ינו 19 2016

תאילנד – לרצות את מה שאין…

יום חמישי אנחנו עוזבים לויאטנם.

סוגרים 8 שבועות בתאילנד

20 שבועות מאז שעזבנו את הארץ.

תוך כדי שהזמן עובר לא תמיד אני נעצרת לחשוב מה יש לי כאן

כשאני חושבת על זה שכבר 20 שבועות אנחנו במסע הזה אני לגמרי משתוממת.

20 שבועות. זה המון זמן!

זה ממש לא מרגיש ככה

ימים עוברים. שבועות נעלמים להם.

ומה באמת היה לנו כאן?

האמת. שום דבר בומבסטי.

לפעמים מרגיש לי שאני הולכת לחזור לארץ והכל יישאר כשהיה. זה גורם לי לתהות האם יש עניין של ממש במימוש של הרצונות והחלומות שלנו?! איזה משמעות אמיתית יש לכך.

זה נכון שאין לי שום מסוגלות לדעת מה יהיה כשאחזור

ובהחלט ברור לי שדברים קורים. זרעים נזרעים ושאת הפירות שלהם עוד אפגוש בעתיד.

רק שמהמקום שלי כרגע, זה גורם לי לתהות מה זה שם שתמיד מושך אותי לרצות את מה שאין לי?

מה זה שמושך אותי לראות ולהתמקד במה שאין?

זה מבאס. זה לוקח לי את מה שיש. הופך אותו לתפל ולמובן מאליו, וגורם לי כל הזמן לנוע בחיפוש אחר משהו שלעולם לא יוכל להגיע לשובע.

אני בעד הרצון והשאיפה לעוד. אני בעד חיים שבהם אני הולך ומממש את התשוקות והרצונות שלי.

רק מה? שזה איזון עדין בין ההנאה השלמה ממה שיש והחיפוש אחר עוד.

לרצות עוד זאת לא בעיה.

זה הופך לבעיה כשהרצון לעוד גורם למה שיש להיראות חיוור ומובן מאליו.

וכך, הפוקוס עובר תמיד לחסר. לאין. לרצוי. לעתיד.

אני פוגשת את זה המון בטיול הזה.

בחודשים הראשונים, בהודו – הייתי עסוקה בעיקר ב'לשרוד' במערך המשפחתי החדש. האינטנסיביות של הנוכחות יחד 24/7 עם תלות מוחלטת של הילדים בי הייתה לי קשה. לקח לי ולנו זמן להסתגל כמשפחה לשהות הצפופה הזאת.

אבל. למרבה הפלא (שלי ושל רבים שלא האמינו שאני אשרוד כך יותר מחודש) הסתגלנו ואפילו למדנו ליהנות אחד מהשני.

זה מפליא, אבל אחרי שהגזרה הזאת נרגעה התעוררה גזרה חדשה. בתאילנד, בחודשיים האחרונים ובעיקר בחודש האחרון ההתמודדות העיקרית שלי היא עם המקום לרצון שלי.

אין אפס. הטיול הוא לא באופי ובצורה שחלמתי עליו. רציתי משהו אחר לגמרי שלא אפשרי בגלל שאני לא לבד ולילדים שלי צרכים משלהם.

זה לא קל לי. החוויה שאני כאן והרצון שלי לא יכול לבוא לידי מימוש אמיתי היא קשה לי. אני מתמודדת איתה כמעט בכל מקום ובכל רגע.

אנחנו נוסעים לטייל ובראש שלי אני באיך שהייתי באמת רוצה לטייל ובכמה שאני מוגבלת.

וכן. אני מבינה בראש שאני מתמקדת במה שאין.

וכן. אני יודעת שכשאני מצליחה ליהנות ממה שיש כיף לי וטוב לי.

וכן. אני יודעת שגם במסגרת הזאת יש לי המון לאהוב וליהנות.

וכן. אני יודעת שאני מחזיקה בסיפור.

אבל איכשהו לא קל לי לשחרר אותו.

לא קל לי לתת לדברים להתפתח מעצמם.

לא קלי להתמקד במה שיש ופשוט לנוע בתוכו.

אני רגילה להיתפס על החסר. רגילה להרגיש החמצה על מה שאין. רגילה להשוות בתוכי בין הרצוי למצוי. רגילה להחזיק בסיפור שלי.

וזה בכל מקום.

זה בטיול. זה עם הילדים. זה בזוגיות. זה עם ההורים. זה בעסק. בכל מקום.

זה מבאס.

זה לוקח לי את מה שיש.

ויש לי המון.

~ ~ ~

העניין הוא איך?

איך באמת בלב שלם לשחרר את העתיד מהווה?

איך באמת בלב שלם לפנות את העבר מהווה?

איך להפסיק להחזיק בכל זה ולהסכים לעצמי להתמסר לחוויה הנוכחית ולחיים עצמם?

איך לשחרר את ההתניות?

איך להסכים לחוות שפע אמיתי מכלום. רק מעצם הנוכחות והקיום?!

האמת שאין לי מושג.

כלומר נאומים רציונליים יש לי מלא.

(אם בא לכם אני יכולה אפילו להעביר וובינר שלם בנושא :))

אבל בפועל זאת עבודת מודעות יומיומית.

כל הזמן לוותר על ההחזקה הזאת ששומרת עלי נפרדת. ששומרת על ה'שליטה' המדומה.

לוותר על ההחזקה ששומרת על הסיפור שלי.

הפחד שלי מלחיות ללא הסיפור שלי הוא גדול מהכל.

לרגעים, בעיקר בכל הקשור במערכות יחסים קרובות אני מוצאת את המוח שלי מגייס את עצמו בכל דרך להצדיק איזה שהיא אמת מדומה.

לדג' ברגע שאני נפגעת אני יכולה למצוא את המוח שלי נכנס לסרט של: 'הוא לא אוהב אותי' או 'לא אכפת לו ממני' או כל סרט אחר מהסגנון. ובבת אחת לזהות רצף מובנה וקדום של מחשבות שמזינות אחת את השנייה ומטרתם אחת והיא להוכיח שהוא באמת לא אוהב אותי או שלא אכפת לו ממני.

וכך לגבי הילדים. ההורים או כל דבר אחר.

זה כאילו שהמוח הציב מטרה והיא לשמר את הסיפור. והכל נע וחותר לשם.

הוא ישתמש בהכל. גם כשזה לא באמת מדויק. הוא ימצא כל דרך להצדיק את ה'אמת' הזאת ולשמר אותה. לבסס אותה ולהרחיק את הגורם שיכול לערער עליה.

כאילו מה, להסכים לתת לסיפור שלי להתפורר?!

זה פחד מוות.

למרות שתכלס' אני באמת רוצה את זה. מסתבר שלפעמים אני הרבה יותר רוצה לשמר אותו.

זה מזכיר לי סיטואציה ישנה שקלטתי בה משהו מאד חשוב.

לפני שנים אני זוכרת את אחד מאחים שלי מקטר על זה שהוא רעב ושאין לו מה לאכול. ואני זוכרת שהציעו לו שם מלא אופציות והוא סירב. ואחרי כל ההצעות הוא ישב על הספה ובכה או התלונן על זה שאין לו מה לאכול. הוא החזיק באומללות שלו ואפילו התפלש בה.

באותו רגע הבנתי שקל לנו יותר להחזיק בסיפור שלנו מאשר לתת לו ללכת. ושכשאנחנו רוצים להחזיק בסיפור שלנו, שום דבר לא יכול להרוס לנו את זה. אנחנו לא ניתן לזה.

כל עוד הסיפור שלי משרת אותי אני אמשיך להחזיק בו.

החכמה היא לגלות מה הרווח הסמוי שלי בו. להעלות את הדרמה האמיתית לאור המודעות ולהתייחס אליה. אחרת אני אמשיך לאחוז בה לנצח. כי זה מה שתת המודע שלי מכוון אותי אליו. להמשיך ולשמר את הרווח המשני.

וכן. הרווח יכול להיות לשמור אותי בשליטה.

הרווח יכול להיות לשמר אותי נפרדת.

הרווח יכול להיות לשמור אותי צודקת.

הרווח יכול להיות לשמר אותי אומללה ומסכנה.

כל אחד והרווח שלו.

כשבעצם כל הרווחים האלה הם רק אשליה. אבל אשליה מוכרת ונעימה. אשליה, שלמרות שהיא מסיבה לנו סבל אנחנו מעדיפים אותה מאת חווית הטוב.

מה שם מפחיד בלהרגיש טוב לאורך זמן? מה שם מפחיד בלהסכים ליהנות ממה שיש? מה שם מפחיד בלקבל את האהבה של הקרובים לנו? מה שם מפחיד בלהיפרד מהסיפור שלנו?

מה שם מפחיד אותי בלרצות את מה שיש? להסכים לו? לאהוב אותו וליהנות ממנו? מה שם מפחיד אותי לתת לו למלא אותי ולהיות נוכחת בו?

לחיות ללא הסיפור שלנו. זה לחיות ללא הזהות שלנו. ולחיות ללא הזהות שלנו, בחוויה שלנו זה לא לחיות. זה להעלם. זה לא להיות.

אבל אין ברירה. הדרך היחידה לאפשר למשהו חדש להיוולד בתוכנו היא לתת ל'אני' הישן שלנו למות. לתת לזהות האשלייתית שלנו להתקלף. לתת לתדמית להיסדק ומתוכה לאפשר למהות הטבעית והאותנטית שלנו להתגלות.

ושם. כשאנחנו מחוברים אליה לא חסר לנו כלום.

הרצון שמניע אותנו הוא לא רצון שמגיע מתוך חיפוש אחר מילוי חסר. מתוך מרדף אחר מה שאין לנו. הרצון שמניע אותנו שם הוא רצון שמגיע מתבונה. מחוויה של התכללות ואחדות. מחוויה של שפע ואהבה.

~ ~ ~

טוב. ועכשיו אחרי שחפרתי לכם משהו קטן אחרון:

בנוסף לפוסטים בבלוג, ניתן לעקוב אחרי ברשימת דיוור בוואצפ. מדי פעם אני מעלה תובנות והגיגים + תמונות מהמסע שלנו. שם אפשר לחוות אתנו יותר את היומיום של הטיול שלנו ולא רק תובנות שנשמעות חשובות ונקראות בכובד ראש אבל נכתבות אחת ל… :)

המספר שלי הוא 91-783-195-6719+ מי שלא מצליח להצטרף ורוצה שאצרף אותו יכול פשוט לשלוח לי את מספר הווצאפ שלו ישר למייל chanybornstien@gmail.com ואצרף אותו

הרבה אהבה וטוב,

חני

6 תגובות

6 תגובות לפוסט “תאילנד – לרצות את מה שאין…”

  1. משהבתאריך 19 ינו 2016 בשעה 12:09 pm

    חני
    תודה רבה
    את מתנה גדולה בשבילי.
    הדרך שלך מאירה לי את הדרך.
    אני כל יום פוגש את מה שאת מדברת עליו.
    באמת למה לא לאהוב בפשטות את מה שיש וללכת בדרך פשוט לשחרר את כול האחיזות ואת כול הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו.
    אבל אז מה עם הקול הפנימי? ללכת אחרי הלב?
    פחד מחוסר מימוש בחיים.

    בדיוק בגלל הפחדים האלו מפסידים את הכול….
    הלוואי ונצליח לשחרר את כול האחיזות והעבר ולחיות את מה שיש בפשטות. זה מלחמה יום יומית.
    משה

    [Reply]

  2. פיניבתאריך 19 ינו 2016 בשעה 2:47 pm

    חני המדהימה. תודה לך על הכול…..
    ובפרט תודה שאת מתחשבת בנו…. הלא מתקדמים שאין לנו ווצאפ………….

    [Reply]

  3. חנן ליברבתאריך 19 ינו 2016 בשעה 11:20 pm

    הכל עניין של אנרגיה , איך אנחנו משיגים אנרגיה ….
    אפשר להשיג אנרגיה בדרך של חשיבה והבנה…
    ואפשר כנראה גם בצורות אחרות…
    אשרי מע שמצא !
    אגב , האם את מרגישה את החיים מפעפעים בך ?

    [Reply]

  4. חנן ליברבתאריך 20 ינו 2016 בשעה 11:51 am

    חני היקרה
    בנוסף למה שכתבתי
    ובכן מה שכתבת מעניין ומרתק כרגיל
    עמוק ומציב שאלות ואתגרים
    ישנם חסמים ישנם מחסומים שאנו לעיתים חשים בהם
    ואין לנו את היכולת לחדור בעדם
    ישנם אנשים שהסיפור שלהם פשוט יותר
    ישנם אנשים שהסיפור שלהם שמח יותר
    כל אחד והמזל שלו
    מה אנו יכולים לעשות לשנות את הסיפור שלנו
    לגרום לכך שיהיה לנו טוב יותר
    זוהי שאלה גדולה
    האם זה בכלל אפשרי
    אולי יש כאלו שמצליחים
    מה שבטוח אפשר לנסות
    ואת מנסה
    מנסה בגדול !

    [Reply]

  5. אילניתבתאריך 24 ינו 2016 בשעה 8:53 am

    חני האמיצה. אני לא מבינה למה צריך לעשות את זה ועוד עם הילדים לכל כך הרבה זמן מה זה נותן לך?

    [Reply]

  6. מריםבתאריך 25 ינו 2016 בשעה 12:07 pm

    ב"ה

    מה ניינים אחותי, ככ התרגשתי לקבל ממך דש (אני פשוט כמעט ולא פותחת את המייל שלי…)
    איך אני מחכה לכם כבר בארץ. אני קוראת את מה שכתבת, וזה מעורר אצלי ממש געגועים לכולם.

    ובקשר לפוסט, יקירתי, אין כמעט סיכוי בעולם שזה ישתנה… אלא אם תצליחי לעבוד באמת לעומק, ותצליחי להפוך את זה לדרך חיים.
    כי לעניות דעתי, זה החיים שלנו, וזה התפקיד של הנפש הבהמית, להרגיש תמיד שחסר ולא מושלם, ומנגד אנחנו צריכים להלחם בה, ע"י אמונה, שחרור שליטה, מיקוד שליטה בהווה ובחיובי.
    ומבחינתי כל סיטואציה הכי קטנה, בה הצלחתי להזיז את מה שאת קוראת לו 'הסיפור', להנות מהקיים ובאמת להודות לה', זה בעיניי הישג אדיר. ומקווה שעם עבודה רבה, זה אכן יהפוך לדרך חיים. ויהיה רווח גדול יותר בין 'התקף סיפור' אחד למשנהו.

    מליוני נשיקות.
    וכמובן, כשתחזרו לארץ, עד שתתמקמו, אתם אצלינו :)

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *