יול 13 2015

לנוע מתוך אהבה

מאת: בשעה 6:27 am נושאים: התפתחות אישית,קבלה עצמית

מצחיק משהו.

יכולים לעבור כמה חודשים מבלי שאני ארגיש שום צורך או רצון לכתוב על משהו.

ועכשיו כל יומיים יש איזה נושא שבוער לי לכתוב עליו לפני הנסיעה.

רשימת הנושאים שאני מבטיחה לעצמי להגיע ולכתוב עליהם הולכת וגדלה. ובינתיים הזמן הולך ואוזל…

שמונה שבועות בדיוק!

מליון הכנות. 4 ילדים בחופש. תהליך ליווי אינטנסיבי שאני מעבירה קבוצה מדהימה של אנשים. מטופלים. מפגשי ייעוץ חד פעמיים.  קורס אינטרנטי שמתבשל [פרטים בקרוב]. לימודים וכל הנושאים האלה שפתאום מדגדג לי באצבעות לכתוב עליהם.

בכלל תכננתי היום לכתוב על זעקת הגוף למגע. על הצורך הכי בסיסי שלנו כיונקים שלא מקבל מענה אצל יותר מידי בני אדם.

אבל זה יישאר כבר לפעם אחרת.

היום אני רוצה לכתוב על הדחף לנוע, להתקדם ולשנות.

זה נשמע טוב.

רבים מאיתנו היו רוצים ללבות בתוכם את הדחף הזה.

אבל האמת היא שהמציאות היא יותר מורכבת מכפי שהיא נראית.

 

יותר מידי זמן מתהליך ההתפתחות האישית שלי לווה בדחף הזה.

לא שאני אומרת שזה רע. העניין הוא המינון והמניע.

בא נאמר את זה ככה בפשטות:

באותה תקופה ממש לא אהבתי את מי שאני.

ראיתי את כל המגרעות של עצמי.

למדתי והתמלאתי תובנות לגבי המקום שאני רוצה להיות בו.

ופשוט ניסיתי לעשות כל דבר אפשרי בשביל להגיע לשם.

אבל העניין הוא, שדברים בטבע לא זזים בקצב ההבנה שלנו. ובטח שלא בקצב הרצון שלי לשנות. ודברים לא זזו כל כך מהר. לפעמים היה נראה שהדברים לא זזו בכלל.

וזה תסכל.

וכך המשכתי לנוע. ולחפש. ולחקור. ולנסות. ולרצות. ולהתייסר. ולהלקות את עצמי.

והכי כואב. שהמשכתי לא לאהוב את מי שאני.

כל הזמן רציתי להיות שם. ביעד הרצוי מבחינתי.

כשבעצם מה שהניע את כל התהליך שלי הייתה המחשבה שאם אהיה שם אהיה ראויה לאהבתי או לאישור מהוד רוממות השופטת שחיה בתוכי – שאני בסדר.

כלומר במילים אחרות, כרגע יש בי פגמים. אני לא מושלמת. עלי להשתנות כדי שאוכל להיות ראויה לאהבה. הערכה או אישור.

אז זזתי. עשיתי את מה שדרוש.

הלכתי לטיפול. למדתי. תרגלתי. נשמתי. עבדתי עם הגוף. דמיינתי. שיננתי ומה לא.

הבעיה הייתה שלא נהניתי מהדרך. האהבה שניסיתי להגיע אליה הייתה אהבה על תנאי. האישור המיוחל שאותו חיפשתי היה אישור על תנאי בלעדיו הרגשתי קטנה וחסרת ערך אמיתי.

ובנוסף היה בתוכי את הבור שכל כמה זמן היה מתעורר, שואב אותי פנימה ומשחיר את הכל.

בחוויה שלי זה היה כמו לברוח מאריה. לרוץ נורא מהר כשבעצם האריה קשור אלי. לא משנה כמה אני מתקדמת, אני לא מצליחה להגדיל את הפער ביננו.

האהבה לא באמת הגיעה.

השלווה לא חלחלה.

במקומם הגיעו תסכול וייאוש ובדידות ותחושת כישלון שהנה אני עושה כל מה שצריך ואני יודעת שאמור להשפיע וכלום לא קורה. אז מה הבעיה שלי בעצם?

 

כשבעצם מה שהייתי צריכה זה להתחיל את הדרך ממקום אחר –

ללמוד לקבל.

ללמוד לאהוב.

ללמוד להשתלב ולהתחבר.

אבל לא. לא קלטתי את זה.

קראתי על קבלה ואהבה והנאה מהדרך ועוד כל מיני כאלה

אבל לא הבנתי איך עושים את זה.

איך אפשר לאהוב את כל החרא הזה שיש בי?

איך אני יכולה לקבל את כל הדפקטים שיש בי? [ותאמינו לי שיש בשפע]

איך זה בכלל אפשרי עבורי ליהנות מהדרך כשהיא כל כך קשה, צחיחה ולא מתגמלת?

לא הבנתי אז, שהדרך היא דרך חיים.

שתמיד יהיה לי לאן לשאוף.

ושכשאגיע אל היעד העכשווי שלי, תוך זמן קצר הוא יהפוך למובן מאליו ודברים אחרים ימשכו את תשומת ליבי וארצה להגיע אליהם.

הדרך היא כמו אופק. ככל שמתקדמים האופק מתקדם איתנו.

אין באמת רגע כזה שבו הכל יגמר. תגיע ההארה ונהיה מושלמים.

אנחנו בני אדם אנושיים וכתוצאה מכך גם מוגבלים וחסרים.

ולכן הדברים היחידים שבאמת קובעים הם:

מידת ההנאה שלנו בדרך.

השיח הפנימי שלנו.

היכולת שלנו לעצור ליד שיח ולנוח. להתרווח מתחת לעץ ולהריח את הפרח שלפתע נגלה בעיננו.

רובינו התרגלנו מגיל צעיר מידי לקבל ציונים והערכה על מי שאנחנו. על העשייה שלנו. על ההתנהלות שלנו.

למדנו להתבונן על עצמנו ועל החיים במבט מודד ומעריך. מבט מבקר ושופט.

מבט שבוחן מה טוב. מה לא טוב. מה נכון. מה לא נכון. איפה אפשר לשנות. איפה צריך לשנות.

כל מה שלא עובד נכון קופץ לנו מול העיניים ומשגע אותנו.

כשאנחנו נעים ממקום כזה אנחנו בבעיה.

כי מעבר לשינוי הספציפי הרצוי אותו אנחנו מחפשים. מה שבאמת אנחנו מחפשים זה את האהבה, הקבלה ותחושת המלאות הפנימית.

אם אני לא אוהבת את עצמי, לא משנה כמה דיאטות, ניתוחים פלסטיים ואימוני כושר אעבור. שום דבר לא ישתנה באהבה העצמית שלי.

אותו דבר בהתפתחות אישית. לא משנה כמה דרכים אעבור בהם. אם לא אתחיל בבסיס. שום דבר לא ישתנה.

אם לא אלמד לאהוב את עצמי עם כל המוגבלויות שלי, שום דבר לא באמת ישתנה בתחושה הפנימית שלי.

אנשים מכורים למין. סמים. צ'טים. אלכוהול. כבוד. עבודה ועוד.

ויש כאלה שמכורים לרוחניות ושיפור עצמי.

כשאני הולך בדרך הרוחנית ללא אהבה וקבלה עצמית, אני כל הזמן מגדיל את הגבול שמפריד ביני לבין אחרים. תחושת החשיבות העצמית שאני חייב לעטות על עצמי מתעבה והכלא גדל.

כי רק אני יודע עמוק בפנים כמה שאני לא אוהב את האיש שאני.

יש בחור שאני מאד מעריכה ואוהבת שבערך כל יומיים  שולח לי מייל עם בקשה לקורס בנושא צמיחה והתפתחות. עם בקשה לסרטונים. להרצאות. להדרכות. ללימודים. לייעוצים. החרדה מנהלת אותו בכל תחום בחייו. וגם כאן.

המחשבה שהפתרון הוא בידע, מוטעית.

המחשבה שככל שאלחץ יותר השינוי יגיע מהר יותר, מוטעית.

המחשבה שאפשר לנוע רק מתוך לחץ. הלקאה עצמית. יסור עצמי או כל מניע שלילי, מוטעית.

המחשבה שאנחנו עומדים להפסיד משהו אם לא נרוץ מהר, מוטעית.

המחשבה שמי שאנחנו כיום זה לא טוב, מוטעית לגמרי.

ברור שיש דברים שרצוי שנשנה בהתנהלות שלנו.

ברור שישנם דפוסים שכדאי שנשנה בחיים שלנו.

ברור שיש לנו הרגלים קלוקלים שכדאי לנו לסגל במקום אחרים טובים יותר.

אבל עדיין…

מותר לאהוב את מי שאנחנו.

מותר לנו לאהוב את מי שאנחנו.

מותר לנו לעצור רגע, להתבונן לאדם שאנחנו בעיניים ולחייך מתוך אהבה וחמלה.

מותר לאהוב את מי שאנחנו.

מותר להיות אנחנו.

כן. למרות זה שאנחנו לא מושלמים.

למרות שיש דברים שכדאי שנשנה בחיינו.

למרות שלפעמים אנחנו עושים דברים מכאיבים או קשים.

הלקאה עצמית היא לעולם לא הפתרון.

עדיין לא ראיתי אדם אחד שהשתנה מתוך הלקאה או ביקורת, עצמית או חיצונית.

אבל ראיתי הרבה אנשים שהשתנו מתוך אהבה, חמלה והרבה עידוד והכלה.

אנחנו רגילים לנוע מתוך לחץ. קנאה. השוואות. ביקורת וקושי.

זה לא חייב להיות כך.

אפשר ומותר לנוח.

אפשר ומותר לנוע מתוך אהבה.

– – – – –

הדרך להתאהב בעצמך מחדש – דיסק שמע מרתק עם הדרך המהירה לאהוב את עצמכם באופן מלא וללא תנאי.

כל הפרטים – כאן!

– – – – –

הרבה אהבה וטוב,

חני

2 תגובות

2 תגובות לפוסט “לנוע מתוך אהבה”

  1. מתיבתאריך 13 יול 2015 בשעה 7:29 am

    חני יקרה
    פוסט נהדר , אך יש לי רושם שהכל נע סחור סחור …, יש בתוכנו כור גרעיני והיכולת שלנו לחיות בשלום עם עצמנו הוא איך מתמירים את האנרגיה הגרעינית לאנרגיה של שלום …
    לאנרגיה הגרעינית הזאת קוראים מיניות , ואף אחד לא מדבר עליה , כאשר לדעתי נהול הכור הגרעיני הזה יכול להעשות ממקום של סבל או אהבה , הבעיה שאנו כל כך פוחדים מהאנרגיה הגרעינית הזאת שאפילו לא מדברים עליה ומדחיקים אותה (שזאת דרך הסבל )

    [Reply]

  2. זיובתאריך 13 יול 2015 בשעה 10:44 am

    הי חני,

    תודה רבה על המילים המחממות שבאות לי ממש בזמן.
    למתי – האם אפשר לעשות שלום אמיתי כשמפחדים מאהבה?

    זיו

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *