מרץ 16 2016

החרא שלי, זהב של מישהו אחר….

יושבת לכתוב פוסט. הכל שקט לי.

לא יוצא כלום. שום דבר לא מבעבע שם.

פתאום קולטת שמשהו בתוכי שקט.

בעבר, חלק גדול מהכתיבה שלי הגיע מרצון עז לבטא, לחלוק נקודות מבט ותובנות

ממפגש עם אנשים ורצון להעיר, לחדד ולדייק.

משהו שם השתנה בתוכי.

תובנות יש.

מחשבות יש.

מה שחסר הוא המפגש עם החוץ. הקונטרה שנוצרת בי מול החברה.

מאז שאני זוכרת את עצמי, היה בי דחף לצעוק בקול 'המלך הוא ערום'.

תמיד היה אותם.

תמיד היה רצון להראות- 'הי. יש גם דרך אחרת. זה לא בדיוק כמו שזה נראה'

 

לגדול כמישהי שחוסר דיוק משגע אותה זה לא קל.

זה מייסר.

אבל יותר מכל, זה מפריד ומבודד.

אז כן. יש רגעים שזה נתן לי אשליה של מיוחדות.

אשליה שאני מיוחדת. שאני מבינה לעומק. שאני רואה. ועוד בסגנון.

אבל זה כואב. זה מקשה על החיבור ועל ההשתלבות. זה מפריד ומשאיר בחוץ. זה מונע אחדות.

והנה אני כאן. לפתע מגלה שמשהו שם השתנה.

אולי זה קצב החיים הנינוח. אולי זה, זה שאני מרגישה אהובה. אולי זה שאף אחד לא מכיר אותי, מצפה ממני או רוצה ממני כלום. אולי זאת ההסתגלות לאינטנסיביות המשפחתית.

אין לי מושג.

אבל משהו שם בתוכי משתנה, נרגע.

כבר לא מחפש להוכיח מה לקוי.

להפך, מקבל את זה שאין דרך אחת. אין אמת אחת. ואין דברים מוחלטים.

לכל מעשה ופעולה, מחיר משלו. והחוכמה היא לבחור את מה שנכון בעבורי.

הנטייה שלי ללכת לקיצוניות גורפת – מוטעית.

דברים הם לא שחור לבן.

עולות בי תובנות והן נספגות ללא רעש וצלצולים.

משהו בתוכי מתרחב. נרגע. מקבל את עצמו ואת החוץ.

סוג של נס.

 

ואחרי כל ההקדמה (הארוכה) הזאת,

ואחרי שאני במפורש יודעת שיש מצב שמחר ארגיש שונה לגמרי :)

אני רוצה להרחיב בנושא שכתבתי עליו ברשימת הדיוור שלי בוואצפ.

(בנוסף לבלוג אני מפעילה קבוצת דיוור בוואצפ בה אני מעלה הגיגים. תובנות ותמונות ממפגשי היומיום שלי במסע.

בשביל לעקוב אחרי בוואצפ יש לשלוח הודעה ל 917831956719+ או למייל chanybornstien@gmail.com )

 

בפעם האחרונה כתבתי אודות ציפיות.

על איך שהציפיות שלי. בעיקר הציפיות הסמויות, אלה שלא מבוטאות ולכאורה לא נמצאות על פני השטח. איך דווקא הן מחבלות לי באיכות החיים ובמערכות היחסים.

קיבלתי הרבה תגובות על הפוסט הזה.

מסתבר שזה נושא חם שמשותף לרובינו ותוקע אותנו.

הציפיות הסמויות. המחשבה על איך ומה דברים צריכים להיראות.

על איך בן הזוג שלי אמור להתנהל. על איך אני אמורה להתנהל. על איך הילדים שלי אמורים להתנהל. איך ההורים. אלוקים והחיים אמורים להיראות ולהיות.

זה תוקע אותנו. אין אפס.

אם אני לדג' מצפה שכשבן הזוג שלי מחוץ לבית הוא ישמור על קשר טלפוני. וייתן לי להרגיש בראש מעינותיו.

או אם אני לדג' מצפה שבת הזוג שלי תחייך בכל פעם שאני חוזר הביתה.

וזה לא קורה אני בבעיה.

ואני בבעיה גדולה יותר כשאני לא נותן לציפייה שלי לגיטימציה.

לדג' אני מצפה למשהו, מתאכזבת ואז אומרת לעצמי: 'מה את רוצה. הוא גם עייף, הוא לא שם לב. הוא לא יודע. או משהו בסגנון. אז כאן הבעיה שלי גדולה יותר כיוון שיש לי גם אכזבה וגם חוסר לגיטימציה.

אבל הבעיה הכי גדולה היא כשאני מזדהה עם הציפיה שלי. כשאני מאמינה בה. כשאני מאמינה בלב שלם שכך זה צריך להיות.

שכך גבר צריך להתנהל.

כשכך אישה צריכה להתנהל.

שכך ילדים אמורים להתנהל.

שכך הורים אמורים להתנהל.

שכך אני אמורה להתנהל.

שכך החיים אמורים להיראות.

אם יש משהו אחד שהפנמתי הטיול הזה, זה שאין דרך אחת לכלום.

 

אין דרך אחת שהיא נכונה עבור כולם.

שגם הדרך שאני חושבת שהיא נכונה בעבורי, לא בהכרח נכונה.

שכל דבר יכול להיעשות או להיראות בכל כך הרבה צורות, רבדים ומימדים.

ונכון, יש לי את המחשבות האידאליות על איך ומה דברים אמורים להיראות.

וזה לגמרי בסדר, זה מכוונן אותי קדימה.

אבל, חשוב לזכור שזה בסך הכל מה שאני מאמינה בו.

אין כאן שום אמת אבסולוטית.

 

פגשתי בטיול הזה כל כך הרבה סוגי בני אדם.

כל כך הרבה דפוסי התנהלות ודפוסי חיים.

כל כך הרבה צדדים לאותו המטבע.

פתאום נוכחתי לראות, כמה האיזון חשוב.

כמה רוח לבד הוא הרסני.

כמה חומר לבד הוא הרסני.

כמה אינדבדואליות לבד היא הרסנית.

כמה עדריות לבד היא הרסנית.

כמה קידמה לבד היא הרסנית.

כמה פרימיטיביות לבד היא הרסנית.

כמה רציונאל לבד הוא הרסני.

כמה רגש לבד הוא הרסני.

כמה יצריות לבד הוא הרסני.

כל קצה, הוא בעייתי.

האיזון. השילוב. ההשתלבות. האחדות. ההתכללות – הם אלה שבסופו של דבר יוצרים את השלם.

האחיזה בדגל של: 'יש דרך אחת והיא הדרך'. אומנם נותנת כוח ועוצמה לאוחז בה.

אבל היא גם זאת שבסופו של דבר יצרה את רוב פשעי האנושות.

והיא גם זאת שזורעת ניכור ובדידות.

רק חמלה, אנושיות, גמישות מחשבתית. רק הם באמת מאפשרים חיבור ושינוי אמיתי.

 

בסופו של דבר כולנו רוצים רק דבר אחד והוא להרגיש טוב עם מי שאנחנו.

משם מגיעים כל הרצונות שלנו.

להרגיש טוב. פשוט להרגיש טוב ולחיות.

אנחנו לא צריכים הרבה יותר מלחיות בנוכחות, חיבור ומימוש.

רוב הדחפים שלנו לרוץ לשאוף ולהשיג, מתאזנים כששקט לנו בתוכנו.

כששקט לנו, התנועה שלנו זורמת כמו גלים רגועים בים שמשיטים אותנו על גביהם.

 

בין לבין, אני שמה לב שמרוב מילים אפילו לא סיפרתי לכם שהגעתי לקמבודיה.

אז כן. אחרי 28 שבועות בדרכים הגענו לקמבודיה.

מדינה עניה. לפני כ40 שנה התרחש כאן רצח עם של כ2 מיליון אזרחים (20 אחוז מאזרחי המדינה) וניסוי חברתי מזעזע.

אנשים עוד סוחבים איתם את פגעי התקופה.

משכורת חודשית ממוצעת בעבודות רגילות היא 150 דולר. שזאת לגמרי בדיחה.

יש כאן אלפיון עשיר שמנהל את הממשל באמצעות שוחד, מה שמאפשר לכל הפשעים להיות חוקים. הם מחרימים לחקלאים עניים אדמות ועושים במדינה כרצונם.

השוחד והסחיטה נמצאים בכל מקום. אפילו ברפואה הציבורית שלכאורה אמורה להיות חינם, אי אפשר להתנהל ללא שוחד. במעברי הגבול, שוחד זה חלק מהנהלים הקבועים.

הצעירים ממורמרים. הטלוויזיה והאינטרנט מביאים להם את הקדמה הביתה דרך המסך. אבל מבלי יכולת אמיתית לחולל שינוי.

מפגש עם מדינה כזאת, נותן לך פרופורציות.

אתה קולט כמה אתה בר מזל שנולדת במדינה מערבית.

כן. למרות כל קלקולי המערב.

פתאום אתה מבין, שלפעמים דווקא הדברים שאתה מתייסר בגינם, או בוחל בהם – אתה אמור להיות אסיר תודה להם.

ושהתפתחות אמיתית, אינה באה להחריב את הקיים ולהחזיר אותך לעבר.

להפך, היא אמורה להתפתח מתוך הקיים ולשדרג אותו.

שבשום דרך שהיא, אנחנו לא אומרים לחזור אחורה.

כן. יש דברים טובים שאנחנו מתגעגעים אליהם. אבל כל ניסיון להחזיק בעבר או ניסיון להחזיר אותו, מעכב את הצמיחה שלנו.

הדרך היחידה להמשיך להתפתח היא לצמוח מתוך הקיים. מתוך העבר וההווה, גם כשבחוויה שלנו הם לא מושלמים.

ההתמקדות במה שאני רוצה שעוד יהיה, היא זאת שמאפשרת את זה.

ההתמקדות במה שלא טוב לי עדיין. ההתמקדות במה שלא מדוייק – היא זאת שתוקעת אותנו.

 

כן.

אולי זה השינוי הכי משמעותי שלי.

אחרי יותר מ900 מילים פתאום אני מבינה שזה בדיוק העניין.

זה מה שקרה לי ב28 שבועות האחרונים.

למדתי לשנות את הפוקוס ממה שלא טוב לי ומדויק לי כרגע – למה שאני רוצה שיהיה.

זה נראה רק משהו סמנטי. אבל הוא לא. הוא ממש עקרוני.

הוא משקיט. הוא מרגיע. הוא מפנה מקום ואנרגיה לבניה יצירתית. הוא מפסיק את המאבק ואת הסבל ומאפשר בניה והתחדשות.

הוא גורם לי ברגעים הכי קשים, כשבא לי להחריב הכל. לעצור רגע ולשאול את עצמי:

'חני. מה את רוצה? מה את באמת רוצה?!' ואז לנוע לשם למרות האגו, ההרגלים וכל שאר מרעין הבישין שאני מתבצרת בהם ונאחזת בהם יותר מדי פעמים.

 

וכאן, לקראת הסוף – אני רוצה להודות לכם.

להודות על המרחב שאתם מאפשרים לי להביע את עצמי ולדייק את עצמי.

להודות על האהבה והתמיכה שלכם.

להודות על הנוכחות שלכם.

על המיילים. על הוואצפים. על התגובות ואפילו על החיוכים שאת שולחים לי

זה מחמם לי את הלב להרגיש חלק מקהילה כל כך גדולה של אנשים אוהבים ששואפים לטוב.

לאורך כל הטיול הזה, אני מרגישה את האכפתיות ואת הנוכחות שלכם. וזה מרגש אותי.

חבילות מזון, כספים וספרים שנשלחים אלי ולילדים שלי. וזה פשוט מחמם את הלב.

כל משלוח מנות שמגיע לכאן מרגש אותי נורא.

לצערי, לא לכולם אני יכולה להודות באופן אישי, כיוון שלא את כולכם אני מכירה ואין לי את הפרטים של כולכם.

מאחלת לכם להרגיש אהובים ורצויים לפחות כמו שאתם נותנים לי להרגיש.

חיבוק והרבה אהבה,

חני

7 תגובות

7 תגובות לפוסט “החרא שלי, זהב של מישהו אחר….”

  1. כרמלהבתאריך 16 מרץ 2016 בשעה 7:06 am

    חני יקרה! אשה גדולה עם נתינה ענקית אני רק רוצה להגיד תודה על השיתוף והכתיבה שאת משתפת מעוררת מזכירה מחדדת ומדייקת. ומדבקת בהבנה שלך לחיות ולראות את מה שיש ולהודות על מה שיש אהבתי וקראתי כל מילה בסקרנות ובהנאה.תודה רבה ויום נפלא חזקי ואמצי.

    [Reply]

  2. חנן ליברבתאריך 16 מרץ 2016 בשעה 7:15 am

    מרגש לקרוא
    תמשיכי להתפתח ולגדול
    חיבוק

    [Reply]

  3. חיהבתאריך 16 מרץ 2016 בשעה 7:54 am

    חני את מדהימה בכל מובן. חושבת עלייך המון. מספרת עליך… את ההשראה בעצמה. מחכה לפגוש אותך כבר אחרי המסע הארוך ולתת לך את החיבוק שמגיע לך …

    [Reply]

  4. חנה כהןבתאריך 16 מרץ 2016 בשעה 9:00 am

    חני היקרה
    בדיוק אתמול הזכרתי אותך , שהתגעגעתי מאוד
    גם תהילה רחל נזכרה בבנות ושאלה, מתי הם חוזרים מהטיול הארוך.
    שובו לשלום בעזרת השם
    המון הצלחה
    מתגעגעיםםם

    [Reply]

  5. ג'יל לויבתאריך 16 מרץ 2016 בשעה 11:39 am

    חני
    המסע שלך זה המסע שלי, שלנו מעצם השיתוף שלך המדהים
    ואני מודה לך על כך
    הבאת חרא של זהב בפוסט הזה
    אוהבה ויקרה

    [Reply]

  6. חנהבתאריך 22 מרץ 2016 בשעה 6:57 am

    שלום חני יקרה
    את ממש מרגשת אותי בכתיבתך אני זוכרת שגם לי פתאום צצה ההבנה שאין אמת אחת ויש הרבה אמיתות והייתי בתדהמה על הגילוי הזה כי חשבתי שיש רק אמת אחת והיא שלי.שכחתי שמלחמות עולם נוצרו כתוצאה ממחשבה כזו.

    [Reply]

  7. חניבתאריך 23 מרץ 2016 בשעה 1:36 pm

    מרגשת!!!

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *