יונ 24 2015

It's all about LOVE

מאת: בשעה 3:28 am נושאים: התפתחות אישית

אני יושבת במוסך. מחכה לרכב שלי.

הטלוויזיה פתוחה מולי.

מטורף.

מודה על כל רגע שאין לי את הדבר הזה בבית ובחיים.

כמה רעש.

בליל מילים שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב.

לדבר בשביל לדבר.

על הפרסומות, אני בכלל לא מדברת. הכל כשר שם.

ניסיונות מניפולטיביים שמטרתם להחדיר לי תשוקה לצרוך דברים חומריים שאני לא צריכה ושלא באמת יוסיפו לי כלום חוץ מאשליה.

מתקפת השפעה חיצונית ומסיבית על הרצונות שלי. על המחשבות שלי. על אמות המידה ועל הערכים שלי.

מטורף.

ועוד בשביל מה? בשביל ריגוש רגעי ואשלייתי שמתפוגג בין שנייה ומשאיר אותך עם ריק גדול יותר משהיה בך קודם.

חושבת על זה, שזה חלק ממה שמאסתי בו. וממה שהשפיע עלי לצאת בספטמבר למסע משפחתי ארוך.

חושבת על כמה שקשה להישאר מחוברים לסנטר שלנו כשאנחנו כל הזמן מוצפים בכל כך הרבה גירויים ומסרים אינטנסיביים מעוותים ובעיקר ברעש אינסופי.

ובכלל כמה קשה למצוא את הרצון האותנטי שלנו, את הרצון הפנימי שלנו. זה שנובע מתוכנו ולא מגיע מחוצה לנו. כמה קשה להתחבר אליו מבפנים.

חיים שכאלה.

ואני בכלל תכננתי לכתוב על אהבה.

על הצורך שלנו באהבה.

על החיפוש שלנו באהבה שמנהל ומניע את החיים שלנו ואת האנושות כולה.

ועל אהבה כמרפא העמוק בעולם.

כנראה שזה בכל זאת קשור…

החיפוש שלנו אחר חום ואהבה. החסר שלנו בחום ואהבה. עוברים המרה ודוחפים אותנו לחיפוש אחר 'חומר' כאילו שזה מה שאנחנו באמת מחפשים. כאילו שזה מה שאנחנו באמת חסרים.

העניין הוא, שבגלל שלאמתו של דבר, עמוק בפנים זה לא הדבר אותו אנחנו באמת מחפשים אין שום סיכוי שזה אי פעם יצליח למלא אותנו ולהרגיע אותנו.

כך שאם אנחנו עוצרים רגע ומתבוננים, אנחנו מגלים את עצמנו רודפים שוב ושוב אחר הדבר החומרי הבא או אחר האשליה הבאה. כשמה שבאמת קורה זה שאנחנו חסרים אהבה ודרך הפיצוי החומרי הריק והחסר בתוכנו מקבלים תחושה של מלאות רגעית שמתמוססת לה במהירות ואז הם מתעוררים שוב ומייסרים אותנו מחדש.

חיים שלמים שעוברים בחיפוש אחר פיצוי. במקום בחיפוש אחר הדבר האמיתי אותו אנחנו רוצים וצריכים.

הדבר האמיתי שיכול להרגיע את החסר הפנימי ויכול להביא אותנו לשלווה זה אהבה.

IT'S ALL ABOUT HER

היא מה שאנחנו חסרים. היא מה שאנחנו מחפשים.

כשיש לנו אותה. הכל שקט. נובע. זורם. מסופק ושמח.

היא מהות הקיום. היא מהות הכל. היא מקור היצירה והבריאה.

– – –

אני זוכרת שבאחת משנות לימודי הייעוץ החינוכי שלי. המרצה ביקשה מאיתנו לתת הגדרה ל'אהבה'. והתחיל דיון פילוסופי בנוגע להגדרה הטובה ביותר.

האמת ,שאז זה לא היה נראה לי כל כך מופרך והזוי כמו שזה באמת.

אהבה היא לא משהו רציונאלי. היא רגשית.

אם הרגשת אותה וחווית אותה, אתה יודע אותה.

אם לא הרגשת אותה אתה לא יודע אותה.

הניסיון להגדיר אותה רציונאלית הוא כמו ניסיון של איש עיוור מלידה לתאר צבעים בלי שהוא אי פעם ראה אותם.

אבל העניין הוא, שאם לא הרגשת אותה. אתה אפילו לא יודע שאתה לא יודע אותה.

אתה חושב שהיא דברים אחרים. אתה יכול לחשוב שהיא אולי לבביות. אכפתיות. תלות. דאגה. חיבה. ידידות. או כל דבר אחר. אתה חושב שאתה מבין אותה. אתה יכול אפילו לחשוב שיש לך אותה. אבל זה בראש. זה במחשבה.

ברגע שטעמת ממנה. אתה לא יכול לשכוח את טעמה. פתאום אתה יודע מה היא ושאינך יכול בלעדיה.

פתאום אתה נזכר שהיא מהות הכל. שהיא המרחב הטבעי לך. שהיא אתה.

אם נתקלת בה ככה פתאום באמצע החיים. אתה בבעיה. אתה כבר לא יכול ללכת אחורה.

כל מה שהרגיש רגיל. שגרתי וטבעי. הופך לחסר טעם ותפל בלעדיה.

לפעמים זה כל מה שמניע את החיפוש שלך. הזיכרון והגעגוע. הידיעה שהיא אפשרית ושאתה ראוי לה.

למה הדבר משול?

לאדם שחי כל חייו בחדר אפרורי וחשוך. וזה מה שהוא הכיר. ופתאום לרגע אחד הווילון הכבד של החדר הוסט הצידה ואור נכנס והוא קיבל הצצה לנוף המדהים שקיים מחוץ לחדר.

אותו אדם כבר לא יוכל להמשיך לחיות את חייו כרגיל. הוא כבר ראה משהו אחר.

הוא קלט בחושיו ולא רק בראשו שאפשר משהו אחר.

הוא יודע בוודאות גמורה שיש משהו אחר. שיש עולם אחר, מאיר וצבעוני מחוץ לעולם שלו ושהוא כרגע לא נגיש לו.

אני מאמינה בריפוי של אהבה. בעיניי היא זאת שבאמת קובעת.

מעבר למילים. ניתוח פסיכולוגי וחפירות של מודעות אישית. הדרך שבה אני מלווה אנשים בתהליכי השינוי שלהם היא בדרך של אהבה ופתיחת הלב.

דרך של אינטימיות. קירבה וקשר.

בדרך של הלב.

האמת שהיא מפחידה מאד הדרך הזאת.

היא נורא רכה ומחייבת התמסרות ואומץ.

היא הפוכה לגמרי מכל מה שהורגלנו אליו במהלך שנות ההישרדות שלנו.

היא מחייבת וויתור על ה: 'אני לא צריכה אף אחד'

'אני לא אראה לכם מה אני צריכה'

'אין סיכוי שתראו מה אני מרגישה וכמה שאני חלשה'

'אני מסתדרת יותר טוב מכולכם'

'אני אראה לכם מה זה' וכד'

היא מחייבת וויתור על פחדים, הגנות ובעיקר על תחושת הנפרדות האשלייתית שלנו.

היא מחייבת וויתור של מסכת החשיבות העצמית שאנחנו עוטים על עצמנו.

היא מחייבת אומץ ולקיחת סיכון. להעיז לשים את עצמי במקום שאני יכול להיפגע. ולהיפגע דווקא במקומות הכי חלשים רכים וכאובים שלי.

היא מחייבת אותי לפגוש את הצרכים והרצונות הכי קטנוניים חלשים ותינוקיים שלי.

היא מחייבת אותי להראות שאני לא יכול לבד.

ככל שהחסר שלי באהבה גדול יותר. אני זקוק לה יותר ופוחד ממנה יותר.

ככל שאני פוחד ממנה יותר היא מאיימת עלי יותר.

היא מאיימת עלי להפגיש אותי עם החסר שלי. עם הכאב שלי ועם ההזדקקות שלי.

קשה לנו להרגיש כל כך זקוקים ונצרכים.

מפחיד אותנו להרגיש שאנחנו לא יכולים לבד. ובעיקר בדור ובעידן שלנו שבו החינוך הוא לעצמאות ולהיבדלות. לא להזדקק לאף אחד ולהסתדר לבד הם סוג של ערכים שאנחנו יונקים כבר מגיל אפס. הם גם המסקנות והאמונות המגבילות הפנימיות שאנחנו מחזקים בתוכנו בכל פעם כשאנחנו נפגעים מאנשים קרובים בחיינו.

בכל יום אני פוגשת המון פחדים מאהבה.

פוגשת אותם בתוכי וגם בקרב אנשים שאני מלווה.

הפחד לאבד את הזהות העצמית שבניתי במהלך השנים. זאת שבנויה על הנפרדות.

הפחד לפגוש את כל מה שהדחקתי במהלך השנים.

הפחד מהבלתי נודע.

הפחד לא להיות.

הפחד להיות למטה ולהיפגע.

הפחד מדחייה ונטישה.

אבל כשזה קורה ואני כן לוקחת את הסיכון ונפתחת אליה. אני יודעת בוודאות שזה היה שווה.

היא אומנם הופכת אותי לפחות חזקה. החולשה שלי מובעת ואני פגיעה יותר. אבל בד בבד אני מתרחבת ונרפאת.

אין מה לעשות. אנחנו זקוקים זה לזה בשביל להירפא.

מבחינה רגשית אנחנו תלויים אחד בשני בתלות הדדית. לא תלות כזאת שמשאירה אותנו חסרי כלום. אלא תלות כזאת שמרפאה אותנו ואת מי שמולנו.

לפעמים אהבה היא הדבר היחיד שחסר לנו.

זה כמו חדר שמעוצב בצורה מדהימה. אפילו מושלמת. אבל הוא חשוך.

בחדר הזה לא צריך כלום בשביל לאפשר ליופי להיות. צריך רק לפתוח את האור…

ואז הכל בסדר.

רק לאפשר לאהבה לזרום דרכנו. רק לאפשר לה להיכנס ולנבוע דרכנו ופתאום הכל בסדר…

ואז אין לאן לרדוף.

ואז אין בכלל רצון לרדוף.

– – –

הלהג בטלוויזיה הופך כבר לבלתי נסבל.

לא יאומן.

מזכירה לעצמי שזאת הדרך של מי שיושב שם מאחורי המסך לנסות לדאוג לכך שיראו אותם. שישימו לב אליהם.

גם אני מוצאת את עצמי עושה דברים בשביל זה.

למרבה הכאב, רובינו מסתובבים בעולם עם חוויה שאי אפשר לאהוב אותנו.

אנחנו עושים הכל בשביל שישימו לב אלינו אבל גם כשזה קורה, זה לא באמת נכנס. גם כשרואים אותנו ושמים לב אלינו, הסלידה והשיפוט העצמי שלנו רק גדלים והחוויה שהנה אוטוטו יעלו על הזיוף שאנחנו – כל הזמן נוכחת. גם כשאוהבים אותנו, הרבה פעמים אנחנו שמים תנאים והגבלות ומצליחים להוכיח לעצמנו שוב ושוב כמה לא אהובים שאנחנו ושאי אפשר באמת לאהוב אותנו.

כשאנחנו מנסים למצוא את המקום שלנו בחברה דרך זה שישימו לב כמה אנחנו מיוחדים ושירצו אותנו. זה לא באמת נספג בתוכנו גם כשזה מה שקורה בפועל.

הדבר היחיד שבאמת יכול לשנות, הדבר היחיד שאנחנו באמת יכולים לעשות בשביל להירפא ולרפא. בשביל להשפיע ולחולל שינוי אמיתי הוא – להיפתח לאהבה. לאהבה שבתוכנו, להאמין לה. לקבל אותה ולהעניק אותה. לפתוח את הלב. לתת לאחרים להרגיש שהם ראויים לאהבה. שזאת זכותם המולדת ושהם ראויים לכך. וכך גם להתייחס כלפי עצמנו ובעיקר כלפי החלקים שאנחנו פחות אוהבים בנו.

הדבר היחיד שבאמת קובע הוא כמה אנשים אנחנו פוגשים מתוך אהבה ולא מתוך שיפוט.

הדבר היחיד שבאמת משפיע הוא עם כמה אהבה אנחנו ניגשים לעצמנו ולחיים.

ואת כל זה אני כותבת יותר לעצמי מלכם.

אז כן. זה כואב שאנחנו מרגישים כל כך לא ראויים.

זה כואב שאנחנו כל כך פוחדים ממנה.

זה כואב שאנחנו לא אוהבים את עצמנו.

ודווקא בגלל זה אהבה היא התשובה היחידה.

אוהבת אתכם,

חני

נ.ב אגב, פתאום אני שמה לב שכבר 703 רשומים לערוץ היוטיוב שלי. אז אם אתם עדיין לא רשומים פשוט לחצו על ה'הירשם כמנוי' בתיבת היוטיוב שמופיעה בצד ימין בראש העמוד :)

2 תגובות

2 תגובות לפוסט “It's all about LOVE”

  1. מתיבתאריך 24 יונ 2015 בשעה 8:53 am

    אהבתי
    בטאת את דבריך גם דרך הסבר שזה דרך המיינד ואני אובחנתי עם תדר שהוא שילוב של מיינד ורגש , לכן יש בי צורך לחדד את ההסבר שיש לי כיום.
    אהבה זאת היכולת לראות , לקבל ולהכיל את הרגשות שעולים בנו , להיות אתם כמו הורה טוב לילד שלו.
    זה אתגר לא פשוט ויש כאלו שעוסקים בספורט אתגרי או טיולים אתגריים כדי לחוות את היכולת שלהם להכיל את הרגשות שעולים , כמו פחד מכשלון , בושה , דחיה וכו'
    אך לאדם הממוצע האתגרים האלו נמצאים בחיי היום יום דרך האינטראקציה עם אנשים והעולם .
    ההרפתקאות האלו מאפשרים לנו לחוות אהבה אנחנו זקוקים להן ואם נדע לאהוב את הרגשות נחייה באושר ואהבה

    היכולת לאהוב את הרגשות שעולים בנו

    [Reply]

  2. אילניתבתאריך 24 יונ 2015 בשעה 10:15 am

    חני יקרה
    את מרגשת אותי בכנות והמדויקות שלך.
    יהי רצון והאור שאת מעניקה יחזור אליך ויאיר כל פינה שכואבת בפנים
    אוהבת אותך ושולחת חיבוק חם חם
    אילנית

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *