דצמ 20 2013

לקבל את החולשות שבי…

ראשית אני מזהירה, הפוסט הזה לא מיועד לאנשים מושלמים, על אנושיים או צדקניים במיוחד.

הוא מיועד לאנשים אנושיים מלאי חולשות, פחדים ומנגנוני הגנה.

בקיצור, אנשים כמוני…

:)

בין השיעורים היותר גדולים שלי. הוא קבלה.

ובין הדברים שקשים לי יותר לקבלה הוא גוש ההרס הזה שחי בתוכי.

תרצו תקראו לו גוף הכאב.

אני חווה אותו כהרס.

מדי תקופה הוא מתעורר, קם ובועט.

פעם כשזה היה קורה הוא היה משתלט עלי ושואב אותי לגמרי בתוכו.

כיום כשזה קורה הוא עדין משתלט עלי ושואב אותי לתוכו. רק שיש לי טיפ טיפה (ממש קצת) יותר בחירה שם.

יש רגעים שאני מרגישה חצי מוארת. מבסוטה לגמרי. טוב לי. מרגישה חופשיה ומשוחררת מכל מה שכובל אותי.

ואז, כשהוא מתעורר. אני שוב מרגישה כבולה. מרגישה מנוהלת.

זה לא שאין לי בכלל בחירה כשהוא מופיע.

זה רק שכמעט ובכלל שאין לי בחירה שהוא מופיע.

רוב הפעמים אני מרגישה אותו מול הקרובים לי. בעיקר מול הילדים.

פעם לא ידעתי לקרוא לו בשם.

כשעוד הייתי מנותקת מעצמי. מהעולם הרגשי שלי ומהתחושות שלי. פשוט הייתי חווה עצבנות וחוסר שקט.

הייתי מנסה להשתיק את זה בכל דרך אפשרית.

מנסה להתנחם. לברוח. להדחיק. להעלם. להקהות.

כיום, אני רק יודעת להתבונן בזה כשזה עולה.

רואה את זה.

מרגישה את זה.

כבר לא בורחת. לא קונה. לא אוכלת. לא גולשת (בעצם קצת כן…) לא הורסת. (לא מידי הרבה)

מתבוננת בזה.

מרגישה את זה.

נמצאת בזה.

מרביצה את זה.

צועקת את זה.

בוכה את זה.

וזהו.

בסוף זה עובר. מפנה את מקומו ומצטמק חזרה. עד לפעם הבאה ששוב משהו יעיר אותו…

בזמן שהוא חי בתוכי ובועט.

קשה לי לקבל.

אותו אני כבר מקבלת. אולי לא באהבה. אבל מקבלת את זה שהוא כאן.

קשה לי לקבל את מה שיוצא ממני כשהוא כאן.

קשה לי לקבל את החלקים המפלצתיים. השחורים. המפחידים שבאים אז לידי ביטוי וצפים להם החוצה.

קשה לי לקבל את זה שפתאום מתגלים להם במלוא הדרם כל החלקים שעדיף היה שלא היו בי.

החלקים הנחותים. החומריים. הבהמיים. הלא מפותחים.

השיפוט שלי כלפי כל דבר שזז.

חוסר הסבלנות שלי.

הרגישות שלי לביקורת.

השנאה.

הנחיתות.

הכעס.

הרוע.

ההיפרדות.

חוסר האונים.

הנזקקות.

תחושת האובדן.

הייאוש.

בקיצור, כל מה שההרס הזה מביא איתו…

קשה לי לאהוב אותם. לחשוף אותם החוצה.

אני מתביישת בהם. מרגישה פגומה. לא טובה מספיק.

אבל כיום זה כבר בסדר לי.

בסדר לי שאני לא מקבלת אותם.

בסדר לי שאני חלשה.

בסדר לי שההרס הזה חי בתוכי וגם אחרי שנים של עבודה הוא עדין שם.

בסדר לי שזה לא בסדר.

וגם בסדר לי שאני לא מרגישה בסדר.

—-

בדרך של התפתחות אישית לפעמים נראה שישנם 2 קצוות הופכיים.

יש קצה אחד. צד אחד שאומר – קבלו את הכל. הכל טוב. כל מה שעולה בכם הוא בסדר. הוא טוב. הוא מותר.

ויש את הצד הרציונלי יותר. שחי לפי דרך מסוימת ששופטת דברים כנכון ולא נכון. טוב או לא טוב. אצל כל אחד זה בהתאם למערכת השיפוט האישית שלו. בהתאם להתבוננות שלו על החיים.

לפעמים נראה, שאחד לא הולך עם השנים.

הפחד הוא שברגע שמבחינה רגשית הכל מקובל והכל בסדר – זה יוביל לכאוס. (אתם יודעים, משהו כמו: זה בסדר שאני אונס. רוצח. גונב או פוגע…)

ומצד שני, ברגע שאנחנו חיים במערכת שיפוטית ששופטת – החוויה הפנימית היא שאדם מרגיש רע או אשם מבחינה רגשית כשאינו עומד בסטנדרטים שהציב לעצמו או במערכת הערכים האידיאלית שלו.

הדרך הנכונה בעיניי היא סוג של שילוב של 2 המערכות.

מבחינה רגשית ומבחינה עובדתית חשוב להפריד בין מי שאני לבין מה שקורה לי. לבין מה שאני מרגיש או איך שאני מתנהל.

כן, לכל אחד מאתנו יש מערכת של גבולות ושל ערכים וזה בסדר.

וכן, זה בסדר גם למדוד ולבחון את עצמנו.

העניין הוא שאנחנו בסדר בכל מקרה.

גם אם העשייה שלנו היא אולי לא כפי שהיינו רוצים שתהיה.

גם אם ההתנהלות שלנו רחוקה ממה שאנחנו שואפים אליו.

אי אפשר לומר, שכשאני צועקת על הילדים שלי זה בסדר.

מה שכן בסדר הוא אני.

אני בסדר בכל מקרה.

כן. אני בסדר גם כשאני צועקת על הילדים שלי או מתנהלת בדרך אחרת שאינה רצויה לי.

אני בסדר גם כשאני רחוקה מאד מהדרך שאני עצמי מאמינה בה והייתי רוצה תמיד לנהוג לפיה.

ברגע שאנחנו יכולים לחוות את עצמנו כבסדר גם כשההתנהלות שלנו בחוויה שלנו היא אינה בסדר.

כאן נכנסת הקבלה.

הקבלה של עצמי גם כשאני לא מושלמת.

הקבלה של החולשות שלי לא מנציחה אותם.

להיפך, היא מאפשרת לי לנשום ולגייס את אנרגיית השנאה העצמית והשיפוטיות למקום של צמיחה.

כשאני מפסיקה להיות האישו. כי אני כבר בסדר ממילא…

אני יכולה להתפנות ולשנות באמת את מה שהייתי רוצה לשנות.

הפוסט הזה מוקדש באהבה רבה לאחותי דבורה. (כן, אני לא מושלמת. אבל זה בסדר… זוכרת?!) ולכל ההולכים בדרך ומחמירים מידי עם עצמם…

ואם עדין לא נרשמתם אני מזמינה אתכם באהבה רבה לכנס האינטרנטי הארצי לשלווה, אהבה וריפוי – זה הזמן!

3 ימים מרוכזים של 15 הרצאות מ14 מומחים בכל מה שקשור לדרך להרגיש טוב מבפנים. והכל באהבה ובחינם!

 

בואו. לא תרצו להחמיץ הזדמנות ייחודית זאת! www.inner-peace.co.il

הרבה אהבה וטוב,

חני

נ.ב רק תגובות חומלות, מאנשים לא מושלמים יתקבלו בברכה :)

8 תגובות

8 תגובות לפוסט “לקבל את החולשות שבי…”

  1. אנונימיתבתאריך 21 דצמ 2013 בשעה 8:55 pm

    תודה שנתת לי "אישור" לדרך שלי…

    [Reply]

  2. דניבתאריך 21 דצמ 2013 בשעה 11:51 pm

    בסד. לחני שלום.תודה ששיתפת את כאביך ופחדי ך.לצערי לא הבנתי בדיוק למה התכוונת בענין ״ גוש ההרס״או ״גוף הכאב״.הלואי היית מביאה דוגמא חיה לגוש או הגוף הזה.מבלי להבין על מה מדובר,אין לי ספק שכל זה התעורר וקיים או משנות ילדותך הקטנים,או אפילו מגלגולים קודמים.בכל אופן,אם לא תתמודדי ותפתרי זאת,זה ימשיך הלאה להצמד אליך לגלגול הבא.דני.

    [Reply]

  3. מלכיבתאריך 22 דצמ 2013 בשעה 12:25 am

    אח חני חני, תענוג לקרוא אותך,
    מכירה,מזדהה,מבינה
    וכלכך תודה ששיתפת,
    מרגישה פתאום יותר נורמלית;)

    [Reply]

  4. נירבתאריך 22 דצמ 2013 בשעה 1:48 am

    תודה רבה חני !! באת עם המאמר הזה בול בזמן [טוב ,אולי מזמן הייתי שמח לקרוא אותו…אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא ] אבל באת בול במקום !!!

    [Reply]

  5. ז. ינאיבתאריך 22 דצמ 2013 בשעה 10:04 am

    היי חני! ממש אהבתי את מה שכתבת. צריך לגרש הלא בסדר הזה במובן של קבלה: מותר לי להיות לא בסדר. מותר לי גם לטעות. כולם גם טועים.באותו זמן יש לגרש את ריגשי האשם, לזרוק לים. זה מאפשר לקבל את עצמנו כפי שאנו. זה משחרר.
    שבוע טוב חני היקרה.

    [Reply]

  6. הדסבתאריך 24 דצמ 2013 בשעה 3:04 pm

    שלום לך מאד התחברתי לכל מה שכתבת כי גם אני מרגישה כך לאורך כל הדרך, עוד לא הבנתי מה את מציעה כאן חוץ מהשלושה ימים הדס 0505408021

    [Reply]

    חני Reply:

    הדס יקרה,
    את מוזמנת באהבה לבדוק כאן –
    http://www.chany.co.il/my-products/

    [Reply]

  7. קליה פנינהבתאריך 05 מרץ 2014 בשעה 10:44 pm

    תודה לך חני שהזכרת לי שמה שחשוב יותר מהכל הוא אני עצמי האמיתי, שקיים בתוכי ומכיל אותי ולא מושפע גם אם טעיתי, התגוננתי, הצטדקתי, כעסתי, התווכחתי, התגאיתי, ריכלתי, התנשאתי, לא הקשבתי, לא הייתי כנה וישרה עם עצמי… ועוד ועוד… כן, כן, אני עדיין מנוהלת ע"י תגובות חזקות של להיות צודקת, יודעת, מאשימה ולמרבה הפלא היום כבר אני לא נבהלת מהתגובות האלו. הן בסדר כי הן באות מהרגל עמוק של פחד, הזדקקות לאשור והכרה ובעיקר מתחושת 'לא בסדר' שגדלתי איתה. אני לומדת לסמוך על עצמי, ומותר לי לאט לאט לוותר על שריון ההתגוננות והצדקנות ולהרשות לעצמי להיות חשופה ופגיעה. וכבר יותר בטוח לי שלא יקרה מזה שום דבר נורא. אני לומדת לאסוף את ה"שברים" ולחבק את החלקים החלשים חזרה אלי, מתוך חמלה והתבוננות בוגרת עליהם. יש בי כבר מקום לחולשות ילדותיות שפעם נחרדתי כשהציצו החוצה דרך חומה הבטון שבניתי, כדי שלא ייראו. ולהפך, ככל שאני מרשה ומעיזה להביא את חוסר הבטחון, ההגנות ובעיקר להכיר בצרכים הבסיסיים שלי, אני מרגישה נוח ואהובה איך שאני, עם רכות אנושית כזו… וזה מה שיש ובטוח זה לטובתי. יש לחולשות האלו תפקיד חשוב בחיבור שלי לעצמי ולקרובים אלי, ברגע שאני מפנה להן מקום, מזהה מה עומד מאחוריהן ומבינה אותן – הן הופכות למדרגה לעמדה יותר בוגרת ומפותחת ואוהבת. כנראה שרק כך לומדים ללכת…

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *