ספט 02 2012

זקוקים לאהבה של אחרים?

היום יום ההולדת שלי. והשמחה שלי היום כפולה. גם על עצם היומולדת עצמו וגם על הקבוצה המדהימה של 20 האנשים שמתחילים יחד איתי היום מסע לצמיחה והעצמה.

מידי בוקר, אני יוצאת להליכה בפארק הלאומי באשקלון. והבוקר, בעודי הולכת חשבתי לעצמי על העובדה שלפני כאלפיים שנה היה בדיוק במקום שבו אני צועדת יישוב הומה אנשים. במקום הזה, היו אנשים שבדיוק כמוני, אכלו, שתו, גידלו את ילדיהם והתפרנסו. אנשים שחיפשו אהבה. ושמחה. אנשים שחיו כאן על כל המשתמע מכך.

ומה נשאר מהם? מה נשאר מאותם אנשים? האמת, שלא ממש נשאר…

וזה מדהים. חיו במקום הזה אנשים בדיוק כמוני וכמוכם וכלום לא נשאר מהם. פשוט כלום.

זה לא נתפס. אנשים שנאבקו על מקומם החברתי. אנשים שניסו לקבל אהבה. אנשים שרצו להיות חשובים. אנשים שדאגו מפני טרדות המחר. אנשים שהיו בטוחים בדרך שבה דברים צריכים להיות. אנשים…

מה נותר מחייהם? שום דבר. פשוט כלום!!! נאדה. זירו. אפס. שמץ של דבר.

בודדים האנשים שבאמת השפיעו את חותמם לגבי דורות ההמשך. בודדים האנשים שהמורשת שלהם המשיכה הלאה.

זה עורר אותי לחשוב על החיים שלי ועל החיים שלנו כבני אדם.

כמה באמת אני חיה את מה שחשוב ונצחי באמת? וכמה אני מקדישה לזוטות? כמה מהדברים שמטרידים אותי במהלך היומיום מאבדים מערכם כשמוסיפים את ממד הזמן? מה שווים עוד כסף, כבוד ורכוש? מה באמת הערך שלהם לטווח רחוק? מה באמת הנתינה שלי לעולם? מה באמת יישאר ממני אחרי שאמות?

מה שווים הניסיונות למצוא חן בעיני אדם אחר? מה שווים הניסיונות לרצות אנשים אחרים? מה שווים הניסיונות להימנע מעימותים? מה שווים הניסיונות לשלוט באנשים אחרים או בסיטואציות מסוימות?

מה שבאמת משנה הוא, האם אנחנו חיים שראוי לחיות אותם? האם אנחנו חיים בצורה שמאפשרת לייחוד שלנו לבוא לידי ביטוי? האם אנחנו מעניקים לעולם יותר ממה שאנחנו נוטלים ממנו? האם החיים שלנו הם חגיגה מתמשכת ומסע בלתי פוסק של למידה וצמיחה? האם אנחנו מאפשרים לעצמנו לאהוב באמת?

או שבמקום זאת, אנחנו מעדיפים להתבונן על החיים מבחוץ, להקטין את עצמנו ולהסתיר את הייחוד הפנימי שלנו מפחד שלא יקבל את אישור החברה שסביבנו? האם אנחנו בוחרים להתפלש בסבל במקום לנצל כל רגע ולמלא אותו בחירות? האם אנחנו מעדיפים להשקיע את חיינו בניסיון לקבל אישור ואהבה חיצוניים שלעולם לא יכולים למלא אותנו מבפנים???

בין הגורמים העיקריים להשאיר אותנו קטנים אלו המחשבות שלנו.

כן. כן. זרם המחשבות הבלתי פוסק שלנו. זה שממלא לנו את הראש כמעט כל הזמן. זה שמסב לנו דאגה. מנתק אותנו מהרגשות שלנו ומשאיר אותנו כלואים בדרמות שלנו.

מגיל צעיר מאד המוח שלנו מתמלא במחשבות. העניין הוא שרוב המחשבות שלנו הם מחשבות שאולות. מה זאת אומרת? רוב המחשבות שלנו הם אמונות ומחשבות שאנשים אחרים או מקורות חיצוניים הזינו לתוכנו ואנחנו אימצנו אותם לעצמנו בחום. אני לא ארחיב עכשיו על כל תחום המחשבות אלא אתמקד בתחום של מחשבות שמסב לנו סבל רב ומשאיר אותנו קטנים קטנים.

ואלו הם המחשבות והאמונות הפנימיות שלנו שאנחנו זקוקים לאהבה ולאישור של אנשים אחרים. אם בוחנים לעומק את עיקר סבלם של רוב בני האדם. אנחנו נגיע בדיוק למקום הזה. לאמונה שאנחנו זקוקים לאהבה ולאישור חיצוניים. משם נובעים רוב תחלואיהם וייסוריהם של בני האדם.

משם מגיע הרצון שלנו למצוא חן בעיני אחרים. משם גם מגיע הרצון לשלוט באחרים. משם מגיע הרצון לזכות בכבוד והערכה. משם מגיע הרצון להימנע מעימותים. משם נובעת חלק נכבד מהנתינה של בני האדם. משם מגיעים מידות של קנאה, נקמנות, שנאה, גאווה ועוד. משם מגיע הסבל בכבודו ובעצמו.

כאשר אנחנו מאמינים שהאהבה היא חיצונית לנו ומישהו חיצוני יכול לספק לנו אותה, אנחנו מפסיקים להיות מי שאנחנו באמת.

כאשר אנחנו מאמינים שהערך שלנו מגיע ממקור חיצוני, ומישהו אחר ממונה לתת לנו אותו, אנחנו מפסיקים להיות מי שאנחנו באמת.

אנחנו מתחילים לחיות חיים של אנשים אחרים. אנחנו מתחילים להתבונן על עצמינו דרך עיניים של אנשים אחרים. אנחנו מתחילים לחיות את חיינו מתוך ניסיון לברוח מהכאב הפנימי שאנחנו סוחבים בתוכנו. אנחנו הופכים להיות זיוף של מי שאנחנו באמת מתוך מחשבה שאולי כך נהיה ראויים יותר לאהבה או להערכה. אנחנו משאירים את עצמנו תלותיים רגשית. נזקקים וחסרי אונים.

וכך אנחנו דנים את עצמנו לחיים נטולי אהבה אמיתית. לחיים עם תחושה פנימית של ערך עצמי נמוך (לרוב סודית) לחיים ללא סיפוק רגשי.

אנחנו לא יכולים להרגיש אהובים, כאשר אנחנו יודעים שמי שאוהב אותנו אוהב רק את התדמית שלנו ולא יודע מי אנחנו באמת.

אנחנו לא יכולים להרגיש בעלי ערך עצמי תקין. כאשר אנחנו יודעים שמה שאנחנו משדרים החוצה הוא רק חלק ממי שאנחנו באמת.

אנחנו לא יכולים לחוות סיפוק רגשי אמיתי, כאשר מה שמנהל אותנו בחיים זאת התדמית שלנו.

וכך, עוברת שנה ועוד שנה. ובסוף אנחנו מוצאים את עצמנו על ערש דווי ללא כל תרומה אמיתית לעולם. ללא כל ביטוי אמיתי של המהות שלנו. מסתכלים בעצב על כל מה שהחמצנו בניסיון הנואש שלנו לקבל אהבה והערכה חיצוניים. ובאותו רגע עצמו, אנחנו קולטים שבעצם תמיד היה לנו את כל מה שהיינו זקוקים לו, רק שאף פעם לא השכלנו לראות זאת.

אז במקום לחכות לגיל 90 בשביל לקלוט זאת. אנחנו יכולים להוציא את עצמנו כבר עכשיו לחופשי. ומה שאנחנו צריכים בשביל זה, זה רק להתחיל לשים סימני שאלה על כל מה שאנחנו מאמינים בו. על כל מה שנראה לנו כאמת האבסולוטית שלנו.

האם אנחנו באמת זקוקים לאהבה והערכה חיצונים? מה אנחנו הופכים להיות כאשר אמונה זאת מנהלת את חיינו? מה נהיה כאשר נוותר על אמונה זאת? מה יקרה אם נסכים לשים סימן שאלה ולבחון אמונה זאת? כיצד יראו חיינו ללא האמונה הזאת?

תענו לעצמכם. כן. פשוט תענו לעצמכם בכנות. זאת תחילתה של חרות…

אהבה אמיתית מגיעה מבפנים. וכך גם תחושת ערך עצמי.

על מנת לאהוב את עצמנו באמת. אנחנו לא צריכים הרבה. רק להסכים לוותר על האחיזה באמונות שלנו ולפנות מקום לאהבה.

ניתן לשחרר אחיזה מהמחשבות באמצעות מדיטציות והרפיות, שהם מאיטים את ההרץ המוחי וכתוצאה מכך גם את קצב המחשבות, את האובססיביות שלהם ואת המקור שלהם. הדרך הטובה ביותר שאני מכירה, היא באמצעות התבגרות רגשית.

התבגרות רגשית נעשית באמצעות דיבור וחשיפה רגשיים.

כאשר אנחנו מתבגרים רגשית, החיים שלנו הופכים יותר ויותר לחיים שראוי לחיות אותם. חיים שמאפשרים לאור שלנו לזהור להרבה רבה זמן.

אני ממש מזמינה אתכם לשתף אותנו (דרך השיתוף מתבצעת צמיחה ולמידה עצומים)

1. האם גם אתם מוצאים את עצמכם מחפשים אחר אהבה ואישור חיצוניים?

2. כיצד ואילו חלקי מתוככם אתם מסתירים את עצמכם מתוך חשש שמי שאתם באמת לא ימצא חן בעיני אחרים?

3. מי תהיו אם תוותרו על המחשבה שאתם צריכים למצוא חן בעיני אחרים?

רק טוב והרבה אהבה,

חני

7 תגובות

7 תגובות לפוסט “זקוקים לאהבה של אחרים?”

  1. נגהבתאריך 02 ספט 2012 בשעה 10:11 am

    חני המקסימה!
    את כאילו נכנסת ממש למחשבות שלי. מה החברה תגיד, תחשוב עליי, למה אני לא אוהבת להיות ברוגז, למה אני לא אוהבת כשכועסים עליי. ממש ריגש אותי לקרוא את הדברים האלה. אבל בכל זאת אנו חיים בחברה, כחלק מ"העדר" כפי שהגדרת את זה בהרצאות שלך, אז כן חשוב לנו מה יגידו עלינו, כי אם אני אתנהג איך שאני רוצה יכול להיות שבעיני החברה זה לא ימצא חן. ואני אקבל חיצי ביקורת, אז איפה זה משאיר אותי? ואיך אני יוצאת מחוזקת בתהליך? כוונתי, מה הרעיון שעומד מאחורי זה?
    תודה ובשורות טובות

    באהבה רבה,
    נגה

    [Reply]

    חני Reply:

    היי יקירה,
    הפחד שלנו מעימותים תמיד נובע מפחד מדחייה חברתית ומהפחד שלא יאהבו אותי.
    העניין הוא שאנחנו סוחבים איתנו פחד קדום מהילדות שבו ההישרדות שלנו אכן הייתה תלויה בחסדי הסביבה.
    כיום בבגרותנו, ההישרדות שלנו לא באמת תלויה בחברה. וזה בסדר גם אם נקבל ביקורת. שום איום אמיתי לא קיים כאן. אלו רק פחדים רגשיים שמנהלים אותנו.
    חלק מהחרות הנפשית שלנו היא להפוך לעצמאיים מבחינה רגשית וללמוד לראות את עצמנו דרך העיניים שלנו ולא דרך עיניי הסביבה.
    בשביל לצאת מחוזקים מתהליך זה, יש קודם כל לחזק את הקשר שלנו עם האני האותנטי שלנו ואז לאט לאט לאפשר לו להתבטא החוצה.
    תמיד יהיו אנשים שיאהבו את מה שאת עושה ויהיו אנשים שלא יאהבו. ושתיהם בסדר. זה מה שיפה בהיותינו בני אדם. זה מה שיוצר את הפסיפס האנושי המיוחד.
    הרבה הצלחה!
    חני

    [Reply]

  2. בתיבתאריך 02 ספט 2012 בשעה 10:23 pm

    מזל טוב, חני. כלי גדוש חכמה ואהבה. המון שנים של עוד הולדת ועוד הולדת…
    התפעלתי מאד מהדברים האמיתיים והכנות היפה שלך שזורמת בהם,
    יחד עם זה לא לגמרי הסכמתי עם המשפט:

    "בודדים האנשים שבאמת השפיעו את חותמם לגבי דורות ההמשך. בודדים האנשים שהמורשת שלהם המשיכה הלאה."
    משום מה נראה לי שהם רבים מאד… שכל אדם מותיר חותם ברור מאד בעולם. כל אחד עשה והותיר, אפילו אם המורשת שלו לא נכתבה. עצם המהות שלנו יוצרת, עצם המעשים הקטנים, האהבות הלא ניכזבות, רגעי האמת המעטים, גם אלו מותירים.
    אז נכון שאנחנו לא רוצים להשאר בכווץ הקטן הזה שלהם, אבל חותם… כולנו מותירים.
    מה דעתך?

    [Reply]

    חני Reply:

    היי בתי,
    תודה רבה על האיחולים :)
    זה ברור שההשפעה של אנשים נשארת. השאלה לכמה זמן ואיזה אפקט היא יוצרת. כל מעשה חסד מצידו משאיר חותם וכך גם להפך. אבל כשאנחנו מסתכלים על כך בהקשר הדורי, כמה אנשים באמת השאירו חותם? אין צורך שההשפעה תהיה כלל עולמית. מספיק שתאהבי את המשפחה שלך באמת ותהיי לסמל של אדם שחי מתוך שמחה וסיפוק רגשי. זה חותם מדהים בעיניי… זה בהחלט ישפיע על הדורות הבאים גם אם זה לא מלווה ברעש ובצלצולים.
    כל אחד והמקום שלו. כל אחד והתפקיד שלו. כל אחד והייעוד שלו. מה שחשוב הוא האם אנחנו חיים את הגדולה הייחודית שלנו…
    יום מקסים!

    [Reply]

  3. חייםבתאריך 05 ספט 2012 בשעה 11:25 am

    ישר כח חני באמת חזק ביותר. את הפוסט הזה צריך להפנים עמוק עמוק. אגב שיטה לשחרור מועקות רגשיות ובכלל טיפול ברגשות: EFT . יש לי נסיון טוב מאד איתה.
    יש אנשים שלא יכולים לגמול לך אז ה' יגמול לך את גמולך הטוב שמגיע לך עבור מה שאת עושה.

    שנה טובה.

    [Reply]

    חני Reply:

    תודה חיים!
    השיטה הטובה ביותר בעיניי לשחרור מועקות רגשיות ובכלל לטיפול ברגשות – היא דיבור מהלב.
    באמצעות הדיבור בנוסף לפורקן הרגשי שאתה חווה הרגש גם מתבגר. וכך לאט לאט יוצאים מהלופ :)
    שנה מקסימה גם לך!

    [Reply]

  4. פרידהבתאריך 04 ינו 2015 בשעה 11:48 pm

    חני, תודה נגעת לי בנקודה שמאד מכאיבה לי כרגע.
    אשמח אם תוכלי יותר לפרט איך עושים זאת, איך מדברים מהלב ומספרים על הכאב.
    אני מרגישה שצמחתי וגדלתי מאד מאד לאחרונה, ותמיד בסוף מגיע קושי חדש שצריך להתגבר עליו.
    כאשר אני מספרת ומשתפת בריגשותי, אני מקבלת תגובות הפוכות ממה שאני מצפה. אם אני משתף בסיטואציה שמתסכלת אותי וממיבה אותי בדילמה קשה להחלטה, התגובה שאקבל היא את לא יכולה להתקדם הלאה כי את נהיית מתוסכלת מהר וכו',
    רז מה לא נכון ואיך עושים את זה? איך יוצאים מהלופ הזה ומתקדמים למרות המחסומים שהסביבה הקרובה אלי שמה לי?
    תודה רבה על השיתף והתובנות

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *