מרץ 10 2015

רק שיעזבו אותי לנפשי…

שנים חייתי מתוך מקום פנימי שרק ייחל שיעזבו אותו לנפשו.

באיזשהו שלב מפגש עם אנשים התחיל להציף אותי

הייתי מרגישה רע

כל רמז של ביקורת היה נותן לי להרגיש רע עם מי שאני

הסתכלתי החוצה והשוויתי, וכמובן הרגשתי רע עם מי שאני

כשמישהו קרוב התאכזב ממני הרגשתי רע עם מי שאני

כשהילדים שלי היו לא מרוצים, בכו או סתם הרגישו רע – היה לי רע עם מי שאני

כשלא עמדתי בציפיות וביעדים של עצמי או של הקרובים לי הרגשתי רע עם מי שאני

כל כישלון ערער אותי ונתן לי להרגיש רע

עכשיו, שלא תבינו

זה לא שהסתובבתי בעולם עם פרצוף של תשעה באב

כשהסתכלו עלי מבחוץ, זה לא משהו שיכל להיראות

כלפי חוץ הכל היה בסדר

הצלחתי בעשייה שלי. תפקדתי. אפילו אמרתי את דעותיי בקול ובנחישות

אבל בפנים, התערערתי בקלות

בפנים, הוצפתי בקלות

בפנים, היו הרבה רגעים שהדבר היחיד שרציתי זה שפשוט יעזבו אותי לנפשי.

הרגשתי איך הכל חודר אלי. מציף אותי ומאיים להעלים אותי.

זאת חוויה מאד קשה לחיות ללא גבול אמיתי.

זאת חוויה מאד קשה כשהכל חודר ומזין את נקודת המוצא הפנימית העמוקה ביותר שהייתה לי והיא שאני אדם רע שמכאיב ועושה נזק.

השבוע שלושה מטופלים אמרו לי את המשפט הזה.

הם אמרו לי: "אני רק רוצה שיעזבו אותי לנפשי"

זה כאב.

זה כואב לחיות ככה.

זה כואב להרגיש ככה.

זאת תחושה שהרבה פעמים מתעוררת אצל אנשים שנמצאים בתחילת תהליך טיפולי או אנשים שמלכתחילה המחיצות בינם לבין העולם דקות מידי.

ההרגשה הזאת שהכל מציף והופך לקול מאשים שחוזר ואומר לנו את האמירה הפנימית הכי עמוקה ושנואה שלנו, מאד קשה ומערערת.

קול שחודר אלינו, חונק אותנו ומאיים למוסס אותנו.

בתוך [כמעט] כל אחד מאיתנו יש קול פנימי עמוק שלוחש לו שהוא לא טוב מספיק.

הקול הזה יכול להישמע שונה אצל אנשים שונים אבל בעומקם של דברים ההרגשה שאני פחות מאחרים היא תוצאה שלו.

יתכן והקול שלך הוא: שאתה רע. עושה נזק. שאתה פגום. שאתה נחות. שאתה טיפש. שאתה מלוכלך. שלא מגיע לך. או כל סוג אחר של קול פנימי שיושב שם ומנקר בתוכך.

לכולנו יש את הקול הזה. לא כולנו מודעים לו.

ולא אצל כולם הוא באותה עוצמה.

כשאנחנו חיים בצורה מאוזנת, הקול הזה נמצא על שקט. לא כ"כ שומעים אותו למרות שבתת מודע הוא חי וקיים ומנהל אותנו בצורה סמויה.

כשמשהו מתערער בחיים שלנו או אם אנחנו מהטיפוסים הרגישים, הקול הזה נמצא שם בתוכנו בקול גדול וכל דבר קטן מעיר אותו ומציף אותנו.

במצב כזה, אנחנו זקוקים להרבה מרחב בשביל לחזור לאיזון.

כל דבר קטן מחוצה לנו הופך להיות טריגר שמערער אותנו ומעיר את הקול הזה.

זאת הרגשה מייסרת ומכאיבה.

קשה לחיות ככה ולהרגיש ככה עם פצע פתוח שלא מצליח להגליד כי כל דבר קטן מגרד אותו ופותח אותו מחדש.

וכשזה לא מצליח להגליד, ודברים ממשיכים לחדור, חוויית האין מוצא מתעוררת. זאת נקודת ההרס העצמי. זאת הנקודה בה אנשים הולכים וחותכים את עצמם. זאת הנקודה בה המוות הופך להיות הפיתרון הריאלי היחיד.

ואז בפנטזיה, או שלא – אנחנו רוצים שיעזבו אותנו.

אנחנו רוצים שכל מה שנותן לנו להרגיש רע יעלם מהחיים שלנו.

ככל שאני פחות מאוזן, יותר דברים מטלטלים אותי.

ואני רוצה לברוח או להוציא מהחיים שלי יותר דברים.

ברגעים האלה אפילו דברים פשוטים כמו כוס שנפלה לנו מהיד יכולה לפרק אותנו.

זה קורה המון אצל אמהות מול הילדים שלהם. אם את מוצאת את עצמך באיזושהי נקודה ביום רק רוצה שהם ילכו לישון. שיעזבו אותך לנפשך ושיהיה שקט שתוכלי להתאפס על עצמך – זה בדיוק מה שקורה לך.

זה קורה המון אצל גברים מול הנשים שלהם. אם אתה מוצא את עצמך מרגיש מותקף ורק רוצה שאשתך תפסיק עם שטף ההאשמות שלה ואתה רואה איך שאתה הולך ומתנתק. שותק ומתכווץ – זה בדיוק מה שקורה לך.

זה קורה אצל הרבה אנשים שלא הולך להם בקלות כמו שהם היו רוצים והם מרגישים שאין להם כוח להתמודד. שבא להם לעזוב הכל ולכבות את עצמם.

זה קורה אצל אנשים עם מודעות עצמית שגבוהה בהרבה מרמת התפקוד שלהם. זה מעצים את התסכול ומביא לשנאה עצמית שרק גורמת להם לרצות להשתנות אבל לא מהסיבות הנכונות.

זה גם קורה אצל אנשים שמסתכלים החוצה ומרגישים פחות מאחרים. תהליך שתיארתי כאן בפוסט בהרחבה

בסופו של דבר זה קורה ברמה כזאת או אחרת אצל כולנו.

רק שלפעמים זה פוגש את הכאב הפנימי שלנו כ"כ חזק שאנחנו כבר לא יכולים לברוח מזה.

ואנחנו שוקעים ומתבוססים ונלכדים באין מוצא.

אוקי. אז אם קראת עד כאן, בטח אתה מוצא את עצמך מזדהה ברמה כזאת או אחרת עם התופעה ואתה שואל את עצמך – מה עושים?

מה עושים אם אני אכן מרגיש מוצף? מה עושים אם החוץ באמת מערער אותי?

ובכלל, מה עושים עם הנקודה הפנימית הזאת שמרגישה לא מספיק טובה וראויה?

אז אני לא אכתוב לכם, ללכת לטיפול. למרות שזאת התשובה הטובה ביותר בעיניי.

גם כי אני מאמינה שטיפול טוב אכן יכול לעזר. אבל לטיפול טוב חשוב להגיע מוכנים ומגויסים, אחרת זה רק יהיה תוספת לרשימת ההוכחות ללמה אתם לא טובים מספיק שאפילו טיפול לא עוזר לכם. או לרשימת ההוכחות לכך לכמה שאתם דפוקים כי אפילו הטיפול שניסתם לא עזר לכם.

וגם כי בסופו של דבר אנשים שתלו לנו את ההרגשה הפנימית הזאת שאנחנו לא טובים מספיק, ואנשים הם אלה שיכולים לעזור לנו לשחרר ולרפא אותה אבל בשביל זה צריך להסכים להתמסר, לתת אמון ולקחת בחשבון שיש סיכוי שניפגע.

ולכן למרות שטיפול טוב הוא בעיניי פיתרון ראוי וחשוב יש 2 מישורים שחשוב להתמקד בהם באופן אישי – בין אם אתם בוחרים ללכת לטיפול ובין אם אתם מעדיפים כרגע לנסות לעזור לעצמכם בכוחות עצמכם.

ו2 המישורים האלה הם:

– גבול האני שלי

– הכאב הפנימי שלי

זאת אומרת במילים פשוטות שיש כאן 2 דברים שחשוב לטפל בהם במקביל והם:

תוכן הכלי והכלי עצמו

גבולות האני שלי, שזה אומר לדאוג לכך שלא כל דבר מבחוץ יחדור אלי, יגע בי, יפגוש אותי באופן אישי ויערער אותי

והכאב הפנימי שלי, ההרגשה הפנימית שלי כלפי עצמי – לרפא אותה ולהפוך אותה לנעימה ומעצימה.

זאת אומרת, גם לדאוג שהכוס שלי לא תהיה סדוקה ושהמים לא יזלגו החוצה. וגם לדאוג שהמים יהיו איכותיים וטובים.

באופן אישי, אני חושבת שלא מדגישים את חשיבות עניין גבולות האני בצורה מספקת.

אפשר למצוא הרבה חומר על אהבה, אכפתיות חמלה

אפשר למצוא הרבה חומר על מצליחנות, השגיות, הגשמת יעדים

אבל כל עניין גבולות האני, כאילו לא חשוב.

בעיניי זה נושא מאד מאד מאד משמעותי.

לפי הכלי שלנו מגיע השפע.

זה לא יכול להיות אחרת.

הכלי שלנו זה גבולות.

וכשמדובר על חוויית האני שלנו. הכלי שלנו להרגשה טובה עם מי שאנחנו – זה גבולות האני שלנו.

זה נושא רחב מאד

הוא מעלה הרבה קונפליקטים בעיקר אצל אנשים שנמצאים במערכות יחסים קרובות ומבלבלים בין אכפתיות לאחריות יתר. אנשים שמרחיבים את עצמם גם כלפי הסביבה שלהם.

שאלות של אנוכיות, אינטרסים נכנסות באופן טבעי לכל עניין הגבולות.

מה מגיע לי? מה מותר לי? בשביל מה אני חי? גם הם שאלות שנכנסות לכאן….

ובכל זאת, חובה להתמודד איתו בשביל להרגיש טוב.

ומתחילים במקומות הכי בסיסים והם:

– לא להיכנס לחיים ותחומים של אנשים אחרים ללא רשותם.

– לא לאפשר לאחרים להיכנס לתחומים ולחיים שלי ללא רשותי.

– לסגור דברים. לא להשאיר מקומות פרוצים ועמומים בחיים שלי. לא לטייח. להדחיק ולעצום עיניים מתוך ציפייה שדברים יסתדרו מאליהם.

– לקחת אחריות על החיים שלי בלבד [ושל הילדים שלי]

– להתבונן על עצמי דרך העיניים שלי ולא דרך עיניי הסביבה. להפנות תמיד את המיקוד פנימה.

– להבין שלכל דבר יש מחיר בחיים. לבחור ולהסכים לשלם את המחיר.

במקביל חשוב לטפל בכאב הפנימי שלנו. בערך העצמי האמיתי הכי פנימי שלנו וללמוד לאהוב ולקבל את עצמנו.

אפשר להתחיל פשוט בללמוד לאהוב את הגוף שלנו.

בלקבל את חוסר היותנו מושלמים ואת עובדת היותנו אנושיים.

לדעת שגם אם אני פצוע, אני בסדר. ומותר לי לדאוג ולוודא שלא יגעו לי בפצע ויכאיבו לי שוב ושוב. גם אם זה לא הכי סקסי להיות פצוע.

לדעת שבדיוק בדיוק כמו שאתם ככה זה טוב. ומותר לכם לאהוב אתכם גם בדיוק ברגע הזה.

מותר להיות אתם. מותר לאהוב את מי שאתם. מותר לבטא את מי שאתם. מותר לתפוס מקום.

כשאנחנו מטפלים ב2 מישורים אלה, אנחנו הופכים לאט לאט להיות מסוגלים לחיות בקרבה ואינטימיות אמיתיים. מבלי הצורך להתנתק ולברוח. ומבלי הפחד לאחוז ולהיתלות.

ואז, הרצון הזה שיעזבו אותנו לנפשנו הולך ונעלם מחיינו ואת מקומו תופסת האהבה.

הרבה אהבה וטוב,

חני

נ.ב עוד על קבלה עצמית והדרך לאהוב את עצמנו אפשר למצוא כאן.

נ.ב2 בנושא של הצפת הידע הגיעו אלי הרבה שאלות – אכתוב פוסט המשך בקרוב. אם יש לך שאלות בנושא אתה מוזמן לשלוח לי אותם ואשתדל להתייחס אליהם בפוסט ההמשך.

תגובה אחת

תגובה אחת לפוסט “רק שיעזבו אותי לנפשי…”

  1. חגיבתאריך 10 מרץ 2015 בשעה 7:49 pm

    פוסט אמיתי וכל כך נכון
    מתגעגע חני

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *