ינו 06 2013

מתי התחלת להסתיר את עצמך???

בתוך הלב שכל אחד מאיתנו ישנו יהלום ייחודי. יהלום זורח ומפיץ אור.

עמוק עמוק אנחנו מודעים ליהלום ששוכן בתוכנו. מודעים לייחוד שלנו ולאור שאמור לזהור מאיתנו.

הבעיה מתחילה כשאנחנו מתחילים להסתיר את עצמנו. באיזשהו שלב בחיים למדנו או לימדנו את עצמנו שהיהלום שלנו הוא לא טוב. שהיהלום שלנו יכול לסנוור. יכול לפצוע. יכול להזיק. לימדנו את עצמנו שלהיות יהלום זה לא טוב. אולי זה קרה גם כי מישהו נבהל מהאור שלנו או כי נבהלנו מהאור של עצמנו…

ואז מתוך בהלה החלטנו שלא כדאי שידעו שיש בנו יהלום. שלא כדאי שיראו את האור שלנו. שעלינו לעשות הכל בשביל להסתיר אותו.

דחפנו את היהלום שבנו עמוק פנימה. עטפנו את הלב שלנו בחומות והגנות. טשטשנו את הדרך אליו. ועטינו על עצמנו תדמית מזויפת. תדמית שהפוכה לסוג היהלום שלנו. שאף אחד לא יחשוד שקיים בנו משהו מסוג זה.

לאט לאט שכחנו מהיהלום. שכחנו מי אנחנו באמת. הנגישות לייחוד ולמהות של מי שאנחנו באמת נעלמה. הנגישות לאהבה שקיימת בתוכנו התנתקה. ונשארנו תלויים במילוי חיצוני הן לתחושת האני שלנו, לאישור על מי שאנחנו. והן לאהבה שקיימת בתוכינו.

הניתוק הזה מהיהלום הפנימי שלנו, השאיר אותנו כואבים. בודדים. ומיוסרים. אבל בעיקר השאיר אותנו חסרים. חסרים את המלאות שהאור של היהלום נתן לנו. חסרים את הסיפוק מהפצת האור. חסרים את השקט הפנימי בלהיות מי שאנחנו.

החסר הזה הפך להיות בן לוויה קבוע שלנו. ניסינו למלא אותו באישור חיצוני. במותגים. ברכוש. באוכל. במין. בשתייה. בסמים. בשיטוט באינטרנט. בהצלחות כפייתיות. באתגרים מעוררי ריגוש. בדרמות פנימיות.

אבל לשווא. הוא נשאר איתנו מזמזם בתוכנו כמו זבוב שצמוד אלינו. למדנו להיכנס למעגל של הכהייה וכאב. הכהייה וכאב.

למדנו לומר לקול הזה החלוש, השקט, הבלתי משכנע שמנסה להזכיר לנו על קיומו של היהלום הפנימי שלנו – למדנו לומר לו – שאלה החיים. שאין מה לעשות – אהבה יש רק בסיפורים. שמחה יש רק אצל טיפשים. אושר יש רק בסרטים. אינטימיות זה רק מין ושהעולם הזה מהותו סבל ושזה מה יש.

וכך הזמן עובר. והבדידות רק גוברת. והכאב רק מעמיק. ותחושת החנק רק גדלה. והסבל רק משחיר. אנחנו עדיין מנסים להקהות אותו. אבל מיום ליום דרוש לנו יותר בשביל להקהות אותו. מיום ליום אנחנו משקיעים יותר אנרגיה בלהמשיך להתכחש ליהלום שקיים בתוכנו.

ואז, ביום אחד אנחנו נעצרים ומקשיבים לו. מקשיבים לקול הזה. ואומרים לעצמנו – שאולי זה נכון. ושאולי באמת יש בתוכנו יהלום. וכאן, למרבה הפלא – הסבל מתחיל לגדול.

הרצון שלנו למצוא ולבטא את היהלום שלנו מתעורר. ופתאום אנחנו מרגישים במילכוד.

החברה סביבנו רגילה למי שאנחנו ולא מעוניינת ביהלום שלנו.

הקרובים לנו רגילים למי שאנחנו ולא מעוניינים ביהלום שלנו.

בן או בת הזוג שלנו רגילים למי שאנחנו ולא מעוניינים ביהלום שלנו.

היהלום שלנו מאיים עליהם. אולי גם הם יאלצו יום אחד לבטא את היהלום שלהם. וזה מפחיד…

וכאן הכאב מעצים.

הפער בין הכמיהה שהסביבה תראה את היהלום שלנו לבין חוסר היכולת של הסביבה לראות אותנו באמת. הוא מכאיב מאד.

אנחנו נופלים למעגל של האשמת הסביבה והאשמת עצמנו. אנחנו מרגישים לפעמים שמשהו לא בסדר איתנו. ומצד שני פעמים אחרות אנחנו מרגישים עליונים יותר מכל אלה שסביבנו.

כשבסך הכול, כל מה שאנחנו רוצים הוא שאחרים יצליחו לראות את היהלום הפנימי שקיים בנו. כשכל מה שאנחנו רוצים הוא שיאמרו לנו שהיהלום שלנו הוא בסדר. שאנחנו בסדר.

את הכאב הזה אני פוגשת שוב ושוב. אנשים מצליחים מאד כלפי חוץ. מכל הסוגים ומכל המינים – ברגע שקצת פותחים בפניהם את הלב ומאפשרים להם להסיר מסכות, הם כואבים את אותו הכאב. את הכאב בחוסר היכולת להביא את מי שהם באמת לידי ביטוי מלא. את הכאב שמגיע מכך שהסביבה לא רואה את מי שהם.

פעם גם אני הרגשתי כך. הרגשתי שהגבולות של הסביבה הם אלה שחוסמים אותי ומגבילים את הביטוי של מי שאני.

רק כשקלטתי שהגבולות האלה הם גבולות שקיימים בתוכי בלבד – יכולתי ללמוד להתעמת איתם ולשחרר אותם באמת.

זה לא החוץ שמגביל אותנו. זה החוץ שהפכנו לפנים.

לא משנה באיזה חברה אתם חיים. לא משנה באיזה סביבה אתם חיים. לא משנה מה הקרובים לכם חושבים. לא משנה מה המצב המשפחתי שלכם. המפתח לביטוי המלא שלנו הוא אנחנו בעצמנו.

אנחנו היחידים שצריכים לבחור להפסיק להסתתר. כל עוד אנחנו בוחרים להסתתר – החברה והסביבה יערימו עלינו קשיים ומלחמות אינסופיים. ברגע שנבין שהשדים היחידים הם השדים שבמוחנו. ברגע שנבין שהמחסומים היחידים הם אלו שאנחנו בנינו סביב הלב שלנו. נוכל באמת למצוא את החופש לבטא את מי שאנחנו באופן מלא. והמלחמה החיצונית תעלם.

וכן, זה בפרוש אומר להתמודד קודם עם כל הכאב שהדחקנו פנימה. כאב שמגיע מטראומות מיניות. כאב שמגיע מהתעללויות פיזיות ומאלימות מילולית. כאב שמגיע מאדישות ומהשפלות. כאב שמגיע מכל מה שצברנו בעבר ובחרנו להסתיר.

כשהיהלום שלנו זוהר, זה לא אומר שרק דברים נעימים יוצאים. זה אומר שהחלקים הרכים, האנושיים והחשופים שלנו הם אלה שבאים לידי ביטוי. זה כל היופי בלהיות אנושיים. פשוט לאפשר למי שאנחנו להתבטא באמת – וזה כבר זוהר.

וכן. זה קשה. זה קשה מאד. אני יודעת!

לחשוף את כל מה שבחרנו להסתיר כל חיינו זה קשה. זה מטלטל. זה מפחיד. זה שברירי. אבל זאת הדרך היחידה לאפשר ליהלום שלנו לזהור דרכנו. זאת הדרך היחידה לחוש חופש פנימי. זאת הדרך היחידה להרגיש שלמות עם מי שאנחנו. זאת הדרך היחידה לחיות ולהיות נוכחים. זאת הדרך היחידה להיות אנחנו.

הקטע, שאנשים יעשו תרגילים של חיבור לילד הפנימי שלהם. יעברו מדיטציות דינמיות. יעברו סשנים של נשימה ועוד תרגילים שכולם נועדו לפתוח את הלב ולחבר אותנו חזרה למי שאנחנו.

אבל לעבור דרך הדרך הפשוטה והמהירה ביותר – כאן כבר רובינו לא נעיז. לפתוח את הלב ולגעת בכאב. לחלוק עם מישהו את הרגשות שלנו. להסכים לקבל מגע ולהיות חשופים – כאן כבר האגו מתעורר ומנסה להגן עלינו.

מה, שנאפשר למישהו לראות כמה אנחנו חסרי אונים? שנאפשר למישהו לראות כמה אנחנו אבודים? שנאפשר למישהו לראות כמה אנחנו נזקקים? שנאפשר למישהו לראות את מה שאנחנו מסתירים כל חיינו???

וזה בסופו של דבר מה שמשאיר אותנו עם התסכול שמגיע מעצם אי היכולת שלנו להביא את היהלום הפנימי שלנו לידי ביטוי. מהפחד שלנו לשלם מחיר.

וכך אנחנו עדיין ממשיכים לחכות למישהו חיצוני שיסכים לראות את מה שאנחנו פוחדים להראות…

מוקדש באהבה, לכל אלה שיודעים שהריפוי שלהם יגיע מתוך הרוך והחמלה. לכל אלה שיודעים שהריפוי יגיע מתוך הרגשות הכואבים ופוחדים להיות חסרי אונים בתוכם…

ורגע לפני סיום,

כן. גם אם זאת הבחירה שלנו לגבי עצמנו כרגע. אנחנו עדיין יכולים לפתוח את הלב כלפי אחרים ולעזור להם להרגיש שאנחנו רואים את היהלום שקיים בתוכם. ושזה בטוח להפסיק להסתתר.

כל אלה שאנחנו שופטים. כל אלה שאנחנו נרתעים מהם. מקנאים בהם או מבקרים אותם – כל אלה מסתובבים בעולם בדיוק כמונו וכמהים לכך שמישהו יסכים לראות את היהלום שהם לא מעיזים לראות.

הרבה הרבה אהבה,

חני

16 תגובות

16 תגובות לפוסט “מתי התחלת להסתיר את עצמך???”

  1. ברכה גולדבתאריך 06 ינו 2013 בשעה 11:17 am

    חני מקסימה

    את נוגעת באופן מקסים בנקודה המרכזית, של הדבר הגורם סבל לבני האדם,

    איך יוצאים ממקום הסבל,וחושפים את היהלום שבתוכינו?

    אשמח שתרחיבי הנושא

    ברגשי תודה

    ברכה

    [Reply]

    חני Reply:

    מסכימים לחשוף את כל מה שבחרנו להסתיר.
    את הכאב, את הבדידות. את הקושי. את חוסר השייכות. את הייאוש. את חוסר האונים. את הסודות. את הפחדים. את החולשות. את הכל!!!

    [Reply]

  2. אבי הלויבתאריך 06 ינו 2013 בשעה 11:23 am

    היי חני.. מאמר מדהים… כמה שאני מזדהה עם המאמר הזה. כמה שהוא אמיתי וכואב. הדרך קשה אך התוצאה שווה את הדרך.. תודה רבה חני על כל החומר ועל כל התכנים המעולים שאת משתפת איתנו… מעריך ואוהב אותך מאוד.. יום טובבבבבבב ומלא בקבלה עצמית

    [Reply]

    חני Reply:

    תודה אבי.
    יום טוב גם לך!!

    [Reply]

  3. כלנית יסמיןבתאריך 06 ינו 2013 בשעה 12:55 pm

    את פשוט מדהימה – אני כל כך שמחה שאת מפרסמת ומפיצה את האוררר. אשרייך !!!!

    [Reply]

    חני Reply:

    תודה יקירה :)

    [Reply]

  4. מירבבתאריך 06 ינו 2013 בשעה 2:55 pm

    חני, תודה. זה לא חדש בשבילי אבל כתוב נהדר ומזמין להיפתח.

    [Reply]

    חני Reply:

    תודה יקירה :)
    יום מקסים.

    [Reply]

  5. אסתי כהןבתאריך 06 ינו 2013 בשעה 4:37 pm

    תודה חני על המאמר המדוייק, והמפרה,
    בעבודתי כמאבחנת בשיטת סקארב, דרך צבעים, ניתן לראות מיד באבחון ראשון את היהלום הגלום בכל אדם, את האיכויות ה נפלאות שלו, ואת החסמים שלא מאפשרים לו לחשוף את היהלום, ובטיפול איטי, מקלפים את 13 קליפות הלב, ומשחררים את החסמים, ואת האמונות וחושפים את היהלום לתפארת. ומאפשרים לאדם להיות מי שהוא, גאה, ובעל יכולות נפלאות.
    אסתי

    [Reply]

    חני Reply:

    תודה אסתי על התגובה.
    אני לא מכירה את השיטה. אבל לא מאמינה בגאווה :)

    [Reply]

  6. תלמידהבתאריך 06 ינו 2013 בשעה 7:06 pm

    המאמר נפלא, גם אני חושבת.
    אבל אולי אפשר עוד צעד?
    את בטח לא מתכוונת להחשף ולדבר על הקשיים לפני כל אדם ברחוב. על נזקקות, על חוסר אונים, על צמא לאהבה ולקשר, על היאוש ועל הסודות. נכון?
    להחשף בפני מי? מורה רוחני אחד, מטפלת רגשית אחת, שתי חברות, כל אחת מהן בחלק אחר של המעמקים הכאובים האלה. רשימות אישיות, פה ושם שיחות עם אמא ועם אחיות. לא מספיק?
    אני בטח נשמעת מיואשת, וזו אכן האמת. אבל זה לא באמת עוזר. צר לי. מנסיון. בכל אופן – לא אצלי.
    טוב, מאז שאני קטנה אומרים לי שאני מיוחדת… כנראה בגלל זה.
    יש מה לעשות הלאה, אחרי שכך הדיבורים האלה, והחשיפות,והמכתבים שנשלחו ואלו שלא נשלחו, והדיבורים הרגשיים, וההליכות בתוך הכאבים – אחרי שכל אלו לא עזרו?
    הם קידמו, ללא ספק. הם הוליכו המון, בעזרתם עברתי כברת דרך ארוכה, אבל אל היעד טרם הגעתי. ויותר מדי זה כמו פחות מדי. אני לא מרגישה שלעשות עוד מאותו דבר יביא תוצאה אחרת.
    אז מה עכשו?

    [Reply]

    חני Reply:

    יקירה,
    הצעד הבא הוא להעז לחשוף את השם האמיתי שלך. ולהפסיק להסתתר מאחורי הכינוי שבחרת :)
    כל מה שעשית עם המורה, המטפלת, החברות הם רק הכנה לחיים האמיתיים.
    החשיפה אמורה להיות מול ההורים. מול המשפחה הקרובה. מול בן הזוג שלך. מול החברה שבה את חייה.
    את צריכה להסכים לשלם את מחיר החשיפה המלאה!
    חיבוק גדול!

    [Reply]

    אורית Reply:

    הזדהיתי עם ה"תלמידה" כשקראתי את התגובה שלה ובאמת כמוה חשתי שעברתי כבר את כברת הדרך הזו. אבל כמו בזורבה היווני, הייתי המלומדת שבולעת כל ספר ומתנסה בכל טכניקה מלבד טכניקת העל- החיים. הפלאת אותי חני בתשובה המדויקת שלך. אני חשה שזה נכון לי להיות אני האותנטית עם הסביבה שלי גם אם זה הדבר המסוכן ביותר שעשיתי עד כה.

    [Reply]

  7. יעלבתאריך 06 ינו 2013 בשעה 11:41 pm

    חני יקרה!
    את מדהימה כלכך,וכמה זה נכון לחשוף רגשות וקשיים, בקיצור להוריד את התדמית ששמנו על עצמנו כל השנים, מאז שדיברת על זה אני עושה זאת,ונכון זה לא פשוט–כי זה מלווה בהרבה כאב בדרך,אך אני חייבת לומר שזה שווה, תודה רבה חני על היותך כאן, ומודה לבורא עולם שנתן לי את הזכות להכיר אותך,
    תבורכי מפי עליון!יעל,

    [Reply]

  8. חניבתאריך 07 ינו 2013 בשעה 1:00 pm

    זה באמת שווה.
    תודה גם לך יעל יקרה!!!

    [Reply]

  9. נועהבתאריך 07 ינו 2013 בשעה 7:52 pm

    מקסים, מרגש ואותנטי

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *