אוק 14 2015

מפחיד בארץ…

אמצע הלילה.

רישיקש.

שקט כאן.

האפשרות היחידה לשקט היא רק כשהם ישנים.

אין מה לומר, אני זקוקה לשקט הזה כמו למים.

כבר כמה ימים רוצה לכתוב משהו.

כלום לא יוצא.

המצב הביטחוני בארץ מטריד.

את מי מעניין עכשיו מה שאני רוצה לכתוב?!

דרך האינטרנט והמיילים שמקבלת, מרגישה את הלחץ, הבלבול, חוסר האונים והכעס המפעפע…

לא נעים לומר אבל שמחה בשביל הילדים שלי שאנחנו לא שם.

הספיק לי מה שעברנו בשנים האחרונות באשקלון.

2 הגדולים מתעדכנים במה שקורה, לפחות הקטנות מחוץ לזה.

לא יודעת מה לכתוב בקשר למצב.

בקושי יודעת משהו בקשר לעצמי.

רק חושבת לעצמי שהחוויה הזאת שבכל רגע מישהו עלול לקפוץ עלי עם סכין או לדרוס אותי היא לא פשוטה, היא משאירה את הגופנפש דרוך באופן תמידי.

מנסה לחשוב איך אני הייתי מתמודדת עם זה?

כמה הייתי מצליחה להרפות בתוך זה?

כמה זה היה מחלחל אלי ומשבש אותי?

תמיד מפליא אותי לראות איך החיות בטבע מצליחות מצד אחד להיות כל כך נוכחות ברגע הזה. כל כך לחיות… ויחד עם זאת לשמור על דריכות וערנות.

בשנייה שהם קולטות סכנה הם מגיבות.

איך הן מצליחות לשלב בין ערנות לרפיון.

המוכנות שלהם לפעולה לא באה לידי ביטוי כ'לחץ' או 'מתח' בהווה. היא לא מוציאה אותם מהרגע. כשאין איום הם פשוט כאן – נחות. מרפות. נוכחות לגמרי.

באופן אישי, בחוויית הגוף האינסטינקטיבית שלי 'הרפיה' ו'נוכחות' שווה סכנה ואיום.

משהו בתוכי כל הזמן מונע ממני מלהרפות עד הסוף. מלהיות נוכחת עד הסוף. מלהתמסר עד הסוף. מלשחרר שליטה עד הסוף.

זה לא קול מודע שיושב ואומר לי בקול "חני תזהרי" ובתגובה אני יכולה להתנגד לו ולנטרל אותו.

זה קול פנימי, שאני לא שומעת. אבל הנפש והרגש שלי שומעים ופועלים לפיו.

קול פנימי קדום שיושב לו עמוק בתת המודע שלי ובחוויית ההישרדות שלי ומשפיע על החיים שלי מבלי שאדע איפה נמצא השלטר שיכול להשתיק אותו.

זה בא אצלי לידי ביטוי בכל מיני תחומים.

בעיקר בקצב. בהתמסרות ובנוכחות.

ביכולת להתרחב מול הרצון להתכווץ.

– – –

אז איך ברישיקש אתם רוצים לדעת…

האמת שאני מרגישה שהמסע שלי הוא בכלל לא עם הודו.

המסע שלי הוא עם עצמי ועם המשפחה שלי.

הוא כרגע מתרחש בהודו כי אני כאן.

אבל המסע שלי הוא פנימי. והגיוני שכל מקום אחר היה מעלה בתוכי את אותם התכנים….

– – –

מידי יום מצטברים בתיבת המייל שלי עוד ועוד מיילים מאנשים ששואלים אותי. נו. איך שם?

שתפי… ספרי קצת חוויות.

אני קוראת.

רוצה לכתוב. לענות להם.

ואין לי מה.

אני לא יודעת.

לא ממש פוגשת את הודו.

עסוקה בשלי.

עסוקה בללמוד להאט.

בארץ, אחת ההתמודדויות שלי הייתה עם הדחף הפנימי שלי לנוע. לעשות משהו. לזוז. להתקדם.

אפילו ברמה העסקית.

מין שדר כזה שאימצתי מבחוץ – שאם לא אשקיע, אתכנן, איזום, אצור מהלכים, אתקדם – כלום לא יקרה. ליהפך, אפילו אשאר מאחור…

הקטע העצוב הוא שזה בא לידי ביטוי כאנרגיה פנימית שאומנם מצד אחד דוחפת קדימה אבל מצד שני מקשה עלי להרפות ולשחרר. תמיד משהו פנימי יושב שם וכביכול מסמן לי את ה'יעד' הבא. את הדבר הבא שאליו אני צריכה/רוצה להגיע.

אז כן. היו לי רגעי חסד של נוכחות ושאנטי וכיף והרפיה.

אבל האנרגיה התמידית שנעתי בתוכה באה לידי ביטוי כמו רשימה של משימות או יעדים. עכשיו אני כאן. וזה אח"כ. ואחריו זה וכך הלאה.

כשלא היה לי את היעד הבא, משהו פנימי בתוכי הפך ללחוץ והקלה הציפה אותי כשסימנתי לעצמי שוב כיוון.

סוג של תנועה פנימית מקצבית בקו ישר עם תחנות ויעדים קדימה.

כאן בהודו החיים מתנהלים אחרת.

אני מאמינה שבערים הגדולות יש הרבה הודיים שספגו לעצמם את התרבות המערבית הקלוקלת.

אבל במקומות בהם אני מטיילת זה לא כך.

יש איזושהי המתנה נינוחה להזדמנות…

ברגע שהיא מגיעה היא מגיעה. כל עוד שהיא לא מגיעה אפשר לנוח, ליהנות, להיות.

התנועה היא הרבה יותר מעגלית וזורמת במקום חדה וישרה.

אתן לכם דוגמא.

אם אני הייתי מוכרת בחנות. הייתי רוצה למכור את המוצרים שלי. ברגע שהחנות הייתה ריקה יותר מידי זמן סביר להניח שמשהו בתוכי היה מתכווץ. רוצה עוד. חושב על איך להשיג עוד. משהו היה הופך להיות דחוף ואפילו תזזיתי. הייתי נלחצת ממה יהיה וכו'

כאן בהודו, אם אתה מוכר הודי. אתה יכול לשבת יום שלם ולחכות. לחכות להזדמנות. לחכות בנחת. לשתות צ'אי עם חברים. לחייך. לנוח. כשההזדמנות תגיע אתה תקפוץ עליה. אתה פשוט ממתין ער. במקום להמתין מכווץ, מתוח וחרדתי.

קיים כאן מעגל מתמיד של כיווץ והרפיה. חוויה פנימית עמוקה של: 'לכל זמן ועת'

ובעיקר יכולת ליהנות ממה שיש כרגע.

– – –

הקצב. זה מה שאני רוצה לקחת מכאן.

זה מה שאני רוצה להפנים בתוכי.

לשחרר. להאמין. להאט. לדעת בידיעה רגשית פנימית (ולא רק מנטלית) שההזדמנות תגיע כשהיא תגיע. שאין לי צורך להישאר דרוכה או לכפות את עצמי עליה. כיוון שאז, גם אם אשיג אותה לא אדע ליהנות ממנה. היא תתמוסס לי ותריץ אותי ליעד הבא. וחוץ מזה, שבינתיים כשאני דרוכה ומכווצת אני מפסידה את מה שיש כרגע.

לטיול בתקציב נמוך יש הרבה התמודדויות, חסרונות וקשיים.

אבל המעלה העיקרית שלו שהוא מאלץ אותי (ואותנו כמשפחה) ללמוד ליהנות ממה שיש. ללמוד לחזור על דברים. ללמוד להיות.

ללמוד ללכת פעם ועוד פעם לגנגס מבלי לעשות כלום. פשוט להיות שם ולהפנים יותר ויותר לעומק כמה מעט צריך בשביל להרגיש מאושרת.

זה לא ה'צעצועים' שיש לי. זה גם לא שום דבר שחיצוני לי. אלה הם לא האטרקציות מה שאנחנו צריכים.

זאת היכולת שלי ליהנות מהם. לחוות אותם. להיות בתוכם כמו שהם מבלי שהמוח שלי יאותת לי על הדבר הבא על ה'עוד' שאני רוצה וצריכה בחיים שלי.

רוצה לחיות ככה.

לנוע מתוך מלאות ולא מתוך חסר.

לחוות את המלאות.

לנכוח בתוכה.

לנוע מתוך רצון פנימי מהותי ולא מתוך רצון חיצוני, מושאל והישרדותי.

כבר עכשיו יש לי את כל מה שאני צריכה בשביל להרגיש טוב באמת.

השאלה היא כמה אני נותנת לזה להיות ולהיכנס.

 

האשליה הזאת שמה שאני צריכה הוא בחוץ כואבת נורא. היא משאירה אותי לא מסופקת ורעבה תמידית.

איך עושים את השינוי הזה? איך אני מפנימה את זה והופכת את חוויית החיים הזאת לחלק ממני?

אין לי מושג.

מנסה עוד ועוד לתרגל נוכחות מונוטונית.

מנסה עוד ועוד להיפתח לרגש על חשבון הריגוש.

מנסה עוד ועוד לשחרר את ההתניות ופשוט להיות.

זאת עבודת חיי. (אחת מהם ליתר דיוק)

גם כאן כשאני בטיול, מנותקת מהסביבה המערבית שלי זה לא פשוט.

ובטח כשאחזור לארץ והדחף לעוד ועוד ועוד ימצא סביבי בכל פינה…

– – –

מקווה מכל הלב ומתפללת, שהמצב בארץ יחזור ויירגע.

אבל עד אז מאחלת לכם להצליח להרפות בתוך הטירוף הזה.

אין לנו באמת שליטה על מה שקורה.

בתכלס' אם יש מישהו שרוצה לתקוע בי סכין רוב הסיכויים שהוא יוכל לעשות זאת. כך שאין לנו באמת דרך למנוע את זה.

ואם אין דרך למנוע את זה, הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא להתמסר ולהאמין שמה שצריך לקרות יקרה. ומה שקורה הוא לטוב.

ההתמודדות עם הפחד ממוות, מכאב ומאיבוד שליטה היא לא פשוטה.

אבל רק מי שמתמודד באמת עם הפחדים האלה – יכול לחיות. יכול להיות. (כשהכוונה בלחיות היא בפשטות לחיות. להיות. להתחבר. לא רק להתבונן מבחוץ ולתת לחיים לעבור מבלי שיפגשו אותי)

שולחת חיבוק גדול מלא באהבה וכוח.

תנו לעצמכם להרגיש את כל מה שעולה. את הכעס. את הפחד. את חוסר האונים. את השנאה. את החרדה. את הכל.

כשאנחנו עוצרים את עצמנו מלהרגיש – אנחנו מתכווצים ומפרידים את עצמנו מהחיים.

כשאנחנו מתמסרים ומאפשרים לכל מה שמרגיש לנו לעלות – אנחנו מתרחבים ומתאחדים עם החיים.

אין לנו באמת שליטה על כלום. החיים שלנו יכולים להתערער ולהשתנות בין רגע.

ביטחון הוא רק אשליה שאנחנו כל חיינו משועבדים לניסיון להחזיק בה.

אז אם אין לנו שליטה על כלום. וממילא מה שצריך לקרות יקרה

לפחות בא נדאג שנהנה.

לפחות בא נדאג שנהיה.

חיבוק,

חני.

נ.ב כל מה שכתבתי הוא ברמה האישית. ברמה המדינית כמובן שיש לנו מה לעשות. אבל חשוב כמובן שעשיה כזאת תעשה רציונאלית ולא רגשית.

נ.ב2 רוצה לומר תודה לכל אלה ששלחו לי ולילדים חבילות עם מזון כשר וספרים. זה מחמם את הלב ומרגש ובעיקר גם מקל טכנית ונפשית. מרגישה מבורכת ומוקפת באנשים טובים – תודה גדולה!!!

נ.ב3 אם בא לכם לעזור לי במסע הזה. תוכלו לעשות זאת באחת משלושת האפשרויות הבאות:

א. לשלוח לי אור ואהבה דרך הלב. זה משפיע!

ב. לשלוח לי ספרים לילדים בדואר.

ג. לשלוח לי חבילות של מזון כשר בדואר.

[למשלוח ספרים או מזון – פנו אלי במייל לchanybornstien@gmail.com ואתן לכם כתובת למשלוח]

תודה שאתם כאן.

חיבוק!

5 תגובות

5 תגובות לפוסט “מפחיד בארץ…”

  1. יעלהבתאריך 14 אוק 2015 בשעה 6:52 am

    הי חני,
    אני כל כך אוהבת את הכתיבה שלך…
    בפשטות וישירות את מצליחה לגעת..
    מוצאת קוים משותפים בהין התמודדות הפרטית שלךלשלי.
    "לנוע מתוך מלאות ולא מתוך חסר"
    "להיפתח לרגש במקום לריגוש"

    המשך טיול מצמיח,
    יעלה

    [Reply]

  2. חנן ליברבתאריך 14 אוק 2015 בשעה 8:39 am

    שלום חני היקרה
    אז את לומדת …
    לומדת על עצמך , על משפחתך , על החיים…
    ואת אומרת שכדאי להתמסר…
    ושההודים שלווים יותר , ואני ראיתי את זה , הם מחוברים טוב יותר מאיתנו לעצמם , ומתמסרים למה שקורה…
    טוב שיש לכם שם את הגנגס ויש היכן לבלות…
    והודו מאפשרת לך לעשות סוג של עצירה…
    גם אני בקטע של התמסרות למה שקורה…
    כמה זמן את מתכוונת להשאר ברישיקש ?
    תכתבי לי את הכתובת , ואני אשתדל לשלוח כמה ספרים…
    חיבוק
    להשתמע

    [Reply]

  3. רחליבתאריך 14 אוק 2015 בשעה 1:07 pm

    היי חני
    את כותבת כל כך נכון רגיש ונוגע
    תודה שהשמעת קול שפוי בימים האלו
    ומאחלת לך מסע כייפי שמח מחובר ומעצים!

    [Reply]

  4. ג'יל לויבתאריך 14 אוק 2015 בשעה 2:31 pm

    הי חני
    תמיד צץ אמל ממך בתיבת דואר אלקטרוני
    הוא תמיד מסקרן וגם משראה
    אני שולח לך את אהבתי ושיהיה לך מסע של להיות "הנני מי שהנני" כפי שמשתקף בכתיבה שלך
    זה מה יפה ואנושי מלטף עם הרבה רכות אמיתי וכן
    באהבה
    ג'יל

    [Reply]

  5. טלי מורבתאריך 21 אוק 2015 בשעה 10:43 am

    חני היקרה ,מרחוק המצב בארץ נשמע יותר מפחיד…בהצלחה בכל החוויות שאת עוברת בהודו..זה לא יילך לאיבוד …יש לך שם איזה חברה קרובה..? תרגישו טוב

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *