דצמ 02 2015

תאילנד – לא כל הנוצץ זהב…

אנחנו בתאילנד.

וכן. יש לילדים שלי תמונה עם טיגריס. תמונה בשוק הצף. תמונה עם תאילנדים עם כובעי קש. ונסענו במעבורת וראינו איים מהממים. ויש לנו מלא תמונות יפות.

ולמתבונן מהצד אנחנו נראים הכי מאושרים.

ואולי יש כאלה שמהנהנים בראשם ומרגישים בליבם שככה הם היו רוצים לחיות. ומקנאים ואומרים לעצמם – "וואוו".

ואולי יש כאלה שמסתכלים וקוראים ומרגישים החמצה על החיים השגרתיים שהם חיים. ואומרים לעצמם – "וואלה. זאתי חיה כמו שהיא חולמת"

אבל…

לא כל מה שנוצץ זהב.

לא כל מה שמצטלם טוב ואפילו נכתב טוב הוא אכן מרגיש טוב.

זה לא החוץ. זה הפנים.

ובפנים אני בבלגן גדול.

האמת, שלא קל לי.

ממש לא קל לי.

המסע הזה בינתיים הוא יותר התמודדות מהנאה בשבילי.

יש רגעים יפים. יש הרבה רגעים מהנים. ובכל זאת צפים בי כל כך הרבה מקומות והתמודדויות. שלפעמים אני אומרת לעצמי: "לעזאזל. מה את צריכה את כל זה. תחזרי לארץ. שימי אותם בבית הספר. תמשיכי בשגרת חייך. יהיה לך קל יותר".

מתחילת הטיול, זאת אומרת כבר מעל שלושה חודשים. אני סובלת.

אני סובלת בגלל התודעה שלי.

אני סובלת בעיקר בגלל הרצון שלי במשהו אחר.

דווקא עכשיו כשאני בדרכים. מקומות שחשבתי שהשלמתי איתם נפתחו שוב ומבעבעים בתוכי בלי יכולת להפסיק.

אני מטיילת ומקנאה בכל אותם שמטיילים בחופש. בלי אחריות ועול של 4 ילדים על הראש.

מה לעשות. הילדים שלי חוץ מזה שהם ילדים. הם גם חרדים. והם גם בורגנים.

בעוד שאני יכולה (ורוצה) לנוע ממקום למקום בלי תכנון.

בעוד שאני יכולה (ורוצה) להיזרק במקומות לא מתויירים. אבודים. קטנים. אותנטים. רחוקים מהציוויליזציה.

בעוד שאני יכולה להסתפק במלפפון לארוחת בוקר ובמנגו לארוחת ערב.

בעוד שאני נהנית לשבת בבתים של מקומיים ולנסות לעמוד על טיבם.

הם לא.

המעברים קשים להם.

הם רעבים.

הם מחפשים נוחות.

קשה להם שינויים.

קשה להם טלטולים.

הם נגעלים מכל מיני דברים.

אין להם כוח לטרקים ארוכים.

הם חובבי אטרקציות וארוחות מושקעות.

משעמם להם בנסיעות.

האינטימיות האינטנסיביות מוציאה מהם מריבות והצקות אחד לשני.

הודים, תאילנדים ובני תרבויות אחרות לא מעניינים אותם. בעיקר שהם לא מבינים אנגלית.

והם גם כל הזמן רוצים שאקנה להם ולא מבינים מה זה לחיות עם תקציב מוגבל ומצומצם.

וזה קשה לי.

קשה לי הפער בין הרצון שלי. בין התשוקה הפנימית שלי לתנאי החיים שלי בפועל.

קשה לי הפער בין תמונת הטיול האידיאלית שלי למימוש בפועל.

כך שמתחילת הטיול יש בי משהו שכל הזמן רוצה אחרת.

מקום פנימי שמסתכל על אחרים ומקנא בהם. רוצה גם.

מקום פנימי שמספר לעצמי סיפור ש:"לו יכולתי כך… הייתי מאושרת."

"לו יכולתי לטייל כמו הבחור שמטייל כבר 3 וחצי שנים ונע ממקום למקום ללא עול ומחויבות רק לפי הרצון שלו"

"לו יכולתי להיות כמו הזוג הצעיר הזה שמטייל על אופנוע וחורש את הודו"

"לו יכולתי להיות כמו הגבר הזה שמטייל כבר 15 שנה על חשבון ירושה שקיבל"

"לו יכולתי…"

מיליון סיפורים שאני מספרת לעצמי ומונעים ממני להשלים עם תנאי החיים שלי ולמצוא את החופש וההנאה בתוך מה שכן יש לי.

כן. אני לא יכולה להיות עכשיו בת 25 נטולת כל עול וחופשיה לגמרי.

וכן. אני יודעת שגם זה סיפור. כי אני מכירה יותר מידי בני 25 שנטולים כל עול וחופשיים לגמרי ובכל זאת מרגישים כבולים. ומרגישים רע ומסתכלים החוצה.

הסיפור שלנו על המציאות הוא זה שתוקע אותנו.

הסיפור שלי על המציאות הוא זה שתוקע אותי.

בסופו של דבר הרצון שלי הוא לחוויה פנימית של חיבור ואחדות.

הרצון הפנימי שלי הוא בהתכללות מלאה.

הרצון הפנימי שלי הוא לחוות את החיים בעוצמה.

להתאחד עם החיים ועם עצמי.

הטיול הוא בסך הכל דרך. צורת החיים היא משנית לרצון המהותי שלי.

אני מזכירה לעצמי שאנשים יכלו להיות בגטו בזמן מלחמת העולם השנייה ובכל זאת להיות במצב תודעה של חיבור ושלמות. ואנשים יכולים מאידך לשבת בחופשה חלומית באיזה אי יוקרתי ולהרגיש כלואים ואסירים.

זה הכל בפנים.

הטיול הזה הוא עבודת נפש יומיומית בשבילי.

מבינה על בשרי את האמרה שמי שיש לו מנה רוצה מאתיים.

ומנסה שוב ושוב להזכיר לעצמי. שכן. יש לי בחיים הרבה לא. יש הרבה דברים שלא אפשריים בעבורי כיום ואולי גם לעולם לא יהיו אפשריים בשבילי.

אני מוגבלת מאד כלכלית. דתית ומשפחתית.

ויחד עם זאת זה לא סוף העולם.

מסתבר שאין, אין סוף אפשרויות.

כלומר יותר מדויק, יש אין סוף אפשרויות. אבל הם לא בלתי מוגבלות.

הם מוגבלות בהחלט.

אני לא יכולה להיות בלי הילדים שלי. אני לא יכולה להיות צעירה יותר. לא יכולה להיות גבוהה יותר. כשאני בתאילנד אני לא יכולה להיות בהודו. כשאני מחליטה לא לעבוד ולא להתעסק בשום דבר, אני לא יכולה לנהל את העסק שלי. כשאני פונה ימינה אני לא יכולה לפנות שמאלה.

לכל בחירה שלי יש מחיר.

תנאי החיים שלי נעים בתוך מסגרת. אני יכולה להרחיב את המסגרת. אבל אין לי חופש מוחלט.

החכמה היא למצוא את הדרך ליהנות עם מה שיש לי ולהרגיש שלמה עם זה.

החכמה היא להיות כאן ולהיות כאן בצורה מלאה.

החכמה בשבילי היא להפסיק להסתכל החוצה. להשלים לגמרי עם המציאות.

הגם שלכאורה אני משלימה ומקבלת אותה. יש שם משהו בתוכי שעדיין נאבק. שעדיין אומר לעצמו – "אם…" "לו רק…"

לקבל בצורה מלאה את מה שיש ומתוך זה לנוע.

הרצון במשהו אחר לוקח לי את מה שיש.

ותכלס', יש לי הרבה.

אלו מילים יפות.

עכשיו מה שנשאר לי זה 'רק' לחיות את זה וליישם את זה.

אם אשיג את זה, השגתי הכל.

אוהבת אתכם. תודה שאתם קוראים אותי.

אני מתנצלת בפני כל אותם אנשים מדהימים ששולחים לי מיילים אוהבים ואכפתיים. לא תמיד אני פנויה נפשית להגיב ולהתייחס. יותר מידי אני מכונסת בעצמי במסע הזה.

קשה לי מאד שאין לי מספיק מרחב אישי. אין לי מספיק רגעי שקט לבד.

ובכל זאת אני אוהבת כל אחד מכם. אני קוראת הכל ואכפת לי מכל מייל ומייל שמגיע אלי.

חיבוק ואהבה

חני

12 תגובות

12 תגובות לפוסט “תאילנד – לא כל הנוצץ זהב…”

  1. דבורהבתאריך 02 דצמ 2015 בשעה 9:25 am

    היי חני,את מדהימה. מקנאה בך על האומץ ללכת בדרך שלך למרות שיש לה מחיר,על הכנות שלך להודות שלא הכל בה נוצץ ועל העבודה המיוחדת שאת עושה,את נותנת לי המון חומר למחשבה ואולי יבוא יום ואתמלא באומץ ללכת בשביל שלי בלי להסתכל לצדדים.את השראה!

    [Reply]

  2. מתיבתאריך 02 דצמ 2015 בשעה 9:45 am

    וואוו
    איזה אתגר , להנות למרות כל האחריות והמגבלות שיוצרים ארבעת הילדים ( שאת מתארת )
    יכול להציע לך תרגיל (שאני עוד לא שם)
    ללמוד לאהוב ולענג את עצמך דרך מגע אוהב ומלטף , דרך התחושות , ללא פנטזיות , עם נשימות ואולי קולות .
    נדמה לי שמי שמצליח להקשיב לעצמו , להעניק לעצמו , לא זקוק למשהו אחר …
    עכשיו שאני כותב לך זאת , אני
    חושב שאולי זה נכון גם עבורי …
    תודה
    מתי

    [Reply]

  3. אורית יעריבתאריך 02 דצמ 2015 בשעה 9:56 am

    חני יקרה,

    ככ נהנית לקרוא את כותבת בפתיחות וכנות שזה נוגע בכל אחד.
    אני מתמודדת עם תהליך גירושין שבחרתי בו, אבל התהליך ככ קשה ומכאיב, עליות ירידות והרבה עצבות.
    מרישה כמו ציפור פצועה שנפשה מבקשת להירפא.
    אני מנסה למצוא בתוכי את הרגעים הקטנים של האושר והשמחה ולאמץ אותם.

    והכי חשוב ללמוד שוב לאהוב את עצמי ולראות את כל מה שהאחרים רואים בי ולהאמין שזאת אכן אני

    [Reply]

  4. שלמהבתאריך 02 דצמ 2015 בשעה 11:39 am

    חני היקרה אני מה זה מבין כל מה שכתבת אני בעצמי בתור בחור לפני מעל 15 שנה הייתי אדם שמסתדר בכל חור שזרקתי עצמי חרשתי את אירופה כי נולדתי באירופה חשבתי על כל החיים המשוגעים והייתי דתי ארגנו אם חברים ועשינו מסע לדוגמא רכס הרים באנגליה רגלי מסע שתוכנן בקפידה כל החברים אחרי כמעט יום מסע נשברו וחזרו והתכנון היה כמעט שבוע נשארתי לבד החלטתי להמשיך על אף הסכנות האדירות שחלק מהטיול חייבים לעזור אחד לשני היה ציוד רפואי ציוד הגנתי וכל מה שאפשר להרים לבד עזבו אותי וחזרו למוקד המפגש והחלטתי להמשיך היה מאוד קשה בהתחלה ולא נהנתי מכלום לא רציתי להרגיש מבואס חשבתי כל מה שאפשר כדי להצליח מה שרצינו הייתי בטיול הזה כמה פעמים במצבים בלתי אפשריים ומה שבסוף הצלחתי גם להנות עצרתי באיה מקום והסתכלתי על כל מה שמסביבי ואמרתי ברגע זה כל מקום מה שיהיה אני חייב בחסד השם עלי להנות מכל דבר גם מדברים מתסכלים ושוברים ואז פעם ראשונה הוצאתי המצלמה וצילמתי את עצמי אם הנוף ואמרתי לא זז עד שאצלם את עצמי יותר שמח ומחויך ונסיתי לחשוב בכל מיני ויברציות שזה המצב הכי טוב שאפשר מאותו רגע התחלתי להנות גם במצב שגנבו לי ציוד חיים גם בזמן שהנשרים לקחו את האוכל שהכנתי לעצמי כדי לשרוד אמרתי לעצמי בורא עולם אוהב אותי וזה המצב הכי טוב שאפשר והתחלתי לשיר ולבכות מהתרגשות ואז לקחתי בתור חוויתי ואז פגשתי משפחה שעשתה חלק מהמסלול אם ילדים קטנים היו שבורים ולא יכלו להנות היו מלאי תסכול בערך כמו שסיפרת אמרתי לעצמי לא יכול להבין אותם למה הלכו ואיך מתמודדים אם המחשבות שהולכים אם הצרכים של הילדים החלטתי שאני נהיה משפחה שלהם ועוזר להם להתמודד ולגרום להם סיפוק וגם הצלחתי להנות ולשמח במקום שהיו אם כל הבעיות אבל הכי חשוב שאני הרגשתי סיפוק אדיר ולקחת תובנה לחיים שדווקא במצב שנראה הכי דפוק זה המקום שאפשר הכי להתרומם ושזה המצב הכי טוב שאפשר ודווקא זה המצב להנות הכי שאפשר אני בטוח שאם תנסי לחשוב שזה המצב הכי טוב שאפשר ותנסי להנות מהמצב שאת נמצאת בו תמצאי הרבה מאד יצירתיות וגם הילדים יהיו הרבה יותר יצירתים ותהנו מכל רגע כל שתשמרי את מגבלותייך חזק יעזור להיותעוד יותר מאתגר ויצירתי כתבתי רק מסע אחד ששינה לי את הגישה לחיים בקצרה אני מאחל לך הכי בהצלחה .ועוד דבר אל תחשבי שלבד או עם בן זוג שעושים מה בא להם נהנים יותר להפך מרגישים יותר רקנות דווקא המגבלות מאתגר ונותן סיפוק כל פעם שאת צולחת אותם.אז אין לך מה לקנאות בהם הייתי בשניהם ואני אומר לך בוודאות שזה נחרט אצלי הסיפוק כשהיה סופר קשה והיה עם משפחה הנפלאה שפגשתי ולכן כתבתי את המסע הזה דווקא כי במציאות נהניתי הרבה יותר ומצאתי את עצמי והגעתי להרבה הבנה ומודעות לחיים .

    [Reply]

  5. שלמהבתאריך 02 דצמ 2015 בשעה 11:42 am

    פשוט אני רואה שלא נשלח אכתב בקצרה שתדעי שדווקא אם כל המוגבליות נהנים יותר לבד ולעשות מה בא זה נותן תחושה סופר רקנות

    [Reply]

  6. אביבתאריך 02 דצמ 2015 בשעה 3:24 pm

    הסיפור שלך הוא הסיפור של כולנו, עליות וירידות, רק צריך לדעת שהחיים הם כמו טרמפולינה הנפילה היא הגורם לעלייה וקפיצה גבוהה יותר, אין לי ספק שהילדים שלך מגלים עולם נפלא ומגוון שאף ילד ממוצע לא יתפוס בדעתו אולי כל חייו, הקוראים כולם שואבים ממך עוז ותעצומות כשמסתכלים לבאר ומגלים את השקיפות שלנו על המים. מה שבטוח שהקב"ה נטע בך כוחות גדולים וכושר ביטוי וכתיבה יוצאת דופן כדי להוכיח לנו את יכולתיך יכולתינו

    [Reply]

  7. ג'יל לויבתאריך 02 דצמ 2015 בשעה 3:59 pm

    כל פעם שנשלח אלי מייל ממך לגביי יש משמעות יש מסר. אני מוצא את עצמי אוהב וחוסד עם פתיחות וכנות שלך. את נוגעת אמיצה והלב שלי נפתח אלי לאין סוף. בגווני המסע שאת בחרת לעבור הוא מסע של למידה על עצמך בעוד רובדים, למידה שאין בה רע או טוב אלא התפתחות אולי מטלטלת אבל יש {תכפילי את היש} כך אני רואה – דוגמה חיה של אישה של אמא שכל בחירה שהיא עושה היא בדיקה לנתיב שהיא התחייבה לפסוע בו.
    המסע שלך הוא פנימי למחוזות חדשים של "עצמי" לא משנה המקום או הגיל. ההתבוננות שלך פנימה מלמדת אותי שלכל דבר שצץ בחיינו יש לו אכות מול סיטואציות {כמו פחד, קינאה או אמפטיה} אם זה מהגבוה אל הנמוך בסקלת הרגשות שלנו ומכאן אני מוצא משמעות לנבוע מהיש להתמיד ולהתחדש.
    את בוראת מציאות של הלכה למעשה. כל מה את כותבת מלמדת מנכיחה בשטח כדוגמה אישית.
    אני בהרגשה שהילדייך ברי המזל יזכרו לכל חייהם את הטיול הזה כערך מוסף שהכל אפשרי ושהחופש נמצא מעבר למה שנראה בחוץ.
    בהודייה ובאהבה

    [Reply]

  8. אטהבתאריך 02 דצמ 2015 בשעה 11:53 pm

    לחני שלום. חזקי ואמצי, שה' שנתן לך את הנסיונות יתן לך הרבה אמונה וכוח- להמשיך עם האמת הפנימית שלך- שזה דבר עצום ונדיר וגם שיתן לך הרבה כוחות לשלם את המחירים. שיהיה לך קל יותר והרבה שמחה, אמונה ואושר עם דרך האמת שלך ועם הילדים [ה בוודאי מדהימים- כמו שאמא שלהם ]שלך. רק דתיים [כולל חרדים]יכולים להבין לעומק ממש -כמה שאת אמיצה ומיוחדת ונדירה . הרבה חיבוקים ונשיקות וכל האיחולים הטובים, ממני אטה מחברון- מערת המכפלה.

    [Reply]

  9. פנחסבתאריך 03 דצמ 2015 בשעה 12:24 am

    כיף לקרוא אותך שוב, חני.
    זה נוסך בי כוחות חדשים להמשיך במסע הפרטי שלי – על אף כל הפיתויים והמהמורות שבדרך.
    תמשיכי לגדול, את השראה לכולנו !

    [Reply]

  10. יהושעבתאריך 03 דצמ 2015 בשעה 2:45 pm

    אני לא בטוח כי ה"רצון" שבשמו יצאת לטיול הוא אכן הרצון הפנימי המקורי, ויתכן מאד כי הוא רק "מייצג" רצון פנימי יותר , חבוי, שבעצם רוצה משהו אחר…..ומכאן גם כל ההתמודדות והקושי…

    [Reply]

  11. משהבתאריך 06 דצמ 2015 בשעה 9:01 am

    חני יכולת לצאת למסע הזה לבד(טכנית ולוגיסטית זה אפשרי)אבל בחרת לקחת איתך 4 מראות שונות שלך ואת מסתכל כול פעם על מראה אחרת ומרגישה מה עולה.
    אני מתפעל ומעריך את הדרך שלך זה לא פשוט לפגוש את עצמך מזויות שונות בעת ובעונה אחת ולהמשיך להיות אתה..
    אוהב לקרא את השיתופים שלך
    משה

    [Reply]

  12. ברכהבתאריך 13 דצמ 2015 בשעה 10:46 pm

    יש לי הרבה מה להגיב! אבל בקצרה! את גדולה מהחיים!!!!
    חיבוק!!

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *