פבר 26 2012

מרגישים שההורים שלכם אהבו אתכם ללא תנאי?

תרשו לי לשאול אתכם שאלה אישית: איך הייתם מתארים את היחסים שלכם עם אמכם ואביכם? קרובים מאד? חמימים וידידותיים? סובלניים? או מתוחים וקרים?

שימו לב – אם לא תיארתם את יחסיכם עם אמכם ואביכם כמערכת יחסים חמה יש לכם 100 אחוזים של סיכוי לפתח מחלות קשות בשנות החמישים שלכם.

היחס בין תפיסת הקשר שלכם עם הוריכם ובין מצב הבריאות העתידני שלכם אינו קשור כלל להיסטוריה משפחתית של מחלות או גורמים חיצוניים נוספים. מחקרים רבים מצביעים על הקשר הישיר בין הבריאות שלנו, בין הנטייה שלנו לפתח מחלות לבין הקשר שיש לנו עם ההורים שלנו. ובעיקר כלפי הקשר שהיה לנו איתם בקטנותנו.

רוב הדפוסים הנפשיים שאנו סוחבים איתנו ומנוהלים על ידם התפתחו בנו בין השנים אפס עד שלוש. כאשר בגילאי שבע כבר סיימנו לגבש את השקפתנו על העולם, על החיים, על אהבה, קירבה, כסף, מערכות יחסים, בריאות, כאב, רגשות, אלוקים ועוד.

מערכת היחסים שיש לנו עם ההורים. היא הדבר הכי מרכזי בחיינו. כל צורת ההסתכלות שלנו על העולם נגזרת מכך. כאשר כל דבר שמסמל בעיננו סמכות הוא מראה לקשר שלנו עם אבא שלנו וכאשר כל מה שמסמל עבורנו רגשות הוא מראה לקשר שלנו עם אמא שלנו.

אם לא עברנו תהליך של תיקון, ריפוי ושחרור של ההורים שלנו. אנחנו נושאים אותם בתוך תוכנו וגורמים לעצמנו סבל (כמובן חוץ מבמיקרים נדירים בהם חווינו אהבה וקבלה אינסופיים וללא תנאי למי ומה שאנחנו). כל מערכת יחסים משמעותית שיש לנו בחיים היא השלכה של הקשר עם ההורים שלנו, כל ביקורת וחוסר קבלה שאנחנו נתקלים בהם הם השלכה של הקשר עם ההורים שלנו. הקשר עם הילדים שלנו הוא מראה והשלכה לקשר שלנו עם ההורים שלנו. מערכת היחסים שלנו עם כסף ורכוש היא גם נגזרת של הקשר הזה. רוב בעיות הבריאות שלנו הם נגזרות של הקשרים המוקדמים שלנו עם ההורים וכך הלאה.

כל עוד שאנחנו מסתובבים בעולם עם כמיהה פנימית לאישור, להכרה ולאהבה ללא תנאי של ההורים שלא קיבלנו בילדותינו אנחנו נחווה סבל רב. לעולם לא תהיה לנו היכולת לאהוב את עצמנו בצורה מלאה ולהגיע לחיים ממקום של יש ושפע. כל עוד שאנחנו מסתובבים עם חוויה שאנחנו עדין ילדים וישנם אנשים חיצוניים שיכולים לתת לנו דברים ולמלא אותנו אנחנו מסרסים את העוצמה שלנו ומקטינים את הכוח הפנימי שלנו.

האמת היא, שכיום אנחנו כבר אנשים בוגרים. כיום אין שום אדם חיצוני שאמור למלא אותנו, לאשר אותנו או לגרום לנו לאהוב את עצמנו. האחריות על ההתבגרות הרגשית שלנו היא שלנו בלבד. האחריות על החיים שלנו היא שלנו בלבד. האחריות על המחשבות, הרגשות, הבריאות ועל מערכות היחסים שלנו היא שלנו בלבד.

כל עוד אנחנו בוחרים להישאר ילדים פגועים וחסרים רגשית אנחנו אומנם נהנים מהרחמים העצמיים של עצמנו ומההתקרבנות המחממת. אנחנו גם נהנים מלהיות חסרי אונים ונהנים להאשים את כל העולם בכל הקשיים והכאב שלנו. אבל חשוב שנדע מראש שהסיכוי שלנו לסבול ממחלות קשות בעתיד הוא סיכוי של מאה אחוז וכך גם הסיכוי לחיים מלאים בסבל. בצורת חיים הזאת אין מנצחים, רק מפסידים!

ברגע שאנחנו בוחרים לצאת למסע של ריפוי, סליחה, אחריות אישית ואהבה אנחנו נוטלים חזרה את האחריות על החיים שלנו. הכוח חוזר לידיים שלנו. כבר אין את מי להאשים! נכון, יש כאב. נכון, יש צורך בוויתור. נכון, יש צורך להתמודד עם פחדים, דפוסים והתנגדויות פנימיות. אך החירות הנפשית שווה את זה.

תסכימו לשחרר את ההורים שלכם לחופשי. תסכימו לשחרר את העבר שלכם לחופשי. תסכימו לשחרר את הדפוסים ההוריים שהפנמתם לתוככם. תסכימו לשחרר את הביקורת הפנימית שלכם. את חוסר האישור. את הקבלה על תנאי שאתם נותנים לעצמכם (אם בכלל…) קחו אחריות על המחשבות שלכם. קחו אחריות על הרגשות שלכם. קחו אחריות על העשייה שלכם – ברגע זה בדיוק אתם יוצרים את העתיד שלכם.

לא הייתם רוצים עתיד מלא יותר באהבה, שמחה וקבלה עצמית? לא הייתם רוצים עתיד מלא יותר בשפע, בריאות והגשמה? הרגע הנוכחי הוא המקום בו העתיד הזה נוצר! קחו אחריות על חייכם!

הרבה אהבה ובריאות,

חני

אם אתם באמת רוצים לקחת את החיים שלכם צעד קדימה. זאת ההזדמנות שלכם. לחצו כאן והתחייבו לגדולה שלכם – באחריות!

7 תגובות

7 תגובות לפוסט “מרגישים שההורים שלכם אהבו אתכם ללא תנאי?”

  1. שרוןבתאריך 26 פבר 2012 בשעה 11:53 am

    חני שלום רב
    תודה רבה על הפוסטים
    אני מרגישה שהם מחדדים וממקדים אותי להבין
    שיש סיבה למועקה ולתחושת חוסר סיפוק תמידית-אבל
    השאלה שלי היא באילו כלים משתמשים כדי להסיר כאב מהילדות וכד'
    הרי גם אם יש מאה אחוזי הבנה שיכלית מה הסיבות והכאבים
    עם התת מודע צריך שפה שונה?
    תודה רבה
    שרון

    [Reply]

    חני Reply:

    שרון יקרה,
    את בהחלט צודקת בנוגע לשפה השונה של התת מודע. ההיגיון הוא השפה של הרציונאל. השפה של תת המודע היא שפה אבסטרקטית, רגשית, חווייתית. על מנת ליצור קשר עם תת המודע שלנו אנחנו חייבים להסכים להרגיש! את מה שאנחנו פוחדים להרגיש. אנחנו חייבים להשתחרר מהתבנית ההגיונית והסכמתית של החשיבה ולאפשר לעצמנו לחוש ולדמיין.
    על מנת ליצור ריפוי, יש צורך לרוקן תכנים מתוך תת המודע. הריקון מתבצע באמצעות חשיפת התוכן הרגשי שקיים בו. חשיפת התוכן הרגשי מתבצעת הכי טוב כאשר אנחנו מדברים מתוך הרגש. מדברים מתוך החווייה. מתוך הכאב. כאשר אנחנו עושים זאת אנחנו יוצרים תהליך שבו לאט לאט אנחנו מפנים מעצמנו אנרגיה ותכנים רגשיים מיותרים שקבורים בנו זמן רב.
    בדיוק בפעמים שכואב לנו. בדיוק בפעמים שקשה קשה לנו. בדיוק במקומות בהם אנחנו מעדיפים לשתוק ולא לדבר – שם הוא הפוטנציאל הגדול ביותר לריפוי.
    אם את לא מתורגלת בדיבור רגשי – תתחילי קודם כל לשים לב במשך היום למה שאת מרגישה. לתחושות הפעילות אצלך בגוף. את מרגישה חוסר מועקה תמידי – תתחילי לשאול את עצמך מה קיים שם מתחת לחוסר המועקה? איזה רגש רוצה להתבטא? מה הכאב שלך?
    לאט לאט הריפוי יגיע.
    הרבה אהבה,
    חני

    [Reply]

    שרון Reply:

    חני תודה רבה
    תודה רבה על תשובתך
    ועל האיכפתיות והרצון להטיב-אותי זה מאד מרגש
    שאלתי בעינה עומדת
    כבר עברתי את שלב החיפוש והצלחתי לחשוף את הרגש והכאב
    השאלה הגדולה-מה עושים עם זה עכשיו, הרי דיבור והסבר הגיוני עם התת מודע לא עוזר
    צריך שפה או דרך אחרת לשכנע אותו?
    שוב תודה
    שרון

    [Reply]

    חני Reply:

    שרון יקרה,
    הרגשות והכאב שחשפת הם כבר במודע. הם לא בתת מודע.
    תת המודע שלנו בנוי כמו בצל. שכבה על גבי שכבה. כל שכבה שאת מקלפת מגלה תחתיה שכבה נוספת של תכנים לא מודעים.
    אם קיים בך כאב מסויים שלא מרפה, זה מצביע על כך שקיימים תכנים רגשיים נוספים שמסתתרים תחתיו. הכאב שאת חשה לא משתחרר כיוון שהוא מאותת לך לחפור יותר לעומק. להעיז ולהיכנס לתוכו.
    אין צורך לשכנע כאב להעלם. ברגע שאנחנו חווים אותו במלואו הוא מתפוגג. שימי לב מה קיים בך ואת פוחדת לראות?
    שאלי את עצמך מהו החסר הגדול ביותר שלך? מהו הכאב הגדול ביותר שלך? והסכימי לחלוק את מה שעולה עם מישהו אחר. ברגע שתהיי מסוגלת לחשוף את הכאב העמוק ביותר שלך עשיית צעד משמעותי לריפוי שלך.
    הרבה הצלחה,
    חני

  2. אתיבתאריך 27 פבר 2012 בשעה 6:49 pm

    ערב טוב חני,
    אני משתדלת לקרוא את כל הפוסטים שאת כותבת ואת כותבת מדהים.
    אני מצליחה להתחבר משום מה להרבה מהרעיונות והמצבים שאת מתארת, מודעת לכך שזה לא תמיד לטובתי.
    אני גם כזו המודעת לדברים ולסבל שמלווה אותנו בחיי היום יום, יודעת אפילו מאין זה בא אך בהחלט לא מצליחה להשאיר אותו מאחור, גם אם נדמה לי שהצלחתי לפעמים, זה פשוט חוזר בכל מיני מצבים.
    אני רוצה גם לציין שאני אדם די אופטימי אבל בגדר המציאות והאפשרויות שיש לי ואפילו מוכרת כיודעת לחייך המון אבל ויש אבל הרבה אכן קיימים חלק מהדברים שציינת בפוסט האחרון בעיקר (על הקשר עם ההורים).
    את יודעת מה הייתי מאחלת לעצמי כריפוי? שימציאו ניתוח מוח קטן שידע להסיר את התמונות, זכרונות, ורגשות שמפריעים מהעבר כולל לפחות דמות אחת לחלוטין לפחות…
    חחח… נכון את זה עדיין לא המציאו.. אז מה שנשאר זה להמשיך לחייך ולצעוד הלאה וליצור חוויות ודברים טובים.
    שוב תודה חני,
    מצפה לתגובתך אם יתאפשר לך…

    [Reply]

    חני Reply:

    אתי יקרה,
    תודה על המחמאות.
    את כותבת שאת בן אדם אופטימי וזה מדהים בעיניי.
    אבל יחד עם האופטימיות והחיוך, חשוב לפנות מקום לכאב שקיים בתוכנו.
    הכאב שלך עובר בין השורות הספורות שאת כותבת. והכאב הזה מחפש את ההכרה שלך. את החיבוק שלך. את האהבה שלך.
    זה בסדר כשרע לנו. זה בסדר כשקשה לנו. זה בסדר כשאנחנו כועסים. חשוב שנפנה לזה את המקום כי רק כך הריפוי אפשרי.
    כל עוד הכעס קיים. כל עוד הכאב קיים. הדרך היא לא לחייך ולעשות כאילו שזה לא משפיע עלינו. הדרך היא לעצור רגע, להוריד את המסכות וההגנות ולומר לעצמנו:
    כן, כואב לי. כן, אני כועסת מאד ולא מסוגלת לסלוח. כן, אני צריכה עזרה.
    ואז, ללכת ולהשיג את העזרה מתוך ידיעה שריפוי וסליחה אפשריים.
    לא חייב לחיות כאילו טוב לנו. אפשר לחיות כשטוב לנו באמת!
    הרבה אהבה.
    חיבוק גדול,
    חני

    [Reply]

    אתי Reply:

    חני המון תודה לך..

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *