט סימבולי של אחדות. של נטילה של 4 סוגים שונים של מינים ושילוב הרמוני ביניהם. שילוב כזה שאינו שלם אם אינו מורכב מכל מכלול חלקיו השונים.

לפעמים אנחנו נצמדים בחרדת קודש לסימבולים ושוכחים את העיקר. חשוב לזכור שמטרת הסימבול הוא להשפיע בפועל על החיים שלנו. לחלחל להוויה ולהנהגה שלנו. יש מקום לשוני. יש מקום לייחודיות. יש מקום לשילוב. לקבלה ולשיחה.

אוהבת אתכם,

חני.

נ.ב

אם תרצו לעזור לי במסע הזה. אשמח מאד!

תוכלו לעשות זאת באחת משלושת האפשרויות הבאות:

א. לשלוח לי אור ואהבה דרך הלב. זה משפיע!

ב. לשלוח לי ספרים לילדים בדואר.

ג. לשלוח בשביל הילדים חבילות של מזון כשר בדואר.

[למשלוח ספרים או מזון – פנו אלי במייל לchanybornstien@gmail.com ואתן לכם כתובת למשלוח]

תודה שאתם כאן.

חיבוק!

11 תגובות

אוג 30 2015

למה לא בעצם?

לפעמים לגדול זה מרגיש כמו ללכת אחורה.

היום אני בת 36.

מסתכלת אחורה ורואה זמנים בהם הרגשתי הרבה יותר בטוחה ויודעת.

רואה זמנים בהם הייתי הרבה יותר שקולה ואסופה.

רואה זמנים בהם הייתי הרבה יותר עניינית. נחושה וחדורת מטרה.

רואה זמנים שבהם הדרך נראתה לי נורא ברורה.

רואה זמנים בהם הכל היה מאד פשוט. לכל דבר היה מקום. לא היו ספקות, שאלות, תהיות.

טוב ורע – לכל אחד מהם הייתה פינה מוגדרת.

נכון ולא נכון. אמת ושקר. כל מה שקשור לעולם הערכים והאמונות שלי היה נורא ברור ובטוח.

זה הרגיש נורא נעים ומעצים להחזיק בדגל האמת ולהתחמם לאורה.

ובכלל… להשפיע ממנה הלאה מתוך גאוות יחידה.

היום אני בת 36.

זה כבר ממש לא ככה.

טוב ורע מתערבבים אצלי. בכל טוב רואה את הרע בכל רע רואה את הטוב.

כמעט ולא מצליחה לראות דברים מוחלטים. מורכבויות על גבי מורכבויות. אפילו בדברים פשוטים.

המון ספקות. שאלות ותהיות.

אין שום דבר שאני מחזיקה בו ויודעת שהוא יישאר אצלי לתמיד.

העתיד הוא מסתורין בעיניי.

אין דרך סלולה בה אני יודעת שאני הולכת. [למעט הדרך פנימה שהיא בלתי צפויה ובטח שגם לא סלולה] רק הצעד הבא ברור לי.

ובכל זאת, הרבה יותר טוב לי.

ומה שמצחיק מכל, אני מרגישה הרבה הרבה יותר בטוחה.

היום אני בת 36.

לפני 14 שנים הפכתי לאמא.

לפני 6 שנים נפרדתי והפכתי לחד הורית.

לפני 4 שנים הפכתי לעצמאית והקמתי עסק.

והיום. [ליתר דיוק, בדיוק בעוד שבוע]

אני עוזבת הכל. משתחררת מכל התוויות. ויוצאת למסע.

מסע אישה ומשפחה.

מסע אל הבלתי נודע.

מאז שהודעתי קבל עם ועדה שאני נוסעת, לא מפסיקים לשאול אותי למה אני נוסעת? מאיפה זה בא לי פתאום? ואלה שמרשים לעצמם יותר נכנסים לעומק לעניין התקצוב של המסע וכד'.

אז ככה.

קודם כל אני יוצאת למסע. אולי זה די מטורף, אבל התקציב שלי הוא מינימלי. תרצו תקראו לזה מסע עניים.

שנים חלמתי על הדבר הזה.

התשוקה לצאת, להיות בתנועה, להכיר אנשים, לפגוש, להריח, לטעום. לאתגר את עצמי, להיזרק במקומות חדשים ולא צפויים, לפגוש את המסתורין ולחיות בהרפתקה יומיומית, להוציא מעצמי חלקים שלא באים לידי ביטוי ביומיום הרגיל שלי – התשוקה הזאת מבעבעת בי כבר שנים.

היו 2 דברים שכל הזמן סנדלו אותי. לפחות בחוויה. והם: הילדים והכסף.

מסתבר שאלו היו רק תירוצים ופחדים. בסך הכל הייתי צריכה לעבור קצת זמן, להתחזק מבפנים ולקבל את הכוח לעשות את מה שאני חולמת עליו בתוך נסיבות חיי העכשוויות. להפסיק לפנטז על מה היה אם… ולהתחיל לחיות את מה שיש.

לפני 6 שנים אם הייתם מספרים לי שאני הולכת לצאת למסע כל כך ארוך עם ארבעה ילדים הייתי שוקלת לאשפז אתכם.

אני? עם ארבעה ילדים? כל כך הרבה זמן? אין סיכוי. הצורך שלי במרחב אישי ובחופש היה עצום. לא שהיום הוא לא. אבל מסתבר שהוא כבר לא הישרדותי כמו בעבר.

לפני 6 שנים אם הייתם מספרים לי שאני הולכת לצאת למסע כל כך ארוך בלי ממש לדעת מה ואיך ואיפה ובלי רזרבות כלכליות. הייתי חושבת שהשתגעתם.

הפחדים ההישרדותיים שלי מאיך אסתדר? מאיפה יהיה לי כסף? ממה אעשה אם דברים לא יהיו כמו שתכננתי? מה אעשה כשאחזור? היו חזקים. איכשהו כיום, אולי אני נאיבית אבל יש לי ביטחון מוחלט שדברים יסתדרו. אז נכון אנחנו לא הולכים לבלות במלונות של 5 כוכבים. ואפילו לא במלונות של 4 כוכבים. אבל גם גסט האוס פשוט זה בסדר. ולבשל לבד זה גם בסדר. וליסוע באוטובוס זה גם בסדר.

זה רק עניין של מומנט וקבלת החלטה.

בסופו של דבר מה שמונע מאיתנו להגשים ולממש את החלומות שלנו הם רק סיפורים ופחדים.

אם עולה בנו חלום. אם עולה בנו תשוקה – יש לנו את כל מה שדרוש בשביל לממש אותה. הפחד שלנו לחיות את התשוקה שלנו. לעזוב את ההמון וללכת בעקבות הלב והרצון שלנו הם אלה שגורמים לנו למצוא תירוצים על גבי תירוצים למה מימוש התשוקה הזאת לא אפשרי בעבורנו.

וכך אנחנו יושבים כשמצד אחד תשוקה ורצון מסויימים ומצד שני סיפורי מעשיות שאנחנו מספרים לעצמנו. יושבים ומרגישים כלואים. יושבים ומאשימים את כל מי שסביבנו שבגללו אנחנו לא יכולים לממש את הרצון שלנו.

מאשימים את המערכת. את בן או בת הזוג. את ההורים. את הילדים. את הבוס. את התאגידים. את השלטון. את העבר. את כל מה שזז. כשבעצם זה בסך הכל הפחד שלנו מלפגוש את הפחדים שלנו ולהתמודד איתם.

אני מנסה להחזיר את עצמי לענות על השאלה למה? למה אני עושה את זה? בשביל מה?

זה קצת מוזר לי לנסות למצוא לזה תשובה רציונאלית. כי זה פשוט לא רציונאלי.

זאת התשוקה שלי. זה הרצון שלי. זה החלום שלי. זאת הכמיהה הכי פנימית שלי כרגע [כמעט הכי פנימית בעצם :)]

זה כמו לשאול למה אתם אוהבים יותר גלידת שוקולד מווניל? זה לא בראש. התשובה לא נמצאת שם. זה לא רציונאלי. זה פשוט ככה.

אז ככה זה אצלי. זה פשוט ככה. אני רוצה את זה מאד. בשנים האחרונות תמיד רציתי את זה. כיום סוף סוף יש לי את הכוח והאומץ ללכת על זה עד הסוף.

ומאיפה הכוח והאומץ אתם שואלים?

כנראה פשוט כי נמאס לי. נמאס לי לשחק את המשחק.

נמאס לי לסנדל את החיים שלי בשביל עוד ביטחון ושיגרה.

נמאס לי לקום בבוקר ולעשות את אותם דברים.

נמאס לי שהחיים שלי צפויים מראש.

נמאס לי להתאים את עצמי לחוקי משחק מטופשים.

חוקי משחק שאומרים:

עזוב את מה שאתה אוהב ומרגיש. תיישר קו. אל תבלוט. תדאג למצוא חן בעיניי אחרים. תעבוד בעבודה שאתה לא אוהב ותמשיך להתקדם בה כדי שתהיה לך פנסיה טובה וביטחון כלכלי. תתחתן. תוליד ילדים. תלבש. תחשוב. תראה ותעשה מה שכולם כמו כולם.

חוקי משחק שאומרים:

אהבה יש רק בסרטים. אף אחד לא עושה מה שהוא רוצה. אם אחרים חושבים כמוני כנראה שאני צודק. ככל שיש לי יותר 'צעצועים' אני יותר שווה. לחשוב ולדאוג לעצמך זה אגוצנטרי. תקריב את עצמך בשביל הילדים/ההורים/החברה/המערכת/הבוס. אי אפשר ליהנות כל הזמן. ועוד קלישאות מסוג זה.

תכלס' לא מתאים לי.

זה שכולם עושים דבר מסויים לא הופך אותו לנכון בעיניי.

זה שכולם הולכים לכיוון מסויים לא הופך אותו לראוי בעיניי.

זה שכולם רוצים דבר מסויים לא הופך אותו לרלוונטי לגבי.

לעדר יש מטרה אחת והיא להפוך אותי לחלק ממנו.

לגרום לי להתלבש כמו כולם. לחשוב כמו כולם. לעבוד מהבוקר עד הערב. לעמעם את העוצמה שלי. לרכוש. לקנות. לצרוך. לרוץ אחר טרנדים עכשוויים. לבזבז. להסתיר את העולם הפנימי שלי. להחביא את הרגשות שלי. לדכא את הפראות שבי. לשלוט בי. ולנסות להשתיק אותי בכל מיני דרכים רגעיות וזמניות.

אז לא. לא מתאים לי.

אני רוצה לאהוב עד הסוף. לחיות עד הסוף. לשמוח עד הסוף. לבטא עד הסוף. לממש עד הסוף. להתחבר עד הסוף. להתאחד עד הסוף. להשמיע את הקול שלי עד הסוף. להרגיש עד הסוף.

כך שבעצם התשובה לכל מי ששואל אותי למה אני נוסעת היא:

למה לא בעצם? למה לא?

אנחנו חיים כאן פעם אחת.

לא חבל לבזבז את החיים שלנו על ניסיון להבטיח את העתיד שלנו על חשבון ההווה שלנו?

יותר מידי אנשים כבויים מסתובבים כאן. אנשים שהתשוקה הפנימית שלהם כבתה. שהאור בעיניים שלהם התעמעם. שהמנגינה שלהם נעלמה.

אנשים שהם קורבנות של מערכת שגידלה אותם להיות חלק מפס ייצור של עוד מיליוני אנשים דומים.

אנשים שמרגישים שמשהו חסר ונכנעים למצב. שעושים את מה שמצופה מהם. שמוותרים מידי יום על צו ליבם. אנשים שאולי אפילו לא שומעים אותו, את צו ליבם?

אנשים ששכחו איך מקשיבים פנימה. אנשים שהחיבור למעיין העוצמה הפנימית שלהם נותק והם מסתובבים עם רעב אינסופי לאישור והכרה חיצוניים. רעב שבשבילו הם ממשיכים לחנוק עוד ועוד חלקים ממי שהם.

לא חבל?!

זה כואב לחיות ככה.

לא חייב לחיות ככה.

אתם יכולים אחרת.

מגיע לכם אחרת!

אז כן. אני נוסעת.

לא יודעת מה ואיך. לא יודעת מתי חוזרת. לא יודעת מה יהיה כשאחזור. לוקחת בחשבון שאצטרך להתחיל הכל מחדש. ושלמה עם זה לגמרי.

אפילו מחכה לזה…

אוהבת אתכם.

חני.

20 תגובות

אוג 23 2015

אז למה בעצם אתם לא מאושרים?

מאת: נושאים: התפתחות אישית

ממש מאוחר. כבר אחרי 12 בלילה. הילדים ישנים. אודי דוידי מתנגן לו ברקע. רגעים של חסד. אם כבר לנהוג חזרה מהצפון אז רק ככה…

בדיוק נפרדנו מחברים קרובים. עוד פחות משבועיים אנחנו נוסעים והפרידות האלה הופכות את זה לאמיתי.

אני מתרגשת.

חושבת לעצמי שבדיוק בעוד שבוע אני נהיית בת 36.

לא יאומן. כבר הרבה זמן שאני במסע הזה.

מנסה להיזכר מתי ואיך כל זה התחיל…

איך הפכתי מבחורה קונבנציונלית. כזאת שהולכת בתלם. ואפילו יתרה מכך, כזאת שמשגררת את התלם. מאחת שמאמינה בו בכל ליבי ובטוחה שהאמת הנצחית נמצאת בו – לאשה שלא מפסיקה לשאול שאלות. מאתגרת את כל מה שמכירה ומאמינה. והולכת בדרך שלה.

תכלס' התעוררתי מאוחר מידי. התעוררתי כשכבר היה לי הרבה מאד מה להפסיד. ובפועל גם שילמתי ומשלמת מחיר יומיומי על השינויים ועל הדרך שלי.

אני לא מאלה שראו, חשבו, הרגישו והבינו כשהם היו קטנים. אולי כן וזה מחוק אצלי. אבל אין לי שמץ של זיכרון כזה. הייתי בחורה רגילה לגמרי. ממש. קונבנציונאלית ושגרתית בכל רמה שהיא.

אז מה היה שם? מה שם ערער את חיי וזעזע את עולמי?

מה זה היה?

בכל פעם שאני חושבת על זה אני מוצאת לי איזה תשובה קלושה אחרת. זה לא שהיה לי איזה רגע מכונן של הארה יוצאת דופן. זה לא שהיה לי איזשהו מומנט מיוחד של שינוי או משהו בסגנון. זה היה תהליך ארוך ומאתגר שאף פעם לא נגמר ובפועל ממשיך עד היום.

אולי זה השקט, החושך וחצי הירח שניבט מולי שמאפשרים לי להבין מה היה שם.

פתאום אני קולטת!

מה שהיה שם זה שהעזתי לשאול את עצמי את השאלה שאסור לה להישאל במידה ואנחנו לא מוכנים לזוז.

השאלה שאולי היה אסור לי לשאול את עצמי…

הסכמתי לשאול את עצמי בכנות חסרת פשרות – האם אני מאושרת?

וברגע שהשאלה נשאלה. השתנו חיי. כבר לא יכולתי ללכת חזרה.

יש לי מין תכונה כזאת שמצד אחד היא מאד מייסרת ומצד שני היא גם זאת שמניעה אותי כל הזמן לצמוח ולהתפתח קדימה. והיא חוסר היכולת שלי להתעלם מהמציאות.

ברגע שאני שואלת את עצמי שאלה לגבי עצמי. אני בבעיה.

אני לא יכולה שלא לראות את מה שלא עובד לי נכון. את מה שלא מדויק אצלי. את מה שמזויף. לא הרמוני או לא ישר. אני לא מצליחה לשקר את עצמי.

אני יכולה לספר לכולם סיפורים. למכור לכולם לוקשים. לעבוד על כולם וליחצן תדמית מאד מסוימת.

אבל את עצמי… את עצמי אני לא יכולה להוליך שולל. את עצמי אני לא יכולה לשקר.

ברגע שאני מביטה במראה. אני קולטת גם כשאני לא רוצה…

ואם אני לא מאושרת אני יודעת שאני לא מאושרת.

[ולא הייתי מאושרת.]

ברגע שהשאלה נשאלה, כבר לא יכולתי לברוח. ידעתי בדיוק מה התשובה.

אז כן. השאלה הזאת זעזעה את עולמי.

עד אז, חייתי מהראש. הכל היה בסדר. אני זוכרת את עצמי מוכרת לעצמי ולסביבה סיפורים על איך זוגיות אמורה להיראות. איך שליחות חיי אמורה להיראות. מה אני רוצה מעצמי ומחיי. רוחניות. דתיות. הורות. סיפורי אלף לילה בלילה. ועוד מרעין בישין.

האמנתי בכל זה.

האמנתי בזה בלב שלם.

 אבל תכלס' עמוק בפנים ברגע של כנות עצמית והתבוננות פנימית ידעתי שאני לא מאושרת.

ומרגע שהשאלה נשאלה, כבר לא יכולתי לעשות כאילו.

לא יכולתי לעשות כאילו היא לא נשאלה. לא יכולתי לעשות כאילו הכל בסדר. כאילו החיים יכולים להמשיך כמו שהם היו.

רציתי למצוא את מה שגורם לי לאושר ולשמחה.

רציתי למצוא אותו, את האושר.

רציתי להפוך אותו לחלק מחיי.

רציתי לחיות אותו.

ההפנמה וההבנה על העדרו התחילו לכאוב יותר ויותר.

והכאב הזה התחיל לבעבע בתוכי ודחף אותי לנוע.

אז בתחילה, יצאתי למצוא את זה במקום שבו הייתי. מתוך ביטחון מלא שזה שם. שזה פשוט שם.

מתוך ביטחון שאם רק אשאל שאלות, להכל אמצא תשובות…

לאט לאט בועת החיים המסודרת והסטרילית, מלאת סימני הקריאה שבניתי לעצמי ונאחזתי בה – התחילה להתערער.

לאט לאט הבנתי שאין לי תשובות. ושלא רק לי אין תשובות אלא גם לאנשים שסביבי. ואפילו לאנשים שאני מעריכה מאד אין תשובות.

יש סיסמאות. יש אידיאלים. יש ערכים רוחניים גבוהים. אבל תשובות אין.

וכאן הבנתי שיש לי 2 ברירות.

הברירה האחת הייתה להמשיך במצב הקיים ולעשות כאילו השאלה לא נשאלה וכאילו שלא התקבלה התשובה. להמשיך להיאחז באידיאלים ובערכים חיצוניים כאמצעי להימנע מלפגוש את הכאוס בחיי. מלפגוש את השאלות. את הספקות ואת החסרים.

הברירה השנייה הייתה להתחיל לשנות. לשאול. לחפש תשובות אחרות. כי סביר להניח בוודאות גדולה שמלחזור על אותם דברים לא אשיג תוצאות שונות.

ואני רציתי תוצאות שונות. רציתי להרגיש גם עמוק בלב שטוב לי. שאני שמחה. שאני מלאה.

לא רציתי להסתפק ברק לדעת בראש ובנסיון להיאחז בכך שיש לי כביכול את כל הסיבות בעולם להיות מאושרת ולהרגיש טוב.

אלא פשוט רציתי לחוות את זה. להרגיש את זה.

רציתי לתת לאושר ולשמחה למלא אותי.

רציתי לחיות ככה.

כיום אני כבר לא בטוחה שמה שאני מחפשת הוא אושר במובן הקלאסי שלו. זה כנראה יושב שם ברקע אבל לא מה משמניע את החיפוש שלי ברמה המודעת.

אבל אני בבירור יודעת שהשאלה הזאת שינתה את חיי. ושהחיפוש הזה, שינה את חיי.

ההבנה והידיעה שמותר לי להרגיש טוב. שמותר לי לחיות מתוך שמחה ואהבה ושגם אם אין לי מושג איך ואיפה למצוא אותם, אני לפחות יתחייב לעצמי [ולילדים שלי] לחפש אותם – זעזעו את חיי.

ובפועל, הם גם אלה שכל הזמן גורמים לי לחדד, לדייק, להעמיק ולהתכוונן מחדש כשהשגרה, הביטחון וההרגלים משתלטים להם חזרה על חיי ומקבעים אותי במקום.

שינוי זה מפחיד.

הוא מאיים על כל מה שיש לנו.

הוא מאיים על כל מה שלכאורה יש לנו.

הוא מאיים על כל מה שבעצם אין לנו, אבל אנחנו נאחזים בו כל כך חזק מפחד לאבד אותו כאילו הוא באמת שלנו, ובכך ממיתים אותו ואת עצמנו ומקבעים אותו ואת עצמנו .

הוא מאיים. אבל הוא הכרחי.

הוא מתחיל ברגע שאנחנו שואלים את עצמנו בכנות. ומסכימים להודות בפני עצמנו בצורה אמיתית וישרה, מהי בעצם הסיבה לכך שאיננו מאושרים. מאושרים באמת. מאושרים עמוק בלב…

כבר ברגע שאנחנו מתחילים לחפש תשובה לשאלה למה לא טוב לי? – משתנים חיינו.

כיוון שבאותו הרגע או שאנחנו יוצאים למסע של חיפוש וגילוי או שאנחנו גוזרים על עצמנו חיים של אומללות, סבל וסינדול עצמי.

ברגע שאנחנו קולטים שלכאורה אומנם יש לנו הכל אבל בכל זאת משהו חסר, אנחנו בבעיה.

עמוק בפנים אנחנו יודעים שהחיפוש אחר מילוי החסר יחייב אותנו לשלם מחירים שלא בטוח שאנחנו רוצים לשלם. ומצד שני אנחנו יודעים שאם נוותר מראש על החיפוש, כבר לא נוכל לברוח מלהרגיש אותו, והוא רק ילך ויגדל לו וישאב אותנו ולתוכו. וישתק אותנו ויקבע אותנו ויקרקע אותנו יותר ויותר והכי עצוב, תחושת ההחמצה רק תלך ותגדל.

אז אם קראתם עד הלום אתם בבעיה.

אתם בבעיה בגלל שכבר לא תוכלו לעשות כאילו שהשאלה לא נשאלה.

לא תוכלו להתעלם ממנה.

היא תנקר בתוככם.

היא תגיע בלילות, רגע לפני שאתם נרדמים.

היא תגיע בבוקר כשאתם בדרך לעבודה.

היא אפילו תגיע כשאתם עושים אהבה.

היא מידי פעם תבליח לה החוצה, תנופף לכם באצבעה ותשאל אתכם בהתגרות: 'אז למה בעצם אתם לא מאושרים'?

'מה חסר לכם בשביל להיות מאושרים'?

'איך זה שאתם מוכנים להעביר את החיים בצורה כזאת'?

היא תזכיר לכם שמגיע לכם יותר.

שזכותכם המולדת היא לחוות סיפוק רגשי מתוך שמחה, אהבה ומימוש עצמי.

היא תזכיר לכם שאתם ראויים לאהבה ולחופש.

היא תזכיר לכם שמותר לכם לחיות.

שמותר לכם להיות.

שמותר לכם להרגיש טוב.

שמותר לכם ליהנות.

היא תזכיר לכם שאין כל סיבה שהחיים שלכם יהיו פחות מחגיגה.

וכן. אם תסכימו לה להיכנס. ולמלא אתכם. ולהשמיע את קולה. היא תשאב אתכם לתוכה. תערער את חייכם. תפיל חומות. תנתץ מוסכמויות. היא תוביל אתכם בדרכים שלא הלכתם. היא תפתח בלבכם חדרים שאתם פוחדים לפתוח. היא תוציא צללים ותעיר שדים ישנים. היא תצית בכם חלומות שלא העזתם לחלום. היא תשנה אתכם לגמרי ולא תבטיח לכם כלום חוץ מאת הדרך והמסע.

היא תשאיר אתכם עם טעם וידיעה שיש גם אפשרות אחרת.

ושיש מצב, שאם ממש תרצו – גם אתם יכולים להיות חלק ממנה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – –

אז אם אתם מרגישים שאתם רוצים שינוי.

אם השאלה נשאלה והתשובה ניתנה ואתם עדיין לא מצליחים להפוך את השינוי הרצוי לכם לחלק בלתי נפרד מחייכם אני מזמינה אתכם לעשות צעד מחייב ומעשי לעבר השינוי שלכם.

כל הפרטים ומתנה של 36% לרגל יום ההולדת שלי – כאן

חיבוק גדול והרבה אהבה,

חני

10 תגובות

אוג 16 2015

להרגיש שמשהו חסר!

יש רגעים שבהם בא לי לזרוק הכל.

ברגעים האלה אם רק הייתי יכולה הייתי עושה לעצמי ריסט ומזמינה לעצמי אישיות אחרת. פשוטה יותר. תמימה יותר. חלקה יותר וכנועה יותר.

כזאת שנוח לה עם מוסכמות. שלא מנסה להבין כל דבר ובעיקר כזאת שעושה גם מה שלא ברור לה רק בגלל שכולם עושים. כזאת שלא רואה. ושגם כשהיא רואה היא מצליחה להסתדר עם צרימות הרמוניות כאלה ואחרות.

יש רגעים שקשה לי לפלס את הדרך שלי. שהחיפוש שלי קשה לי.

יש רגעים שאני פשוט כמהה להיות חלק מההמון. להיות חלק ממליארד טועים. חלק מאלה שנוהרים להם עם ההמון רק בגלל שהוא המון. להיות כזאת שלא יודעת, לא אכפת לה ולא רוצה לדעת.

יש משהו במפגש עם הקהילה שממנה אני באה שמעיר בי את כאב האינדבדואליות. שמעיר בי את הכאב של אלה שמפלסים את דרכם בכוחות עצמם. את הכאב של אלה שמרגישים זרות אל מול המון דומה של אנשים ששואבים כוח, אקסטזה, שייכות ועוצמה רק מעצם היותם כה רבים שהולכים בדרך אחת שמאד ברורה להם, בדרך שמלאה בסימני קריאה שנבדקים רק עד גבול מסויים ושכך זה בסדר להם.

השבת התארחנו אצל חברים מקסימים. האמת היא שתכלס' ממש קינאתי בהם.

קינאתי בהם על זה שהדרך שלהם נורא ברורה להם. על שאין להם שאלות. על שהספקות לא אוכלים בהם כל חלקה טובה. על כך שאין בהם ניגודים נפשיים שמושכים אותם לכיוונים שונים. על שהם מאמינים בדרך שלהם ומחזיקים בה ללא עוררין. על שהם לא רואים את כל מה שצורם בדרך הזאת. על כך שהם לא רואים את חלקיות הדרך. על שהדרך שלהם מנחמת אותם ומשרה בהם ביטחון. בעיקר בעיקר, על האמונה המלאה ועל הנחמה שהדרך הזאת מקנה להם.

אולי ממבט ראשון זה נראה ההיפך. אבל יש בי משהו שעמוק בפנים רוצה להיות חלק ממשהו גדול.

משהו שכמה להתמסר למשהו שהוא גדול ממנו.

געגוע פנימי שמנהל את חיי.

יש אנשים שהקהילה מספקת להם את המענה הזה.

ויש כאלה, ואני בינהם שזה פשוט לא עובד להם. עם כל הרצון הטוב. ותאמינו לי שיש הרבה רצון. [המחיר של ללכת לבד כואב בהרבה מהמחיר של להיות חלק מהעדר]

יש אנשים שהכמיהה למשהו שהוא גדול מהם. הכמיהה לאחדות, התמסרות והתכללות בוערת בתוכם, משגעת אותם ומייסרת אותם.

הכמיהה הזאת מניעה אותם ולא מאפשרת להם לנוח. היא דוחפת אותם בחיפוש שלהם ומאותתת להם כשמשהו מזוייף ולא מדוייק להם.

הם לא מצליחים למצוא את זה בקהילה. לא מצליחים להתמסר לדרך אחת מסוימת ללא עוררין. לא מצליחים להסתפק בתשובות שמרגיעות את הרוב וקולטים כל הזמן את מוגבלות הדרך.

החיפוש שלהם הוא לא [רק] אחר שייכות אלא [בעיקר] להתכללות.

מי שאין בו את הגעגוע הזה להתמסרות לאינסוף.

מי שאין בו את הכמיהה למוסס את הנפרדות ואת המשיכה להתרחבות שכוללת בתוכה הכל.

מי שאין בו את הכאב על חוסר ההרמוניה וחיפוש מתמיד אחר הרמוניה.

לא יבין זאת לעולם.

יש לי חברה שכבר שנים חוזרת ואומרת לי: "חני. עזבי. יש לך הכל. מה את עדיין מחפשת? עזבי את החיפוש שלך ופשוט תחיי כמו כולם. תמצאי גבר. תתמסדי. תחסכי. תתקדמי לבית משלך. תשחררי את החיפוש שלך. תלמדי לחיות איתו ותתעלמי ממנו".

היא לא מבינה. היא לא יכולה להבין.

היא לא מבינה שלא אני בוחרת בחיפוש הזה. החיפוש הזה בחר אותי.

והאמת היא, שלא תמיד זה קל. להיפך…

ברור לי שחלק מכם יושב עכשיו, קורא את המילים שלי ומפטיר לעצמו בחוסר הבנה: "מה היא רוצה?!" "מה עובר עליה?!" "הכל בסדר איתה?!" "היא נהייתה כזאת מוזרה החני הזאת…"

אבל גם ברור לי שחלק מכם [אולי קטן], יושב כאן עכשיו, קורא את המילים שלי. מזדהה ונאנח לעצמו בהקלה שהנה הוא לא המשוגע היחיד שמסתובב כאן על כדור הארץ.

אז כן, יש כאן בינינו כאלה שמגיל צעיר ביותר מסתובבים בעולם בתחושה של חוסר חיבור.

כאלה שמסתובבים בחוויה פנימית שבאיזשהו מקום הם לא מחוברים כאן עד הסוף למה שקורה.

הם מתבוננים החוצה, רואים אחרים מסתדרים, זורמים וחיים. אבל הם עצמם לא מצליחים להבין עד הסוף איך זה עובד כאן? איך הדברים באמת מתנהלים כאן? מה יש לאחרים שלהם חסר?

האנשים האלה מגיעים לעולם עם זיכרון נשמתי מאד גדול של אחדות והרמוניה. ובפועל את זה הם מחפשים. זה מה שהולך להניע את החיפוש שלהם וזאת גם הסיבה להסתגלות האיטית יותר שלהם ל'חוקי המשחק' כאן.

ככל הזיכרון הנשמתי של האדם גדול יותר, הגעגוע התמידי שמלווה אותו גדול יותר והחסר התמידי והזרות שאיתם הוא מסתובב כואבים יותר.

לכאורה הם נראים כמו כולם. אבל בתוכם יש משהו שמייסר ומאותת להם כל הזמן שאולי זה לא המקום שלהם. שמשהו בהם אולי לא בסדר כי הם פשוט לא מצליחים ליישר קו ולהרגיש חלק. שחסרים להם כלים שלאחרים יש ושאין להם מושג מאיפה מתחילים להשיג אותם. ההבנה שמשהו לא עובד להם בלי להבין מה, מאד מאד מתסכלת ומייאשת אותם.

בדרך כלל אמות המידה שלהם על החיים גבוהות מאד, הם מזהים בקלות את אלה שמזייפים, הם מתרחקים משטחיות נמשכים לדיוק וכתוצאה מכך חלקם גם מפתחים חוסר אמון בסיסי באנשים ובמניעיהם ותחושת זרות.

איכשהו הם חיים בחוויה שהם צריכים להגן על עצמם ברמה כזאת או אחרת.

החיים שלהם מלאים בבדידות.

ובתכלס' הדבר שהם הכי כמהים לו זה חיבור ואחדות מלאים. אבל למרבה האבסורד זה גם הדבר שהכי מפחיד אותם….

זה על רגל אחת תמצית המסע שלהם. תמצית הכאב שלהם. תמצית הפחדים שלהם. תמצית הייסורים שלהם. ותמצית התיקון שלהם.

זה סיפור חייהם.

ללמוד להתמסר, להתכלל, להיות באינטימיות ולהרגיש חלק ממשהו שהוא גדול ממך.

נשמע פשוט. אבל זה ממש לא כך.

זה מסע של חיים.

– – –

באופן אישי, הדבר שאני הכי רוצה והכי רעבה לו הוא גם הדבר שאני הכי פוחדת ממנו. הכמיהה להתכללות משגעת אותי ומניעה אותי כל הזמן. אבל זה גם הדבר שאני הכי פוחדת ממנו בעולם.

הרצון למוסס את הנפרדות שלי ולהתרחב להיות הכל, הוא מה שהכי מפחיד אותי. הפחד מלאבד את עצמי ולא להיות, הוא זה שתמיד משאיר אותי ברמה מסויימת נפרדת.

באופן אישי, לאחר שנים רבות למדתי לחיות עם זה בשלום.

יש יותר רגעים של אחדות בחיים שלי מה שמביא לסיפוק ולשמחה. באותם רגעים יש לי הכל ואני לא צריכה כלום.

אני הולכת בדרך, מתמודדת עם פחדים וכל הזמן מרחיבה את יכולת ההתמסרות שלי.

אבל יש פעמים שהמפגש עם הקהילה מעיר בי את אותה הילדה שמרגישה לא בסדר כי היא לא חלק. את אותה ילדה שמאד רוצה להיות חלק ולא מצליחה. אותה ילדה שאסור שיראו שהיא חושבת אחרת, את זאת שקולטת זיופים בשניות. את זאת שלא מצליחה להבין ושמאד מאד רוצה להיות בסדר. את זאת שפוחדת שכל הבניין שעליו מושתתים חייה יתמוטט אם היא תעיז להיות היא, אם היא תעיז להקשיב לאמת שלה, לבטא את השקפת העולם שלה וללכת בדרך שלה.

ולמה אני כותבת לכם את כל זה? האמת אין לי מושג.

אבל בפועל, לא מזמן הבטחתי למישהי שאני מאד אוהבת. שהקונפליקט שלה עם הקהילה שלה ועם המקום שבו היא גדלה מערער אותה, לכתוב בנושא. האמת שלא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. היו נושאים רלוונטיים יותר אבל איכשהו לאחר שבת שהנושא הזה התעורר בי שוב, הוא כנראה רצה להיכתב דרכי. והנה מילותיי כאן.

באופן אישי, לא הייתי מחליפה את דרכי בשום דרך אחרת.

הדרך שלי מרתקת אותי ומוציאה ממני חלקים שלא היו יוצאים בשום צורה אחרת. היא מחברת אותי לכוחות הנפש שלי ובתכלס', היא הדרך שלי!

אז נכון, יש רגעים שאני מתייסרת מכך שאני רואה, שאני יודעת ושהדרך שלי לא פשוטה וחלקה. שהיא מושכת אותי לכיוונים שונים ולא מאפשרת לי להשאיר שום מגירה סגורה ושום אבן לא הפוכה.

אבל היא גם זאת שהפכה אותי למי שאני. היא זאת שמניעה אותי קדימה. היא זאת שדוחפת אותי להתמודד עם פחדים, לגרש שדים פנימיים ולפגוש חלקים שהייתי מעדיפה שלא לדעת על קיומם.

היא זאת שמאתגרת אותי לחיות את המסתורין ולא מאפשרת לי להירדם במרוץ אחר הדברים הטפלים של החיים.

היא זאת שמרחיבה אותי.

מה שכן, אני משתדלת כל הזמן להזכיר לעצמי שהדרך ממש לא חייבת להיות מלאה בסבל.

השיעור של ההולכים בה הוא לקבל את עצמם, לאהוב את עצמם והכי חשוב להתבונן על עצמם דרך העיניים שלהם ולא דרך העיניים של הקהילה/העדר/החברה.

השיעור שלהם הוא להתבגר ברמה הרגשית הכי פנימית ועמוקה.

להתעלות על הצורך הבסיסי באישור ובשייכות ולהכניס בו בחירה.

וזה גם השיעור שלי…. [לפחות אחד מהם]

תודה שקראתם עד כאן גם אם אין לכם מושג מה אני רוצה :)

הרבה אהבה,

חני

נ.ב. וכשאני חושבת על זה איכשהו לא כתבתי כאן שום מילה על אהבה. אז כנראה שלא תהיה לי ברירה אלא לכתוב פוסט המשך…

חיבוק.

17 תגובות

אוג 11 2015

אמאלל'ה, איזה פחד!!!!

רעש מטורף באוזניים. בלאגן בראש. שוב ושוב להעביר בראש את רשימת מליון הדברים שאני צריכה לעשות לפני שאני נוסעת [ולדעת מראש שאין סיכוי שאפילו רבע יעשה].

זהו. כבר לא יכולה להדחיק את זה. אני לחוצה מוות.

הספירה לאחור התחילה. הכרטיסים ביד. עוד פחות מ4 שבועות אני מעמיסה את המוצ'ילות על הגב ולוקחת את החבריה שלי אל עבר הבלתי נודע.

אין ספור הרמות גבה [במקרה הטוב זה מסתיים רק בזה].

סיום תהליכים טיפוליים ופרידה מאנשים שבשנה האחרונה היו חלק מהחיים שלי ונכנסו עמוק ללב שלי.

הרבה עומס. רגשי. פיזי. נפשי. ומנטאלי.

אבל בין לבין אני לא יכולה שלא להרגיש את הפחדים שלי מחלחלים פנימה.

הפחד מאיך אני אסתדר לבד? ומה יהיה? ומה אם הילדים ישגעו אותי ורק יריבו ויתלוננו כל היום? ואיך אשרוד את החגים? ואת האוכל הכשר? והתקציב הנמוך? והשבתות?

ובכלל. האם אתחבר? במה אעסוק כשאחזור? מה נעשה כל היום? איך אסתדר עם הצורך שלי במרחב אישי? איך הם ישתלבו חזרה במסגרת הלימודית כשנחזור? ממה אתפרנס?

ועוד מליון ואחת מחשבות. פחדים. חששות ורעשי רקע שהמשותף לכולם הוא הניסיון להפחיד אותי ולהניע אותי מלצאת אל הבלתי נודע. הניסיון להשאיר אותי במוכר ובידוע.

אני מסתכלת אחורה.

הם תמיד היו שם הרעשים האלה.

לפני כל שינוי ושינוי שעשיתי בחיים שלי.

לפני שנפרדתי. ולפני שהתגרשתי. ולפני שלקחתי שנת חופש וחייתי על אבטלה ופיצויים ועשיתי רק מה שאני אוהבת. ולפני שהלכתי לעבוד בלית ברירה בשביל להתקיים. ולפני שפרשתי והפכתי לעצמאית במשרה מלאה. ולפני כל מיזם או פרויקט חדש. ולפני שיצאתי לשביל ישראל. ולפני שיצאתי לבד להתבודדות לקפריסין. ולפני שאני הולכת על החוף רחוק מבני אדם. ולפני שאני משוטטת לבד בטבע. לפני שהתמסרתי והסכמתי להיכנע לגמרי ולקבל עזרה.

שם לפני כל דבר חדש. לא רגיל. לא ידוע. הם עולים ומחלחלים.

הפחדים…

בווריאציה כזאת או אחרת אבל הם עולים.

זה טבעי שהם יעלו.

על זה נאמר: "תפקיד הפחד – להפחיד!".

הם שם בדיוק בשביל להפחיד אותנו מלחולל שינוי ולהשאיר אותנו במקום.

העניין הוא כמה מקום אני נותן לפחד בחיים שלי. כמה אני נותן לו לנהל אותי וכמה אני מתמודד איתו ומפוגג אותו?

פחדים תמיד יהיו וזה טבעי.

בתכלס' הם מנסים להגן עלינו.

– – –

בחיי פגשתי כל כך הרבה סוגי פחדים גם אצלי וגם אצל אחרים.

חלקם חרדות של ממש.

לרוב הפחד מתחפש בצורה רציונאלית עם מערכת משומנת של הצדקות ורציונליזציות שאנחנו עושים לו.

הרבה פעמים הוא פשוט ישאיר אותנו משותקים, חסרי אונים ללא תזוזה. יושבים על הגדר מבלי לבחור ולקחת אחריות. מתוך ציפייה שמשהו יקרה והוא פשוט יעלם ואז נוכל לפסוע לנו בנחת בדרך המובילה אל עבר הרצון שלנו.

אולי ניסים קורים. אבל אני עוד לא נתקלתי בנס כזה שהפחד נעלם מעצמו והבן אדם הילך לו בקלילות אל עבר מימוש הרצון שלו

הפחדים מתפוגגים באמצעות זה שאנחנו פועלים למרות הנוכחות שלהם. באמצעות זה שאנחנו מרגישים את הפחד ועושים בכל זאת. באמצעות זה שאנחנו נותנים לרצון ולשיקול הדעת שלנו לנהל אותנו ולא לפחד.

את הפחדים שלי אני מרגישה אחד לאחד. ואז מחייכת אליהם והולכת מתוך ידיעה ברורה שיש לי את עצמי ושהכל יהיה בסדר. שדברים יסתדרו בצורה הטובה ביותר ושהאחריות שלי היא רק על הדרך ולא על התוצאה.

אני לא מדחיקה. לא משחקת אותה נטולת פחדים, לא מרגישה מצ'ואיסטית מהסרטים ואפילו לא מתנתקת רגשית. אני מרגישה אותם וזוכרת שהם רק פחדים.

כל כניעה לפחד – מקטינה אותנו.

כל התמודדות – מגדילה אותנו.

אני חייבת לסייג את זה ולומר שכשאני פוחד. וזה משתלט עלי ואני לא מסוגל לנוע. אבל אני מתמודד עם זה ברמה של כנות עצמית ואחריות ומעיז להודות בפני עצמי שאני פוחד. פשוט פוחד. זה גם עוזר. זה גם מגדיל. זה מאפשר לי לנשום ולהיות בחמלה כלפי עצמי. ובסופו של דבר מכין אותי לקראת תזוזה בתוך הפחד ומתוך השיתוק וחוסר האונים.

הבעיה מתחילה כשאני נאחז בפחדים שלי, יוצר דרמות או מספר לעצמי סיפורים או כשאני מדחיק את הפחדים שלי. ואז אני תקוע בלי באמת להבין למה ובלי מסוגלות לנוע.

כל מה שעולה ממעמקי הלב שלכם הוא בר ביצוע. כל רצון, שאיפה וחלום שנובעים מהמהות שלכם אפשריים. אל תתנו לפחדים לשתק אתכם.

ואם הם כבר משתקים אתכם אז תסתכלו במראה, תודו בפני עצמכם בכנות: אני לא זז כי אני פוחד. אני רועד מוות.

אז כן. אני פוחדת.

אני באמת פוחדת.

אני עושה את השינוי הזה יחד עם הפחד.

וזה בסדר. אני מקבלת אותו לגמרי.

מכבדת אותו אפילו.

אבל…

לא מאפשרת לו לנהל אותי!

– – –

גם לך מגיע שינוי. גם לך מגיע לחיות באופן שבו תמיד חלמת לחיות.

גם לך מגיע ללכת ולחיות את החלום שלך. ללכת לחיות בגדול. ללכת ולממש את עצמך בצורה מלאה חופשית. ללכת עם הלב שלך.

אז כן. ברור שיש לך פחדים.

ברור שהם עולים.

ברור שהם יושבים שם ומנקרים בראש שלך.

ברור שהם רוצים להשאיר אותך במקום.

חייך אליהם.

תן להם מקום.

אבל תזכור שהם רק פחדים.

בסך הכל פחדים.

רק המעבר דרך הפחדים שלך הוא זה שישחרר אותם ואותך.

העשייה למרות הפחד היא זאת שמכווצת את הפחד עד שהיא מעלימה אותו לגמרי.

הפחד הרבה יותר מפחיד כשמקשיבים לו, נשמעים אליו, מאמינים לו או מזדהים איתו.

כשמתמודדים איתו ולמרות הנוכחות שלו מבצעים פעולה, הוא נסוג ומתקטן ולבסוף נעלם לגמרי. כל המטרה של הפחד היא למנוע מאיתנו לגדול ולצמוח. אך אם איננו נכנעים לו הוא מתמוסס בהדרגה.

ולכן התנועה חשובה.

הכנות חשובה.

ובעיקר האומץ להתמיד בדרך למרות הפחד.

מה מפחיד אותך באופן אישי?

איפה הפחד שלך תוקע אותך. מעכב אותך או מנהל אותך?

באופן אישי. הפחדים הגדולים ביותר שלי נמצאים בקירבה. באינטימיות. בהתמסרות. בשחרור שליטה. בלאפשר למישהו לראות אותי את כל כולי בלי הגנות.

הפחדים הגדולים שלי קשורים למערכות יחסים ולמסוגלות שלי להיות אני. פשוט ככה. לחשוף חולשה. לחשוף את הצרכים הכי עמוקים שלי. את הנזקקות. את התלות.

לחשוף את זה שאני לא מסתדרת לבד. זקוקה לאחרים ורועדת מוות שהצורך הזה ישאב אותי וימוסס אותי לגמרי. יעלים אותי ויבלע אותי.

נסיעה להודו. לבד. עם 4 ילדים בלי לדעת מה ואיך. זה קטנות…

אוהבת אתכם.

חיבוק,

חני

11 תגובות

הבא »

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *