דצמ 10 2011

על כלא, דרמות ועל חיים ללא סבל…

מאת: בשעה 10:22 pm נושאים: קבלה עצמית

יותר מדי דברים בשבוע האחרון עוררו אותי לכתוב על הדרמות שאנחנו כלואים בתוכם. (לפחות אני…)

מכירים את הסרט "חומות של תקווה"? זהו סרט על אסירים בבית סוהר. באיזשהו שלב בסרט, אחד האסירים קולט כמה החופש מאיים, וכמה הכלא מוכר ונותן תחושת ביטחון למרות ואולי דווקא היותו כלא.

החופש והטוב כל כך מאיימים עלינו. אנחנו רגילים לסרטים שלנו. רגילים לדרמות שלנו. ולא מסוגלים לחיות בלעדיהם.

רוצים דוגמא? אז הנה…

אחת הדרמות שלי (ויש לי הרבה ונורא מעניינות :) ) היא כזאת – ברגע שנפתח אצלי חלון למודעות עמוקה יותר. כשפתאום צף ועולה בי בבירור איזשהו דפוס התנהגותי / רגשי / מחשבתי שאני כלואה בתוכו ועד עכשיו לא שמתי לב אליו – ישר אני נכנסת לדרמה של כישלון. ישר עולות בי תחושות כישלון, תחושות של חוסר ערך עמוק וחוסר משמעות. אני נהיית עצבנית ולא ממש מתה על עצמי באותם הרגעים.

עכשיו, כשאני מתבוננת על זה מבחוץ אני ישר רואה איך הדרמה הזאת יש לה מטרה אחת. והיא להשאיר אותי נעולה בתוך הדפוס הזה. למנוע ממני לעשות את השינוי שמתבקש. לצבוע לי את הכל בצבעים של שחור לבן. לבן זה לא… אז נשאר רק שחור.

דוגמא נוספת לדרמה – מישהי שאני מכירה הלופ שלה הוא כזה – יש בה כאב שהיא לא מעיזה לגעת בו. כשזה מתחיל לצוף היא בורחת להתעסקות מינית בכל מיני צורות ואז נכנסת לדרמה של אשמה וגועל. היא נגעלת מעצמה. מאשימה את עצמה ומלקה את עצמה. ואז שוב בורחת למין ואז שוב נגעלת ושוב למין ושוב לגועל וכך הלאה. הכל רק לא להתמודד עם הכאב הפנימי שלה.

עוד מישהי שאני מכירה… מכלה את חייה בנתינה אינסופית וזאת כדי להרגיש שייכת באיזושהי צורה. בתוך תוכה היא חייה בחוויה פנימית שאי אפשר לאהוב אותה. אבל במקום באמת להתמודד עם זה היא מעדיפה לתת ולתת ולתת עד שהיא מתרוקנת ומרגישה מותשת ואז היא בורחת לאוכל. אוכלת. אוכלת. אוכלת וכמובן נגעלת מעצמה. ואז בורחת לנתינה ואז שוב מתרוקנת ואז שוב אוכלת וזה ממשיך וממשיך וממשיך.

אני יכולה להוסיף ולמנות עוד ועוד דוגמאות המשותף לכולם הוא שהמופע הזה שאנחנו מופיעים בו סופו ומהלכיו ידועים מראש לכל מי שמסכים להתבונן באמת. ומה שעוד משותף הוא שתמיד!!!! ההתעסקות הזאת, והדפוס ההרסני הזה יהיה להם מטרה אחת – והיא להרחיק אותנו ממה שבאמת באמת כואב לנו. זאת רק שכבה חיצונית של בריחה שמזינה את עצמה ללא הרף. היא אולי לא נעימה לנו אבל לפחות מאד מאד מוכרת.

הבאסה, שהדפוס הזה, הדרמה הזאת היא אוטומטית. לפרוץ את זה – אנחנו צריכים כמה דברים:

קודם כל להסכים להודות בפחד שלנו מהטוב. בפחד שלנו מהחירות הפנימית. בפחד שלנו מהתפרקות האגו/התדמית שעליה מבוססת ההגדרה העצמית שלנו. מי אני בלי הדרמה הזאת? מי אני בלי הבריחה לאוכל? מי אני בלי האובססיות המיניות שלי? מי אני בלי התפוצצויות העצבים? מי אני בלי ההאשמה הפנימית שלי? מי אני בלי שום דבר שמגדיר אותי?

אחר כך, פשוט להסכים לראות. להסכים להתבונן. להפנות את הפוקוס שלנו לעומק. להתחיל לבחון את ההתנהלות שלנו. את הדפוסים שלנו. את הרגשות שלנו. לזהות מה מפעיל אותנו. להתחיל להיכנס לעומק ולראות מה הרווח שלנו במסכנות, בקורבנות, באשמה, בתוקפנות, בתחושות הכישלון, בדימוי העצמי הנמוך שלנו, בקנאה, באובססיביות, בקיצור בכל דבר שבא להסיט את הפוקוס ממה שבפנים עמוק עמוק באמת מרגיש לנו?

וזה לא קל. הרבה יותר קל לנו לחיות בחרא מוכרת מאשר בזהב בלתי ידוע… אנחנו כל כך פוחדים מהטוב והאהבה הבלתי ידועים, שאנחנו מעדיפים את המסכנות והסבל הם אומנם לא ידועים אך לפחות מוכרים לנו היטב. אנחנו מרגישים שם בבית…

פעם אמרה לי הודיה, המורה לביטוי קולי שלי – "החום והדביקות של הבננה המסריחה ביד כל כך קורצים לנו שאנחנו פשוט מסרבים להשתחרר ממנה"…

אז באו נסכים לראות, להודות ולהשתחרר…. אני מזמינה אתכם לבחון איך החיים שלכם היו נראים עם חופש פנימי מלא? איך החיים שלכם היו נראים אם היה לכם רק טוב, רק שמחה, אהבה וקבלה עצמית? מה היה מניע אתכם בחיים? מי הייתם? איך החיים שלכם היו נראים לו היו נטולי סבל?

לחיי החופש הפנימי שלכם,

חני

נ.ב. כרגיל – מחכה לתגובותיכם…

תגובה אחת

תגובה אחת לפוסט “על כלא, דרמות ועל חיים ללא סבל…”

  1. אילתבתאריך 15 דצמ 2011 בשעה 8:26 pm

    ממש מעולה.
    תודה.

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *