פבר 16 2013

איך לא למות בעודנו בחיים?

אולי זה לא ממש מתאים לחודש אדר ולפורים שממשמש ובא. אבל היום אני רוצה לכתוב על המוות. לכתוב על המוות ועל החלקים בתוכי שנתתי להם למות.

כפי שרובכם יודעים סבתא שלי נפטרה לפני שבוע וחצי בפתאומיות. יש משהו במוות שכשהוא מגיע כשלא מצפים לו הוא משאיר אותנו המומים וחסרי אונים. יום אחד אדם בריא, חי ונוכח בחיים שלך. ולמחרת הוא איננו. ולנצח…

אדם כמוני וכמוכם. שזהו. כבר לא יחזור. אתם קולטים??? המחשבה הזאת אותי באופן אישי מטלטלת.

זה לא שלא נתקלתי במוות קודם. אפילו התנסיתי בתרגילי אימון שמדמים מוות ועושים בו שימוש לצמיחה והתפתחות.

רק שיש הבדל בין ידיעה של השכל לבין הפנמה. תמיד ידעתי על המוות. עכשיו קלטתי!!

יום רביעי שעבר, הסתובבתי לי בבית הקברות בין אלפי מצבות. על כל מצבה חרוט שם וכתובים מילים יפות. מתחת לכל מצבה שוכב אדם. אדם כמוני וכמוכם. אדם שחי את חייו בטבעיות עד שחייו נעצרו והוא מת. ולמרבה הצער, סיכוי גדול שהחמיץ חלק גדול מהמתנה הזאת שנקראת חיים.

המפגש הזה עם המוות ועם המתים היכה בי. זה פשוט היכה בי. פתאום צצו בפני כל המקומות האלה בחיים שאני מחמיצה בגלל נוחות. המקומות שאני מחמיצה בגלל הרגלים. בגלל שליטה. בגלל פחדים. בגלל חוסר ידיעה. בגלל שאננות. בגלל שאני מקטינה את עצמי. בגלל שאני אולי מרגישה לא ראויה. פשוט מחמיצה.

פתאום קלטתי שאני לא באמת חיה באופן מלא בצורה שהייתי רוצה לחיות בה. ולמה אני בעצם מחכה???

פתאום קלטתי שבמתנה הזאת שנקראת חיים יש לי כל כך הרבה כוח ביד. כל כך הרבה השפעה על היקרים לי. והשימוש שאני עושה בו הוא לא תמיד תואם את מה שהייתי רוצה להשאיר אחרי.

פתאום קלטתי, שהדבר היחיד שאני יכולה להשאיר אחרי זה את האהבה שלי. את האמון שלי בילדים שלי. את הנתינה שלי ואת ההתעלות מעל החלקים השוליים של החיים.

פתאום קלטתי כמה אני משקיעה בדברים שלא באמת משנים. וכמה אני מחמיצה את הרגעים שבהם אני יכולה להעניק ולתת עוד מעצמי ליקרים לי.

פתאום קלטתי למרות כל העבודה וההתבוננות, כמה טפל יש לי בחיים. וחבל. המתנה הזאת שיש לי ביד היא כוח עצום שאני מבזבזת אותו. אני מסתכלת על הילדים שלי ויודעת שהדבר היחיד שאני באמת רוצה להשאיר להם לנצח זה חוויות טובות והרבה מרחב, אהבה וקבלה למי ולמה שהם.

פתאום ההסתכלות הנרקיסיסטית שלי מתרחבת. אני יוצאת לרגע מעצמי. וקולטת כמה שהמגבלות שלי הם אשלייתיות. כמה פחדים ומגבלות נעלמים להם כשמפנימים באמת שהכל זמני.

מה שמדהים בתובנות. בשונה מידיעה רציונאלית שהם פוגשים אותנו בבטן הרכה שלנו. הם מחלחלים פנימה. לא רק נשארים תקועים בראש. ברציונאל…

"כל הבאים בשער העולם מתחילים את דרכם אל המוות.

שליש מתים ממחלות ואין ברירה

שליש נוסף מתים בגלל שהתאמצו להיות בריאים יותר על המידה

אלה שלא עושים מאמץ מיוחד יאריכו יותר ימים מאלה החפצים בחיים נצחיים"

(לאו צ'ה)

מוות הוא דרכו של הטבע. איך נחייה זאת כבר בחירה שלנו.

פשטות, קבלה וזרימה הם המפתחות בעיניי לחיים באמת. הם שייכים להווה. לכאן ועכשיו. כשנמצאים בכאן ועכשיו בצורה מלאה, פוגשים בחיים עצמם. כשמממשים את החיים עצמם המוות הופך לטבעי.

בשביל לחיות בפשטות ובזרימה חייבים לוותר על האגו. חייבים לוותר על הסבל. לוותר על הקורבנות. לוותר על התדמית.

בשביל לחיות בפשטות, בזרימה ובקבלה חייבים להסכים לפתוח את הלב. חייבים להפסיק להיאבק.

להפסיק להיאבק זה המפתח.

לקבל את מה שעולה. להתמסר אליו ולא להיאחז בו. לא להתנגד מצד אחד אבל מצד שני גם לא להזדהות. זה כל הסוד בדרך אל הזיכוך והברור הרגשי שלנו. בדרך אל הקבלה… בדרך לחיים נטולי מאמץ מיוחד. חיים פשוטים.

המאבק הוא זה שמביא אותנו למות בעודנו בחיים. הוא זה שמשאיר אותנו בשליטה עם אשליה שאנחנו חסינים וכל יכולים.

אנחנו נאבקים ברגשות שלנו. נאבקים במחשבות שלנו. נאבקים ביצרים שלנו. נאבקים במי שאנחנו. מסרבים לקבל את מה שיש ובטוחים שהמאבק הוא זה שיביא את השינוי.

כמות הסבל שאנחנו מייצרים במאבק היא אדירה. את אותה אנרגיה יכולנו להפנות לאהבה ולבנייה. אבל אנחנו עסוקים מידי בהרס ומחמיצים את החיים.

– על איזה חלומות ותשוקות וויתרתם?

– איפה בחיים אתם מתפשרים בגלל פחדים?

– איפה אתם יודעים שנועדתם ליותר אבל לא מעיזים?

מה שמדהים הוא שהנפש שלנו יודעת בדיוק לאיזה חיים נועדנו. וכשאנחנו חיים בצורה שלא מדויקת בעבורנו היא לא מרפה. היא מכאיבה.

אז כן, רובינו נמשיך להקהות את הכאב שלנו במנת הסם הקבועה שאנחנו צורכים ורגילים לה – בין אם זה חשיש או שזה פייסבוק. בין אם זה מין או שזה דרמות רגשית. בין אם זה מותגים או שזה אוכל. כל אחד והסם אליו הוא בורח ומכור…

אבל מעטים מאיתנו. ימשיכו בחיפוש אחר הפשטות. בחיפוש אחר המרגוע לנפש שרק משתוקקת לחיות את החיים שנועדה להם.

זה תמיד מדהים אותי לפגוש את הכניעה הזאת לסבל. את חוסר האונים ואת הקורבנות שעוטפת אנשים. פעם עוד הייתי מנסה לנער אנשים ולומר להם, הלו. תקשיבו לי! אתם יהלומים אתם רק מרגישים חלודה.

כיום אני יודעת שהיהלום היחיד שאני יכולה לנער, זה את היהלום שבתוכי. והחיים היחידים שאני יכולה לממש או להחמיץ הם את החיים שלי. ושאני היחידה שבידה הכוח לבחור אם לחיות או למות בעודי בחיים.

וכן. כרגע בחיים מה שמפריד ביני לבין איך שאני רוצה לחיות הוא פחד מאוד גדול. אבל השוטטות הזאת בבית הקברות הבהירה לי היטב – שפחד זה לא תרוץ. ושחבל על כל רגע שעובר. ושאין באמת שום סיבה לוותר על מה שאני מאמינה בו ורוצה אותו.

מצאו לכם את מה שהלב שלכם כמה אליו – ופסעו בצעדים קטנים לכיוונו – תתחייבו לעצמכם לחיות באמת. אתם היחידים שיכולים לחיות את החיים של האדם המדהים הזה, שהוא אתם!

אוהבת אתכם. ותודה שאתם נמצאים כאן תמיד, קוראים אותי, מכילים אותי ובעיקר תומכים ומגיבים.

חני.

15 תגובות

15 תגובות לפוסט “איך לא למות בעודנו בחיים?”

  1. נתנאלבתאריך 17 פבר 2013 בשעה 12:32 am

    שלום חני.
    קיבלתי את הכתובות שלך מאישה בשם מיכל פטל ונרשמתי.

    לצערי ולשמחתי , אני בעיצומה של מערכת פרידה מורכבת מאישתי.
    לא אכנס כאן לכל הסיפור , להאשמות ולניסיונות , רק אספר שלצערי , בגיל 30 , עם תינוק בן 5 חודשים שכרגע נמצא אצל אימו , נמצאתי אני ללא אישה וללא הילד.

    בהמשך לדברייך על מוות – אני מרגיש שכרגע אני צריך לצמצם את עצמי.
    יש צמחים במדבר (כמו יפרוק) שיודעים להמית את עצמם בעונות קשות , הם יודעים לייבש חלקים ניכרים מאוד מגופם עקב מצוקה של מים ויובש.

    אני מרגיש ממש אותו הדבר – שאני רוצה להמית בעצמי דברים , הן רוחניים והן גשמיים , אני רוצה להצטמצם , להסתפק במועט שבמועט , לאכול מינימום שהגוף רוצה , לבכות מקסימום שהנשמה רוצה.

    אני מרגיש שאני בתקופה של אבל , או אולי אוננות (הזמן בין המיתה לקבורה) , האינסטינקט שלי עושה זאת , לא ממקום של – זהו – גמרת את חייך אלה להפך -ממקום של – הצטמצם עכשיו ף תהיה באבל עכשיו , תבכה עכשיו ותשבר עכשיו – מהמקום של לא להדחיק ולא לפחד מהשבר.

    ואת יודעת מה – היום ישבתי והבטתי בשמיים – והכרחתי את עצמי להתבכות – וגיליתי איך מתוך הבכי (שגם מנקה) יוצאים זרקורים של אור לכיוון השמיים שאליהם נשאתי את עיניי ונשמתי .

    אני מגלה שמתוך השבר המטורף והכואב – נשמתי שולחת את קרניי האור שלה לכיוון שאליו אני צריך ללכת לאחר שהמשבר ירגע ויסתיים…. וזה מדהים – ממש כמו שפנסי מכונית מראים את הדרך לנהג , לא כי הנהג לא מכוון לשם , הנהג מכוון לשם , אבל החושך של השבר עוזר לי לראות הרבה יותר טוב…

    לסיכום – מה שאני אומר – לא לברוח מהשבר ,מהכאב ומהמוות – היהדות מראה לנו שיש מקום לשבעה ולשנת אבל , שמתוך החשיכה יבהק לנו אורן של הנשמות שלנו ושל הקרובים והאהובים שלנו ויעזור לנו לראות את הדרך שלנו – שאנחנו כבר יודעים אותה אבל בוחרים להביט לצדדים כשהשמש זורחת…

    חג פורים שמח

    [Reply]

    אלכס Reply:

    שלום נתנאל

    קראתי את התגובה שלך ונדהמתי
    גם אני עובר משבר בזוגיות שמתקדם לפרידה ואני מנסה להחזיק בכוח את הקשר המתפרק מהפחד מלא נודע…
    מאוד קשה להתמודד עם כאב הזה לבד. אשמח ליצור איתך קשר לתמיכה הדדים
    alexds1@walla.com

    [Reply]

    חני Reply:

    וואוו. נתנאל!!!
    תודה על השיתוף – מדהים!!!
    לתקופה הזאת קוראים במונח אחר – וואזה וואקום. זה תקופה של התכנסות פנימה שמאפשרת את הקפיצה הקוונטית הבאה לאחריה.
    מאחלת לך גם כשהשמש זורחת לצעוד בדרך שלך.
    תודה.

    [Reply]

  2. משהבתאריך 17 פבר 2013 בשעה 1:10 am

    בול פגיעה…
    כתוב הכי מדויק והכי ברור…. כל מה שהפסקתי מזמן להסביר (פשוט בגלל שלא הצלחתי..) בנוגע לחיים בפשטות, חיים נטולי מאבק כתוב כאן הכי טוב שיכול להיות..
    תודה חני..

    [Reply]

    חני Reply:

    תודה משה…

    [Reply]

  3. אסתי ארבלבתאריך 17 פבר 2013 בשעה 7:42 am

    בוקר טוב חני היקרה
    מאד רגשת אותי … מאד התחברתי לתוכן .. אבדתי את 2 הורי לפני שנה, ואז הגעתי לאותה תובנה עד כמה החיים ניתנו לנו במתנה, עד כמה המשפחה חשובה, זה אפשר לי לבחור להתגרש ולא לחיות בסבל שחייתי בו, לא שהיום קל זאת התמודדות חדשה אבל אני חיה את האהבה שבתוכי ומעבירה אותה לכל הסובבים אותי ובחרתי בחיים ובאמת…

    [Reply]

    חני Reply:

    אסתי יקרה,
    וואוו. זה בטח לא קל. אבל זה מדהים איך לקחת את האובדן של הורים שלך למקום לחיבור לעצמך. למקום של חיים!
    הם בטח גאים בך.
    תודה.

    [Reply]

  4. חנהבתאריך 17 פבר 2013 בשעה 2:49 pm

    היי חני,
    קראתי את המאמר שלך על המות וזה הזכיר לי שלפני שבוע עשתה הבת שלי ביופסיה, וזה זרק אותי לעבר שבו אחותי נפטרהבדיוק לפני 30 שנה והשאירה שתי תינוקות פתאום מצאתי את עצמי בתפקיד של אמא שלי שעברה תהליך אין סופי של אבלות על הבת שלה-אחותי.לא הצלחתי להרגע עד קבלת התשובה, אבל בכל יום שאלתי את עצמי למה אני מכניסה את עצמי לסרטי המות ? ובכל יום קיבלתי תשובה אחרת לא מספקת, ואמרתי לעצמי זהו מקומי כרגע וזה מה שאני יכולה לעשות כרגע.ורק אחרי שקיבלנו תשובה שהכל תקין יכולתי לשבת שוב ולשאול את עצמי את השאלה ואז קיבלתי תשובה שונה לחלוטין ונרגעתי.כנראה הייתי צריכה להיות בחושך בפניקה ורק אז יכולתי גם לקבל תשובה מרגיעה.
    תודה על ההזדמנות לשתף חנה

    [Reply]

    חני Reply:

    יקירה,
    לפעמים אנחנו צריכים את החושך בשביל להכיר באור.
    לפעמים אנחנו צריכים את המוות בשביל לפגוש בחיים.
    תודה גם לך!

    [Reply]

  5. נועהבתאריך 17 פבר 2013 בשעה 5:46 pm

    כרגיל מרגשת

    אוהבת את הפוסט !

    [Reply]

  6. אבי הלויבתאריך 17 פבר 2013 בשעה 10:36 pm

    היי חני… אהבתי מאוד את הפוסט.. מסוגנן יפה מסודר יפה הכתיבה שלך שאני ממש שם לב שהיא נכתבת מתוך הלב מתוך הרגש הטהור. תודה רבה על הפוסט אהבתי מאוד.. בהצלחה…

    [Reply]

  7. מיטל שימריתבתאריך 18 פבר 2013 בשעה 12:06 am

    ב"ה

    תנוחמו משמיים,תמחה דמעה מעל כל פנים ויבולע המוות לנצח…!משנכנס אדר מרבין בשמחה!בורא עולם משגיח בהשגחה פרטית על כל אחד ואחד ואים נחיה באמונה ובביטחון שכל מה שהקב"ה עשוה לטובה הוא עושה לא נ היה בעצבות…צריך לצאת מהעצבות שיכולה להוביל למקומות של ייאוש וחדלון…מקסימום לב נשבר שם אנחנו קרובים אצלו יתברך….שהשמחה תהיה אמיתית ופנימית ולא חיצונית שאין עוד מלבדו ויש מי ששומר ,מלווה,משגיח ועוזר בכל עת,לפנות אליו בתפילה ובשיחה זו הרפיה נפלאה ומועילה ..בהצלחה..

    [Reply]

  8. שרהבתאריך 18 פבר 2013 בשעה 3:53 pm

    חני,
    אן עלייך בעולם!!
    האחת והיחידה..

    [Reply]

  9. אורליבתאריך 18 פבר 2013 בשעה 9:28 pm

    את כותבת והמילים שלך נכנסות ללב כמו סכין. אמת חדה וכואבת. אבל איך מפסיקים להלחם? איך מפסיקים את המחשבה שאם אפסיק להלחם במחלה שלי אז זה אומר שהרמתי ידיים. שאני הולכת להפסיד. וככל שאני נלחמת יותר בעצמי אני משיגה פחות. אני מרגישה חיה-מתה. נשלטת ע"י הפחד. ושאין טעם לחיים אבל אני אבודה בנסיונות כושלים לקבל את המציאות הקשה שלי.

    [Reply]

  10. בתיבתאריך 18 פבר 2013 בשעה 10:09 pm

    מדהים, מפעים, מרגש, מטלטל, מגביה למרום ומוריד אל הקרקע.
    אבל היה חסר לי קצת קישור אל השם, סוף כל סוף הוא אחראי לכל התהליך הזה וגם לבחירות שלנו, לא?
    המוות הוא המקום שהכי הכי מפגיש – איתו, עם האלוקים. איפה הוא בפוסט?

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *