דצמ 30 2016

זה מרגיש לי כמעט כמו וידוי…

וואוו.

כמעט שנה עברה מאז הפוסט האחרון שלי.

אני אומנם כותבת מדי פעם לאלה שעוקבים אחרי בוואצפ. אבל פוסט של ממש לא כתבתי כבר המון זמן.

אפשר אולי לתלות את זה במחשב הנייד ששבק חיים. אבל זה יהיה פשטני מדי.

אין ספק, עברתי תהליך מרתק בשנה וחצי האחרונים.

מאז שהחלטתי ליסוע עם הילדים לטיול ארוך בחו"ל, הטיול עצמו והקושי של חזרה.

והנה אני כאן, חוזרת לאט לאט לעצמי ולעשייה שלי.

כשאנשים שומעים שטיילתי לבד עם הילדים במזרח ובאוסטרליה במשך 9 חודשים הם בטוחים שזה הדבר הכי קשה בעולם.

אבל לא. זה ממש לא היה כל כך קשה. אומנם מאתגר.

אבל כאין וכאפס לעומת החזרה. החזרה לארץ רק בשביל ובגלל הילדים.

זה נכון שנגמר לי התקציב, אבל לחיות בהודו עלה לי שליש אם לא רבע מהמחיה בארץ. ובאוסטרליה בכלל, המשכורות הם פי 3 מכאן.

בעשור האחרון, בערך מגיל 25 מצאתי את עצמי בהדרגה במקום שהיה מייסר ובלתי נסבל מבחינתי.

לאט לאט ובהדרגה גדל הפער בין הרצוי למצוי בחיים שלי.

גדלתי כבחורה חרדית לכל דבר. תמימה לגמרי. לא הייתי חשופה כלל לגברים, למיניות, לחשיבה חופשית (למרות שבאותה התקופה, הייתי בטוחה שכן).

התארסתי בגיל 20 עם גבר שפגשתי בשידוך 3 פעמים.

לא היה לי שום מושג אמיתי לגבי משיכה מינית ואהבה. ידעתי דבר אחד שמה שחשוב הוא האופי של הבן אדם. ואם יש לו 'מידות טובות' אז זאת מציאה ונוכל להסתדר.

והוא, אכן היו לו מידות טובות. תכלס' הוא באמת איש טוב.

רק לסבר לכם את האוזן כמה הייתי בורה בתחום, למושג זקפה של גבר התוודעתי רק מספר ימים לפני החתונה דרך המדריכת כלות.

הייתי אחת התמימות.

אבל בנוסף, הייתי גם אחת המנותקות.

לא הייתי מחוברת לנשיות שלי, למיניות שלי, לגוף שלי, ללב שלי, לילדותיות שבי ולפראיות שבי.

הייתי מחוברת אך ורק לרציונל שלי (שגם הוא היה כפוף לדפוסי החשיבה שבהם האמנתי אז) ולתפיסת הדת שלי. הם היו הכל. ואולי אפילו מעל הכל…

התחתנתי, והסתבר שמידות טובות זה לא מספיק.

הרגשתי בדידות נוראית. כחודשים אחרי החתונה עברתי הפלה שערערה אותי לגמרי ואז נקלטתי שוב להריון.

זה לא שלא רציתי את ההיריון הזה. רציתי. אבל רציתי כי צריך לרצות. לא היה בי שום מודעות לרצון החופשי שלי אלא רק לרצון המושאל שאימצתי מהעדר.

השינוי התחיל כשהייתי בת 23. גרנו אז שנה בברזיל, בישוב נידח. הייתה לי עובדת שטיפלה בענייני הבית, הייתי לבד עם הבת הבכורה שלי. עבדתי 3 פעמים בשבוע כמחנכת בבית ספר היהודי בריו (מרחק של שעה וחצי נסיעה מאיפה שגרנו).

דבר אחד היה. היה לנו מחשב עם אינטרנט. מקרטע אומנם, אבל עובד.

באותה תקופה (לפני 14 שנה) האינטרנט בעברית היה דל מאד. כך שמצאתי את עצמי מתעמקת באתרים של חינוך ילדים באנגלית. זה מה שהיה רלוונטי עבורי אז. וזה מה שפתח בי את הרעב לידע. את ההבנה למשמעות של אהבה רגשית ולא רציונאלית ואת הרצון להתפתח.

חזרנו לארץ, כשאני בהריון עם הבן שלי ויצאתי ללמוד ייעוץ חינוכי, לא העזתי לשאוף ליותר.

התהליך שעברתי באותה תקופה היה הדרגתי ואיטי ביותר.

לאט לאט התחלתי לשים סימני שאלה על כל סימני הקריאה שהיו לי. דתית. רוחנית. נפשית. רציונלית. רגשית. פיזית. על הכל!

עדין הייתי דוסית לגמרי, אבל התחלתי לפתח קשב וחשיבה עצמאיים.

מפה לשם, כשאני בהריון עם הבת השלישית שלי פגשתי את המורה הראשון שלי. ומאז החיים שלי השתנו בצורה משמעותית ביותר.

יחסי מין, מאז ומעולם היו אצלי טאבו. בחינוך שקיבלתי ובהכנה לנישואין ההדרכה הייתה חד משמעית: כשהגבר רוצה את חייבת לתת לו. אחרת, את חוטאת. לקח לי זמן להפנים את זה שהגבר הוא לא חיה רעבתנית חסרת אונים והוא יכול להתאפק ושיחסי מין עושים ביחד או שלא עושים. ושאם אני לא רוצה אז מותר לי להגיד לא. יותר מזה, חווה עלי להגיד לא!

השתנתי. חיפשתי קשר, אהבה, אינטימיות, שותפות לדרך, העמקה רגשית ואחדות עם בן הזוג שלי. זה כבר לא היה זה. ואולי גם לא רציתי שזה יהיה איתו זה. כבר הלכתי רחוק מידי.

בגיל 30 נפרדתי כשאני עם 4 ילדים בבית. מגדלת אותם לגמרי לבד.

ומאז, עם כל החופש שנכנס לי הרגשתי רע. הרגשתי כבולה. הרגשתי פספוס והחמצה על מה שלא היה לי ולא יוכל להיות לי לעולם. על גדילה משותפת עם בן זוג. על בנית משפחה מתוך אהבה. על נעורים. על התנסויות. על חווית חופש מלאה כשהאדם היחיד שאת אחראית לו הוא את בעצמך. כל מה שלא יוכל אי פעם להיות לי.

המשכתי ללמוד, לעבור תהליכים, לחקור להתנסות.

עברתי שינויים מטורפים. התחברתי לגוף. למין. ללב. החשיבה שלי הפכה לחופשית. קראתי תיגר. שברתי מוסכמות. יצאתי מול העדר ועדין נשארתי שייכת. גידלתי ילדים וטיפלתי בצרכים הרגשיים, המנטליים, הפיזיים והשכלים שלהם. התאמצתי לשלב בין הצרכים שלי לשלהם, לעבור תהליך מטלטל ועדין להשיר קרקע יציבה בעבורם.

הקמתי עסק. עזרתי לאנשים. הרווחתי הרבה כסף. עשיתי מה שהרגיש לי לנכון. יצאתי לטיל בעולם. אהבתי ונאהבתי. ויחד עם זאת, תמיד. כמעט בכל רגע נתון הרגשתי החמצה ואבל על מה שלא היה לי ולא יוכל אי פעם להית לי – החוויה שאני לא אחראית על אף אחד. לא מחויבת לילדים שהבאתי לעולם ויכולה לעשות רק את מה שנכון לי.

כמה קינאתי באלה שהעול היחיד שיש להם הוא רק ללכת להתפרנס. וכשהם חוזרים הביתה הם פנויים לעצמם. יכולים לעשות רק מה שנכון להם.

כשבאו אלי לטיפול חבר'ה בגילאי 25-30 שכאבו את בדידותם ואת רצונם להתחתן. הייתי שם בשבילם. הבנתי אותם. עזרתי להם, אבל לא יכולתי להימנע מהקול הזה שאמר לי: 'הלוואי עלי'. מהקול הזה שלא הבין איך הם לא מנצלים את התקופה המדהימה הזאת בשביל לעשות את כל מה שבא להם. את זה שהם לא מבינים שהסבל שלהם הוא שאיפת חיי האבודה.

כמובן שרציונאלית הבנתי וידעתי שהחסר הוא זה שמנהל אותנו. ושכשחסר לנו משהו, אנחנו רואים רק אותו ומתאווים רק אליו. ועדיין… אין שום דבר שרציתי לעצמי יותר מהחופש להיות נטולת אחריות.

עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת את הילדים שלי אהבת נפש. אני מחוברת אליהם וגאה בהם. אני לא יכולה לראות את עצמי בלעדיהם ושמחה בהם לגמרי. הם מוסיפים לי אור ומשמעות. ויחד עם זאת, החוויה הזאת שמרגע שנהייתי אמא, אני כבר לעולם לא חופשיה. תמיד עם אחריות ודאגה בראש אל מול הרעב שלי לחופש הזה הרגה אותי.

לפני חצי שנה בדיוק. חזרנו מאוסטרליה מוקדם מהתכנון. וזה כי הקטנה שלי כבר לא יכלה לשאת את הגעגוע והבן שלי איבד עניין. ה2 האחרים היו ממשיכים. אבל לא הייתה לי ברירה אלא לחזור.

לחזור ולהבין שזה מה יש.

לקח לי זמן לחזור לעצמי. מהר מאד חזרתי אומנם לעבוד אחד על אחד. לטפל באנשים בתהליכים אישיים.

(כנראה שעשיתי את הדבר הנכון ואלוהים אוהב אותי, כי בלי לפרסם בכלל, היומן שלי התמלא וחזרתי לעבוד.)

אבל בפנים, התאבלתי. התאבלתי כמו שלא התאבלתי מימי על האובדן. אובדן הפנטזיה. אובדן הנעורים והחופש שלא היו לי.

לקח זמן, הרבה זמן. חצי שנה.

אבל הנה אני כאן. משלימה סוף סוף עם מה שלא יוכל להיות לי. ועם האישה שהפכתי להיות.

אני בת 37.

פתאום אני רואה את היופי בגיל הזה.

אני כבר לא בגילאי העשרים שלי. אומנם העברתי אותם בהורות ואחריות. אבל יחד עם זאת, בניתי את עצמי, התפתחתי. התחברתי לעצמי. יש בי מטען שהוא שלי. יש בי ניסיון של שנים לא פשוטות ויש בי יכולת לעזור ולראות אחרים.

הפכתי לאישה בשלה. פיתחתי כלים. אני כבר לא ילדה.

נכון. הנעורים האבודים לעולם לא ישובו. וגם אלה שמשלים את עצמם שכשהילדים יגדלו זה יקרה, זה לא יקרה. אני עדיין אהיה אמא. זה כבר לנצח. משהו במהות משתנה.

אבל זה הנתיב שלי. זאת הדרך שלי. זה חלק ממי שאני. להשגחה יש דרכים משלה להוביל אותי אל עבר המימוש שלי. גם אם הם קשים לי. וגם כשאני מפנטזת על דרכים אחרות.

את החופש? את החופש אני לומדת להכניס (והפעם מתוך השלמה וקבלה) דרך הדברים הקטנים. קורס סריגה. קדרות. לימוד נגינה ועוד.

מתחילה כמו ילדה קטנה. והפעם בשביל הכיף.

את החופש אני לומדת להכניס דרך הנשמה. דרך החיבור אל האינדיבידואליות שבי. דרך דיוק וחידוד נקודת המבט האישית שלי על העולם. על החיים ועל עצמי.

את החופש אני לומדת להכניס דרך הנוכחות ברגע הזה. כשאני נוכחת ברגע הזה, אני מאושרת, טוב לי ויש לי הכל.

ואחרי כל זה…

לא זה מה שתכננתי לכתוב לכם היום.

תכננתי לספר לכם על האנשים הטובים שפגשתי בדרך בשנה וחצי האחרונות.

אנשים ששלחו לי ולילדים ארגזים עם מזון כשר וספרי קריאה. אנשים שהעבירו לי כסף אך ורק כי רצו לעזור לי. אנשים שמימנו לי ארוחות כשרות במסעדות כשרות כדי להקל עלי את האחריות לדאוג לאוכל כשר. אנשים שאירחו אותנו באהבה ואנשים שתמכו ואהבו בכל דרך שהיא לא פיזית.

הרבה טוב קיבלתי מבני אדם והגיע הזמן להחזיר.

כלכלית זה לא הזמן שבו אני יכולה להחזיר בחומר ולכן אחזיר בידע, הכוונה ואהבה.

חברה, מנטורית מאד גדולה, שסיפרתי לה על המיזם אמרה לי שאני משוגעת ושלא אעז לתת ידע בלי תמורה.

ובכל זאת. זאת הדרך שלי להודות ולהחזיר על כל הטוב שקיבלתי.

אני הולכת לצאת בסדרת פודקאסטים (תוכנית רדיו) חינמית בנושאים שקשורים להתפתחות אישית ככל העולה על רוחכם.

אני כאן בשבילכם. בשביל מה שמעניין אתכם, בשביל מה שיוכל לעזור לכם.

פשוט שלחו לי במייל chanybornstien@gmail.com  או בוואצפ 917831956719+ (אם אתם עדין לא מנויים לתכנים שלי בוואצפ זה הזמן להצטרף) שאלות, בקשות או סתם נושאים שהייתם רוצים שארחיב עליהם ואתייחס אליהם.

התוכנית הראשונה תעלה ב10.1 אשלח לכם בהמשך מייל מפורט עם פרטים.

האמת, התגעגעתי לכתוב.

לא ידעתי אפילו כמה.

תודה שאתם כאן.

אשמח לתגובתכם.

הרבה אהבה וטוב,

חני

8 תגובות

8 תגובות לפוסט “זה מרגיש לי כמעט כמו וידוי…”

  1. רחל אמרבתאריך 30 דצמ 2016 בשעה 3:53 pm

    מרגשת מתחברת לכל מילה שלך סיפור חיים דומה

    [Reply]

  2. איתמרבתאריך 31 דצמ 2016 בשעה 7:58 pm

    קראתי … התרגשתי… וחשתי את קשת התחושות שהבעת במכתב הרגיש והפתוח להכאיב…
    מרגש… מרתקקקק…. ומסעירררר… עד כדי שמעט "קינאתי" בעליות והירידות שחשת… החיים בהתגלמותם
    חיבוווק

    [Reply]

  3. שירליבתאריך 31 דצמ 2016 בשעה 10:54 pm

    חני המדהימה!!
    כמה כיפ, טוב ונכון לשמוע ממך- את אישה אמיצה מלאה אהבה ותשוקה לחיים. בכתיבתך האמיתית ומהלב את לא "רק" משתפת, אלא גם חולקת ומכניסה אותנו למיקדש הקדוש ביותר – ליבך.

    הקשרים שאת יוצרת בפיזי או דרך המסך הוירטואלי הם כאלו שחודרים ועוברים כל מסך גשמי.. כי שם נפגוש את הלב והנשמה – רק מי שמוכן להיות אמיתי ולהתחבר עם אנשים- בשר ודם כמוהו.. נשארים. מסע הנשיות, ההורות, הרוחניות, הצמיחה האישית, והזוגיות של כל אחד ואת מאיתנו לדעתי מסע שלא נגמר…. ולא יגמר.. וכמה טוב, נכון, מעיר, ומאיר לדעת שאת במסע הזה איתנו כל כל אחד ואחת מהקוראים. לא רק מעירה אותנו, אלה מזכירה לנו להתעורר ….
    שולחת לך מלא חיבוקים ולא רק וירטואלים. נשיקות :)

    [Reply]

  4. רינהבתאריך 01 ינו 2017 בשעה 12:56 am

    באמת תהיתי לאן נעלמת. .☺ תשקלי שמה שאת כועסת עליו, אינו אובדן החופש, אלא העובדה שלא באמת הקשבת. .לקול הקטנטן הפיצפון שנשמע בתוכך כבר אז ואמר..לא. זה לא נכון. במקום בחרת להיות בסדר, לרצות את האחרים..
    אין לך מה לכעוס חני, על מה "שאבד,"זה בזבוז אנרגיות ןמתכון למחלות. חמלי עצמך, כי עשית הכי טוב שיכולת וכנראה שזו הדרך שאת צריכה לעבור.

    בהצלחה.

    [Reply]

  5. אוריתבתאריך 01 ינו 2017 בשעה 1:32 am

    היי חני.
    שמחה שחזרת , היית חסרה..
    את אישה עם המון אומץ ורצון לשנות אני לא תמיד מתחברת לדעות שלך אבל כן לכח ולעוצמה שבך.
    אני מרשה לעצמי לומר לך רק כי אני מבוגרת ממך..
    החופש קיים, הוא היה שם תמיד רק השאלה היא איפה את מחפשת אותו..
    אני מאמינה בך ויודעת שעוד תמצאי.
    נהנת לקרא את כל הגיגיך שנכתבים בכשרון רב.
    באהבה אורית.

    [Reply]

  6. רעותיבתאריך 01 ינו 2017 בשעה 9:03 am

    אוף.
    איך אני מזדהה עם ה"לרצות כי צריך".
    הצורך האינסופי בחופש. ההנאה מלדאוג אך ורק לעצמך. אני בגילאי ה20 המאוחרות שלי, ללא זוגיות וללא ילדים. אני די חולמת ללמוד משחק, אבל מסתפקת בלימודי עבודה סוציאלית, ויש לי ספקות בלתי נגמרים בנושא.

    קיצור את אמיצה ומדהימה. הלוואי עליי ועל עוד רבים האומץ לא ללכת בעדר. לשים את ההתחברות לתשוקה לחיים כערך גבוה.
    הכנות הבלתי מתפשרת שלך מייחדת אותך מכל מיני 'מנטורים' כאלה ואחרים.

    [Reply]

  7. פרידהבתאריך 02 ינו 2017 בשעה 10:20 am

    חני. ברוכה השבה!!
    התגעגענו מאד מאד…. כמה טוב שחזרת….
    ממש מרגש לראות את המייל שלך פתאום.
    ויותר מכל, באת לי בדיוק בזמן הנכון.! ממש בשליחות.
    מצפה מאד מאד למסרים, לפוסטים ולתובנות ממך….

    אוהבת
    פרידה

    [Reply]

  8. חנה כהןבתאריך 02 ינו 2017 בשעה 6:58 pm

    חני היקרה. את אמא לתפארת! ויש לך ילדים מדהימים! כמה טוב שחזרת אלינו…ושכל חלומתייך ושאיפותייך יתגשמו לטובה ולברכה.

    חנה כהן.

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *