פבר 05 2012

מה הסיפור של האגו שלך?

בין הדברים העיקריים שמנהלים אותנו בחיים זה הכאב שלנו.

מגיל צעיר מאד שמנו לעצמנו למטרה לברוח מהכאב שלנו. אנחנו מוכנים לעשות הכל. רק לא להרגיש את הכאב שלנו בצורה מלאה. אנחנו מוכנים לסבול, להתמסכן, לאכול בלי הפסקה, לעשן, להרעיל את עצמנו בחומרים מסוכנים, להישאב לעבודה תובענית ואינסופית, להיות במערכות זוגיות הרסניות, לבזבז את החיים שלנו על כלום – העיקר לא לחוות את הכאב שלנו ולא להודות בו.

אני כבר לא סופרת את מספר הפניות שהגיעו אלי במייל וזה הולך בדרך כלל ככה:

"היי חני, קוראים לי X אני סובל מ Y. רע לי, קשה לי – מה אני יכול לעשות?"

ברגע שאני מציעה לאותו פונה לגשת לטיפול ולהתחיל לפנות החוצה חלקים מהכאב הפנימי שלו התגובה החוזרת שאני מקבלת היא כזאת –

"אני לא מסוגל להיחשף"

מה זה הדבר הזה לא מסוגל להיחשף? אפשר לקרוא לזה גאווה, אפשר לקרוא לזה תדמית והאמת שזה גם וגם. אבל, חלק נכבד מזה זה הפחד שלנו מלחוות את הכאב שלנו.

כשהיינו ילדים וקלטנו (במקרה הטוב) שהאהבה שאנחנו מקבלים היא מותנית בהתנהגות הטובה שלנו זה היסב לנו כאב גדול. בתור ילדים לא קלטנו שמה שההורים שלנו והסביבה לא אוהבת זה את ההתנהגות שלנו. אלא בכל חוויה של דחייה שנפגשנו, הרגשנו כאילו דוחים ולא מקבלים אותנו. כל פעם שכעסו עלינו הרגשנו שלא אוהבים אותנו. כל פעם שביקרו אותנו הרגשנו שאנחנו לא מספיק טובים ואולי משהו בנו לא בסדר. בכל פעם שהתעצבנו עלינו והענישו אותנו הרגשנו שהערך שלנו פוחת ושאנחנו לא מספיק ראויים. והאמת, מספיק שלא התייחסו אלינו  ברוך, בחום ובאהבה כאילו אנחנו האוצר הכי גדול שהגיע למשפחה – כבר זה גרם לנו להטיל ספק לגבי טיב האני שלנו.

כל החוויות האלה וכדוגמתן יצרו בתוכנו כאב גדול. כאב שלא קיבל ביטוי. כאב על זה שלא אוהבים אותנו. כאב על זה שאולי משהו בנו לא מספיק טוב וזה מה שמונע מאחרים את האפשרות לאהוב אותנו. כאב על כל הפעמים שלא הצליחו לראות מעבר להתנהגות שלנו. כאב על כל הפעמים שהסתכלו עלינו כעל יצורים שרוצים לעשות נזק ולא כמו על ילדים שצמאים לחום, אהבה ולמילה טובה.

הכאב הזה הולך איתנו לכל מקום שאנחנו הולכים. הכאב הזה קיים בתוכנו ומחפש את ההכרה שלנו. אבל מה אנחנו עושים במקום לקבל אותו ולהכיר בו?

אנחנו מנסים לדחוק אותו עוד יותר עמוק. אנחנו מנסים להילחם בו. אנחנו עוברים לחיות בראש במקום לחיות בגוף וברגשות. אנחנו מדחיקים, מכחישים, מתעלמים וכשכל זה לא עובד אנחנו מנסים להקהות אותו בכל דרך אפשרית. אנחנו מאבדים את חדוות החיים שלנו ומתהלכים כמו רובוטים אוטומטים נטולי רגש ותחושה. אנחנו משרתים את החיים במקום לחיות אותם.

אבל, הכאב שלנו הוא רק כאב. וכמו כל כאב, ברגע שאנחנו מפנים לו מקום, נותנים לו לגיטימציה ומקבלים אותו הוא לאט לאט מתפוגג מאליו.

תסתכלו על ילדים. תראו איזה הקלה ושחרור הם חווים כאשר לכאב שלהם יש לגיטימציה והבנה. איזה תחושות של נינוחות והרפיה מגיעים כשהם חווים שהכאב שלהם מוכל ומנוחם.

ברגשות שלנו גם אנחנו ילדים קטנים. והילד הקטן, הכאוב והפגוע שלנו רוצה יותר מכל לחלוק ולשתף בכאב שלו. יותר מכל הרגש הפגוע שלנו רוצה הכרה וביטוי.

אבל מה שמעכב אותנו מלהתקרב באמת, להיחשף ולשתף אלו הפחדים המדומיינים שיצרנו במהלך השנים. הפחדים החברתיים שלנו והאגו שלנו.

תסכימו לעצמכם להיות פגיעים. תסכימו לעצמכם להרגיש את הכאב שלכם בלי לברוח ממנו. ויותר מכל, תסכימו לעצמכם לחלוק ולשתף בו. לא תאמינו באיזה קלות ומהירות יתפסו את מקום הכאב שלווה וקבלה עצמית.

תעשו כבר עכשיו את הצעד הראשון לחופש הרגשי שלכם – שתפו בכאב שלכם כאן למטה בתגובות. מהו הכאב הכי גדול שאתם סוחבים איתכם? מהו הכאב הפנימי שלכם שאסור לאף אחד לדעת ממנו?

חיבוק גדול,

חני

אם עדיין לא נרשמתם לאתר החדש שלי – תובנה יומית. עשו זאת כבר עכשיו!

12 תגובות

12 תגובות לפוסט “מה הסיפור של האגו שלך?”

  1. שרוןבתאריך 06 פבר 2012 בשעה 8:52 pm

    like,like

    [Reply]

    חני Reply:

    :)

    [Reply]

  2. ברכהבתאריך 07 פבר 2012 בשעה 12:36 am

    הכאב שלי מהעבר הוא ענין הדחיה. נולדתי ב"טעות" והיום אני מרגישה שחויתי מאמי לאורך כל הדרך את הדחיה והרגשתי שהייתי צריכה למלא כל הזמן ולהשתעבד להרגשת הריצוי שאף פעם לא הגיעה. היום אני מודעת לכך ומסוגלת לעשות דברים גם אם לא יראו טוב לאחרים. אך כיום הכאב שלי מתמקד בבן זוגי הסובל מדכאונות וחרדות על רקע תקיפה מינית וההתנהלות אתו כואבת וקשה וגורמת להרבה כאב שקשה לשתף כי אנו משתדלים עד כמה שאפשר לא להחשף בציבור ולנהל חיי משפחה תקינים

    [Reply]

  3. חניבתאריך 12 פבר 2012 בשעה 9:46 pm

    ברכה יקרה,
    הכאב שלך מורגש בין המילים. האומץ שלך לחוות אותו ולשתף מתוכו הוא מדהים בעיני.
    לך ולבן זוגך יש את היכולת להירפא יחד מהכאב העצום שאתם סוחבים אתכם מהעבר.
    אם תעזו להפנות את האנרגיה שאתם משקיעים בלא להיחשף – פנימה. לתוך המערכת הזוגית שלכם.
    אם תעזו לפתוח את הלב ולשתף אחד את השני בכאב שאתם סוחבים. המרפא שהאהבה תביא לכל אחד מאיתכם ולמערכת הזוגית המשותפת שלכם הוא עצום.
    יש בך את עוצמות הנפש הדרושות למסע הזה. יש בך כוחות שאת אפילו לא מדמיינת על קיומים. יש בך אור שרק מחכה להתבטא דרכך.
    תסכימי לתת לאהבה לחדור אל חייך. תסכימי לפנות לה מקום. היא תגיע…
    חיבוק גדול והרבה כוח,
    חני

    [Reply]

  4. ברכהבתאריך 13 פבר 2012 בשעה 10:11 pm

    לחני יקרה שאינני מכירה.
    קראתי עכשיו את תגובתך והיא נוסכת בי כוחות כי את כותבת ממקום של אמון, הבנה וקבלה. אני אקרא זאת שוב ושוב ואנסה לספוג את מילות העידוד שבדבריך.אני מאמינה …
    אני בתהליך וזה לא קל בכלל. אך הדברים שלך הם כמו תרופה בשבילי שבא לי להכיר אותך… אני קוראת יום יום את התובנות ומתחברת לכל מילה אלפי תודות

    [Reply]

    חני Reply:

    הרבה אהבה.
    תודה!

    [Reply]

  5. נועםבתאריך 12 אפר 2012 בשעה 9:26 am

    יש לי כמה כאבים-
    אני אשתף אתכם בהם כדי לנסות ולהוריד אותם מהלב שלי.
    1. הילדות שלי הייתה נפלאה, מלאה בחברים ומשפחה טובה.
    בגיל 13 כשעלינו לחטיבת ביניים, החברים שלי התחילו לעשן ואני נדחקתי הצידה ומהחבורה הגדולה שלי יצאתי בלי שום חבר.
    כך זה נמשך עד כיתה י"ב כשאני מחפש חברים.
    הרגשת הדחיה הולכת איתי כל הזמן ואני מרגיש שאני צריך לרצות את הסביבה שלי ואת האנשים שאני מדבר איתם. קשה לי להגיד "לא" לאנשים.

    2. בעקבות הדחיה של החברים שלי התחלתי להתקרב לעצמי יותר והתמכרתי לאוננות.
    אני מאוננן עד היום כמה פעמים ביום ואני לא מצליח לצאת מזה.
    וכמו בכל התמכרות גם כאן מתחילים בבקטן ולאט לאט ההתמכרות שולטת לי בחיים.
    נהייתי בן אדם יותר סגור, העניים שלי דומעות, קשה לי לנהל שיחות עם אנשים ומגיל 18 התחלתי ללכת לנערות ליווי.

    3. במהלך התיכון עד עכשיו (22) היו לי חברות וגם במהלך הקשר איתן הלכתי לנערות ליווי ואני מרגיש עם זה מאוד רע.
    אתמול הייתי בדירה דיסקרטית והיום אני הולך להפגש עם חברה שלי.
    אני צריך את הרגשת האדרנלין הזה.
    אני מרגיש לא טוב עם אצמי.
    יש לי המון שאיפות לחיים ואני מאמין בעצמי אבל ההתמכרות והחיים מורידים לי את הבטחון העצמי.

    אשמח עם תעזרי לי .

    נועם (שם בדוי).

    [Reply]

  6. חניבתאריך 15 אפר 2012 בשעה 10:31 am

    היי נועם,
    תודה על השיתוף. זה לא פשוט לחשוף את החלקים הכואבים שלנו.
    באופן כללי אנרגיה רגשית שלא עובדה נכון, פעמים רבות תהפוך ליצרים ולתאוות.
    על מנת להגיע לאיזון ולהשלמה עצמית עם התפקוד הכולל שלך. הייתי מציעה לך לעשות עבודה על הכאב הקדום שלך ובעיקר על תחושת הערך העצמי שלך.
    כל מטפל טוב יוכל לעזור לך בתהליך כזה.
    אתה לא תאמין איזה רווחה נפשית תקבל ברגע שתטפל בתכנים הרגשיים המודחקים שלך.
    הרבה הצלחה!!!
    חני

    [Reply]

  7. כוכבתבתאריך 03 אוג 2012 בשעה 4:58 pm

    יש לי כאב גדול: דחייה- תמיד דאגו להשמיע שאני ה"פנצר" – נולדתי בטעות, דבר שגרם לי להרגיש שלא מקבלים אותי, הרגשתי לא רצויה.
    משמעת נוקשה – גבולות צרים ונוקשים שלא אפשרו לי כל תזוזה – כל רצון שלי נענה ב"לא" – מעולם לא הסבירו לי את ההחלטות שלהם אלא החליטו באופן שרירותי. הציבו דרישות בכוח, איימו עליי, הרביצו לי ורבו איתי כל זאת על מנת לכפות עליי את ההחלטות הבלתי מוסברות שלהם. וכל שנותר לי היה לחלום על היום בו אשתחרר מהכלא.
    להוריי לא היתה סבלנות, לא היה להם זמן להיות איתי.
    תקשורת – אימי אף פעם לא ניהלה איתי שיחה, לא הקשיבה למחשבותיי ולרגשותיי. ביטלה את החשיבות והמשמעות של העולם הפנימי שלי, הכאב, התסכול, הכמיהה, הצורך (הדברים לא לגיטימיים, לא חשובים). לא דיברה איתי על החיים בכלל. למעשה לא ראיתי דו-שיח אלא יותר "זריקות" משפטים, חיתוך בדיבור.
    שפטו וביקרו אותי – הייתי רגילה לשמוע: "זה טיפשי לחשוב כך". בכל פעם שביקרו אותי הרגשתי שאני לא מספיק טובה ואולי משהו בי לא בסדר – האומץ והבטחון העצמי התערערו. כמו כן, רגשי הנחיתות, הפחד מכישלונות ושאר הרגשות שהפריעו לי במהלך דרכי.
    לא העניקו יחס מכבד אלא ראו בי רכוש, מעין פונקציה שאמורה "לשרת" בצורה יעילה את הרצונות שלהם מבלי ש"אפריע" יותר מדי לחייהם.

    [Reply]

    חני Reply:

    כוכבת יקרה,
    הרבה כאב יש בתגובה שלך והרבה אומץ!
    בטעות, ברור שלא נולדת. יש לך נפש שייחודית לך. ויש סיבה למה היא כאן.
    יש לך אמירה ועוצמה שהם רק שלך ואף אחד לא יוכל לקחת ממך.
    צאי למסע אחר הגדולה שלך. תסכימי לשחרר את הסבל ולאפשר לאור שלך לזרוח.
    את זכאית לכל האהבה והטוב בעולם!
    חיבוק גדול,
    חני

    [Reply]

    כוכבת Reply:

    תודה חני,
    כשאת אומרת לשחרר את הסבל האם את מתכוונת שלא להתמקד ב"למה" אלא להתמקד ב"איך" אני מקדמת את חיי?
    שוב תודה

    [Reply]

    חני Reply:

    זאת בהחלט דרך מצויינת לעבור למסלול של התפתחות וצמיחה.
    כשאנחנו חיים בסבל אנחנו כל הזמן מפוקסים על מה שאין לנו ועל מה שלא טוב בחיים שלנו.
    אחת הדרכים לשינוי היא להפנות את המיקוד למה שכן טוב בחיים שלנו ולמה שאנחנו רוצים באמת מהחיים שלנו.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *