ינו 13 2013

סליחה. אבל מה מרגש אותך???

מאת: בשעה 11:17 am נושאים: התפתחות אישית,מי אני?,תדמית ומהות

חלק גדול מהחיים שלי העברתי בלימודים קונבנציונאליים. החל מגן ובית ספר וכלה ב2 תארים אקדמאים. במהלך כל שנות צבירת הידע (?!) אף אחד לא לימד אותי על הדברים החשובים באמת. על איך לחיות באמת.

עומק רגשי. סיפוק נפשי. פתיחות מחשבתית. אינדבדואליות. חיבור רגשי. אינטימיות. פתיחת הלב. התבגרות רגשית. נתינת אמון. התמסרות. שחרור שליטה. קבלה. חיבור למהות – כל זה לא היה בלכסיקון. ורק כשהגעתי לאין מוצא ונתקעתי בעוצמה בקיר, קלטתי שיש כאן הרבה שאני לא ממש יודעת.

העדר, סביבת החיים שלנו, בנוי בצורה כזאת – שככל שהאדם קונבנציונאלי יותר. ממושמע יותר. כנוע יותר – כך הוא פחות מאיים על העדר.

מגיל צעיר מאד מלמדים אותנו להיות כנועים למסגרת נוקשה שמטרתה היחידה היא להחדיר בנו אמונות מגבילות לגבי החיים. להכניע את היצירתיות ואת האינדבדואליות. להכניע את הרוח החופשית שבנו. את החיים שבנו.

וכיוון שאנחנו מגיעים לעולם עם רעב לתשומת לב וחום שמשולבים עם פחד מדחייה – אנחנו לאט לאט הופכים לבובות חברתיות. אנחנו לומדים ליישר קו עם המסגרת. לומדים להכניע את יצר הסקרנות הטבעי שלנו. הופכים להיות כאלה שמנסים לנחש את דעת הסובבים אותם ואז רצים להביא לסובבים אותנו את מה שהם רוצים כדי לקבל אישור חברתי וקצת יחס חיובי.

אנחנו לומדים לפחד משגיאות. כל שגיאה שלנו מסומנת בעט אדום חזק ובגערה מהמורה. הציונים שלנו בתעודה נמוכים יותר כאשר החשיבה שלנו היא מקורית ושונה משל המורה. מאלצים אותנו לשנן דברים משעממים חסרי תועלת ועניין. אנחנו לומדים ללמוד רק בשביל המבחן ולהדחיק את החשיבה החופשית והיצירתית שלנו.

יצירתיות, תנועה, רגשות, הבעה. כל אלה מודחקים במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב גורמים לנו לסבל ולכאב במוסד שנקרא בית ספר.

מה שהיה לנו כ"כ טבעי כשהיינו קטנים הולך ונעלם. ואם לא נעלם הוא הולך ומתמלא ברגשות אשם, פחד ותחושות כישלון.

כישלון על זה שאנחנו לא יכולים להיות כמו כולם. לא יכולים להיות יצרנים. לא יכולים לשבת 8 שעות ולהשתעמם בשקט ובקבלת עול. לא יכולים ללמוד בצורה פרונטאלית ולמלא דפי עבודה חסרי תועלת.

המסרים שאנחנו קולטים מהסביבה באופן ישיר או עקיף הם:

– שמחה זה למטומטמים.

– יצירתיות, שינוי וזרימה זה לאנשים לא יציבים.

– רגשות זה לחלשים.

– הנאה מהעשייה זה לילדים.

– תנועה זה להיפראקטיבים.

– מיניות זה לסוטים.

– אהבה זה לחולמים.

– האדם הרגיל, הנורמטיבי, היציב, המוערך – הוא בעל שליטה עצמית גבוהה. הוא מאופק. שכלתני. ממוקד. מצליח לשבת במשך שעות באותה עבודה ללא בעיה ומתמיד בה עד הפנסיה. אין לו צורך בריגושים או ברגשות. והוא גם אף פעם לא נכשל. ובטח החמצתי עוד כמה מאפיינים חשובים :)

וכך אנחנו מגיעים לחיים הבוגרים עם מערכת אמונות שיושבת היטב. וגם כאשר היא נסדקת. ואנחנו קולטים שאלו לא החיים שאנחנו חולמים עליהם. אנחנו לא מכירים אחרת.

ואז כשאנחנו רוצים כבר שינוי אנחנו קולטים שבעצם אין לנו את הכלים לשינוי.

במקום יכולת להשתנות וליצור לנו את החיים שאנחנו חולמים עליהם. אנחנו קולטים שיש לנו –

– פחד עצום מכישלון.

– פחד להיות שונים.

– חסימה רגשית ופחד מהרגשות שלנו.

– מיניות מעוותת מהולה ברגשות אשם.

– תודעה מלאה במחשבות שליליות שכל הזמן משתלטות עלינו וגורמות לנו סבל.

– חוסר חיבור בסיסי למי שאנחנו באמת.

– חוויה שהחיים הם מקום לא בטוח.

– תחושת בדידות פנימית עמוקה.

– ועוד ועוד.

ויחד עם זאת אנחנו יוצאים לדרך. עוברים סדנאות. הולכים לטיפולים. מוסיפים ידע – מרגישים שאנחנו מתפתחים רוחנית וצומחים. אבל רגשית. שם בעומק אנחנו עדיין נשארים תקועים.

וזה בגלל דבר אחד בסיסי שלא תמיד אנחנו מודעים אליו.

האדם מורכב מ2 צרכים/דחפים הופכיים. והם הצורך בביטחון והצורך בריגוש. כשאדם חי נכון, ומאזן בין 2 הצרכים הוא יחוש יציב ומסופק.

אך כאשר אדם יחפש את אחד מהצרכים על חשבון הצורך השני. הוא לא יוכל לחוש סיפוק.

בואו ננסה קצת להבין יותר לעומק את 2 הצרכים האלה.

כאשר עובר נמצא ברחם הוא נמצא ב2 מצבים הופכיים – ביטחון וחוסר שליטה. הביטחון בלהיות מוגן ועטוף בחום הרחם. והחוסר שליטה בלהיות במי השפיר בטלטול ובהתמסרות תמידית. את חוסר השליטה העובר חווה כריגוש. ומרגע הלידה הוא מחפש את שתיהם.

תסתכלו על ילדים הם מחפשים גם את הביטחון. את השגרה. את סדר היום הקבוע. וגם את הריגוש – את ההשתוללויות. ההתפרעויות. הצחוקים וההשתטויות.

באופן כללי – הרגש הוא זה שאמור לספק לנו את הריגוש בצורה הבריאה ביותר עבורנו.

במידה וגדלנו לא נכון. כל תפיסת הצרכים שלנו הופכת להיות לא מאוזנת.

במידה וחסר לנו חום מהילדות, מצד אחד כל הזמן נחפש קרקוע וביטחון – ומצד שני תהיה לנו בעיה בכל מה שקשור ליכולת שלנו לחוות סיפוק מריגושים.

כאמור, כאשר אנחנו חיים נכון, חיים במהות – אנחנו מחפשים ביטחון וריגושים באותה המידה. באופן שווה. אין לנו צורך בריגושים מיוחדים ומסעירים. גם מה ששמח אותי אתמול הוא טוב בעבורי היום.

כשאנחנו חיים בתדמית. המצב הוא שונה. כל מה שגרם לנו לריגוש בעבר, במידה ונחזור עליו הריגוש שנקבל ממנו (תחושת הסיפוק, המלאות) תהיה קטנה יותר. כך שבשביל כל פעם לקבל את אותה תחושת סיפוק אנחנו צריכים להגדיל כל הזמן את הריגוש.

קחו לדג' כמשל את האוכל כריגוש. אם אני במהות ואני אוהב עוגות. גם אם יביאו לי כל יום את אותה עוגה זה יתן לי את מנת הריגוש הדרושה. אבל אם אני בתדמית. העוגה שקיבלתי אתמול כבר לא מספיקה. אני אצטרך חתיכה גדולה יותר. עוגה גדולה יותר. עוגה משובחת יותר. אווירה מיוחדת יותר. בשביל להגיע לאותה תחושת ריגוש.

אם אני אוהבת לטייל ואני במהות. אז אני אצא כל יום ליער שליד הבית שלי ואהנה מזה. אבל אם אני בתדמית היער ליד הבית שלי כבר לא ימלא אותי. אני אחפש כל פעם מקום יותר אקזוטי בשביל לקבל את אותה תחושת סיפוק שקיבלתי בראשונה.

וכך בכל התחומים. כל אחד בתחום שדרכו הוא מקבל את הריגוש שלו. זאת גם הסיבה לכך שאטרקציות האקסטרים הופכת לכל כך פופולאריות, משחקי המחשב הופכים לכל כך אלימים והסרטים הופכים לכל כך מהירים ומפחידים.

ככל שהחסימה בלב שלנו גדולה יותר, כך נצטרך משהו קיצוני יותר בשביל לקבל סיפוק.

ולמה אני כותבת לכם את כל זה? כיוון שכל תהליך נכון של צמיחה חייב להיות מאוזן בין הריגוש שאנחנו חווים בחיים לבין הביטחון. ככל שאנחנו פותחים יותר את הלב אנחנו מקבלים את הריגוש דרך הרגש. וזה גם מה שבסופו של דבר ממלא אותנו ונותן לנו סיפוק.

במידה ואתם מוצאים את עצמכם בדרך ללא סיפוק ושמחה מבפנים. זה לא מספיק לחשוב שכיום יש לנו יותר תובנות, יותר עומק ויותר מודעות. זה לא מספיק! זה עדין להעביר את החיים בלי באמת לחיות בהם. חוויית החיים עצמם הם דרך הריגוש – דרך הרגש.

כל דרך של צמיחה אמיתית חייבת להיות משולבת עם דברים שאנחנו אוהבים וממלאים אותנו.

אז נכון, הרבה פעמים תודות להורים שלנו ולמוסדות החינוך שבילינו בהם – אין לנו מושג מה אנחנו אוהבים לעשות? מה ממלא אותנו? מה מרגש אותנו מבפנים?

בדיוק היום כתב לי מישהו:

"מאז שאני קורא את הבלוג שלך, גיליתי שכל הדברים שאני עושה הם בעצם לא שלי, אלא כדי לרצות את הסביבה.
זה כשלעצמו כבר עשה לי הרבה יותר סדר בראש. הבעיה שאני לא מצליח למצוא משהו שהוא "אני"…

ואיך אני מוצא את מי שאני? איך? אני מנסה למצוא משהו שאני באמת רוצה לעשות, ואין. הכל זה דברים שעשיתי בשביל אחרים. פיניתי לי שעה בסדר יום שלי כדי לעשות משהו "בשביל עצמי". ואני מוצא את עצמי משועמם, כי אין שם דבר כזה  זה טיפה מפחיד."

אז כן. לפעמים אפשר לחפור אחורה ולראות מה ריגש אותנו בתור ילדים? מה אהבנו לעשות בתור ילדים? ואם אנחנו לא מצליחים למצוא דבר כזה אז אין לנו ברירה אלא להתחיל לחפש. להתחיל להתנסות בדברים שיכולים היו אולי לעניין אותנו. בסוגי אומנויות שונים. בגידול או טיפול בבעלי חיים. בגינון. בטיולים. באסטרונומיה. בשירה. בתנועה. בכתיבה. בבישול. באפיה. בהדרכה. במשחק. ועוד.

פשוט להתנסות ובכך להתקרב יותר ויותר ללב שלנו. לשמחה שלנו.

אז מה באמת אתם אוהבים לעשות? צאו לעשות את זה!

הקדישו חלקים נרחבים מהשבוע לדברים שאתם אוהבים. לדברים שממלאים אתכם שמחה. לדברים שפותחים את הלב שלכם. לריגושים…

זאת הדרך היחידה לצמוח מתוך איזון ולא מתוך קושי וסבל.

יום מקסים מלא בטוב!

אנא עזרו לי להפיץ את הפוסט לכולם – תודה!

חני

4 תגובות

4 תגובות לפוסט “סליחה. אבל מה מרגש אותך???”

  1. ח. תלמידהבתאריך 13 ינו 2013 בשעה 11:54 am

    מדהימה את, שתדעי.
    כל כך נכון ומדויק, קולע אל השערה.

    [Reply]

    חני Reply:

    תודה יקירה!

    [Reply]

  2. אבי הלויבתאריך 13 ינו 2013 בשעה 2:10 pm

    שלום חני… צהריים טובים….

    כל כתבה שלך פשוט מהממת וקולעת בול למצב שלי..
    כל כתבה שלך מראה לי עד כמה אני רחוק מעצמי
    כל כתבה שלך מראה לי עד כמה אני מתקדם לעצמי
    כל כתבה שלך ממש מגרה אותי ללמוד את הדברים האלו

    חני.. איפה אני יכול ללמוד את הדברים האלו? אני באמת מרגיש פיספוס בעניין הזה!!!! תודה רבה

    [Reply]

    חני Reply:

    היי אבי,
    אני יכולה להמליץ לך על המורה שלי אברהם המס' שלו הוא 1700701977
    אבל אם אתה מחפש קורסים חווייתיים. תחפש באינטרנט תחומי עניין שנוגעים בך.

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *