יול 06 2015

אני רוצה למות!

אני רוצה למות!

הקול מבעד לטלפון נאנח בייאוש ואומר לי אני פונה אליך כי אני רוצה למות. אני לא מאמין כבר בכלום. מיואש וכלוא. אני פונה אליך בגלל סיבה אחת. קראתי באחד הפוסטים שלך שגם את רצית למות וחשבתי שאולי תוכלי לעזור לי. לא מאמין אבל אולי…

לקול אין פנים. אבל הלאות עוברת דרך המסך. כבדות ובדידות אינסופית. גבר בן שלושים שנשמע בן חמישים. מה הוא כבר סוחב? אני תוהה לעצמי…

אנחנו מתחילים לדבר והשיחה מתארכת.

אני סוגרת את השיחה ונשארת מהורהרת. נזכרת ברגעים הקשים שלי. בייאוש הזה שהציף כל תא ותא בגופי. בתחושת הכלא ששיתקה אותי וסרסה אותי. בגועל העצום מהעולם. מהסבל. מהרוע. מהשטחיות. מבני האדם.

נזכרת בניכור. בבדידות. בכאב הנפשי האינסופי, שרק כאב פיזי מכוון יכול היה להקהות אותו. ברצון להזיק. בשנאה העצמית היוקדת ובהרס.

נזכרת ומחייכת לעצמי בחמלה.

באותה תקופה העולם הרגיש לי כל כך רע ואכזר. לא ראיתי סיבה לחיות בו ובטח שלא לגדל בו את ילדיי. באותה תקופה אם לא היו לי פחדים רוחניים ודתיים ורגשות אשם כלפי הילדים שלי, סביר להניח שלא הייתי נשארת לשמר את הסבל הזה ולא הייתי יכולה עכשיו לכתוב לכם עליו.

הרגשתי כלואה בכל תחום מחיי.

מצטטת כאן משהו שכתבתי אז:

"בכלא שבו אני חייה כל ביטוי עצמי הוא אסור.

ביטוי מחשבתי – כפירה

ביטוי רגשי – בהמיות

ביטוי נפשי – ילדותיות נלעגת

ביטוי גופני – זנות של ממש.

כבר תקופה ארוכה אני מנסה לצאת מהכלא. מנסה לשחרר מעצמי עוד ועוד דברים דחוקים

אך ברגע של כנות עצמית אני קולטת:

זה לא באמת שאני רוצה לצאת מהכלא.

החרות מפחידה אותי מאד.

אני בסך הכול מנסה שהכלא יהיה קצת יותר נוח ומרווח.

מה יש בה בחרות שהיא כל כך מאיימת?

מה כל כך מפחיד בחופש להיות אני?!…"

– – –

הרצון למות הוא בין הדברים הפחות מדוברים.

כשיש בתוכנו ייאוש פנימי ורצון למות. כשיש בתוכנו פנטזיות מוות כלפי עצמנו או כלפי הקרובים לנו, אנחנו לא ממהרים לחלוק אותם עם אחרים.

וזאת חלק מהבעיה. אנחנו נשארים שם לבד, הבדידות גדלה ובנוסף אנחנו מונעים מעצמנו את היכולת לקבל עזרה במקומות שכמעט ואין לנו יכולת להיחלץ מהם לבד.

כשמטופל מספר לי על פנטזיות המוות שלו. על רצונות ההתאבדות שלו. על הייאוש התהומי הזה שפושה בו בחדרי חדרים. כשהוא חולק איתי את השנאה התהומית לעולם ואת הניכור המייסר הוא עושה צעד. צעד משמעותי ביותר.

זה לא סקסי לדבר על זה. זה מפחיד אותנו. והרבה פעמים החוויה שלנו היא שהסביבה לא תצליח להכיל את עוצמת הייאוש ואת עומק הבור שלנו.

מתי אדם רוצה למות?

כשהוא מרגיש כלוא. כשהוא רוצה אחרת ממה שיש לו, אבל חווה את עצמו כלוא ולא מסוגל להשתחרר מהכלא שלו. כשהפער בין הרצוי למצוי בחיים שלו גדול מידי וקיימת חוויית מוגבלות, חוסר יכולת או תקיעות גדולים מידי לגישור. כשהשנאה וההרס העצמי מאיימים להטביע את כל ה'אני'.

העניין הוא שלרוב הכלא שלנו הוא אשלייתי. הוא כלא נפשי. כלא של דפוסים ואמונות וגבולות שכבר לא משרתים אותנו. בחוויה שלנו אנחנו כלואים, הרבה פעמים אנחנו תולים את הכלא שלנו בסובבים אותנו. בזוגיות הרסנית. בחוסר הסתגלות חברתית. בחוסר יכולת לתפקוד מעשי בעולם. באנשים קרובים שמכאיבים לנו. בקהילה שחונקת אותנו. בנסיבות חיים שבחוויה שלנו אי אפשר לשנות. ברוע שקיים בעולם. בזרות למרוץ החיים ובמערכת שאנחנו לא מצליחים או לא רוצים להשתלב בה.

את העולם אנחנו רואים בצבעי שחור ולבן, כשבדרך כלל השחור הוא השולט.

הכל מרגיש לנו אפור…

אנחנו מתקשים בקבלת עזרה רגשית ובעיקר בעיקר סולדים ושונאים את עצמנו. הגועל והדחייה העצמיים הם אלה שבסופו של דבר הופכים את המצב לבלתי אפשרי.

אנחנו לא מצליחים לברוח מזה. לא מצליחים לברוח מעצמנו. וכשאנחנו בחוויה כזאת קשה כלפי עצמנו, לא משנה את מי נאשים – אנחנו נסבול.

אוהו נסבול.

טוב. אז האמת היא שאף פעם המצב לא אבוד.

התאבדות ומוות הם אולי בריחה טובה אבל בטח שהם לא פיתרון.

ובתכלס' גם חבל למות.

בכל רגע נתון בעולם שלנו קיימים כמה מציאויות במקביל, המציאות אליה נתחבר ואותה נחווה קשורה למציאות הנפשית שלנו. כשהמציאות הפנימית הנפשית שלי היא של שנאה עצמית והרס עצמי ככה אחווה את העולם. כשהמציאות הפנימית הנפשית שלי היא של חמלה, אהבה ושפע – ככה אחווה את העולם.

רוב הפעמים, אנחנו כלואים בכלא של עצמנו. בדרך כלל אלו לא אנשים אחרים שכולאים אותנו. אלא זאת התגובה שלנו אליהם. חוסר הגבולות הנפשיים שלנו שמאפשר לאנרגיה מסוימת מהסביבה לחדור אלינו וכל פעם לקלף מחדש את הפצע הכואב שלנו. לחדור את החומות ולשרוט אותנו עמוק בבטן הרכה והרגישה.

קל להאשים אחרים. והאמת היא שהרבה פעמים הם גם באמת לא בסדר. העניין הוא שבכל רגע נתון יש לנו בחירה. לא תמיד אנחנו מכירים אותה. לא תמיד אנחנו יודעים איך להשתמש בה. לפעמים זה קשה מוות לתפעל אותה. המחיר שאנחנו צריכים לשלם בלבחור במה שנכון לנו [לעומת הנוח] לפעמים מרגיש כבלתי אפשרי.

אבל כבר ראיתי אנשים שעושים שינויים אדירים בחייהם. אנשים שהרגישו כלואים ורק ישבו ובכו חסרי אונים. אחרי תקופה של התחזקות עצמית הצליחו לצאת מהכלא שהם היו בו. הן ברמה החברתית. הן ברמה המשפחתית והן ברמה הנפשית.

הרצון למות עולה כשאנחנו מרגישים שאין פיתרון או שהפיתרון לא אפשרי לנו. לכן כל כך חשוב לגשת ולקבל עזרה. נאמר ש'אין חבוש מציל את עצמו מבית האסורים' קשה לנו לעזור לעצמנו ובטח במקום כזה.

בכל מצב של קושי מומלץ לקבל עזרה, אין צורך להמציא את הגלגל ומותר לתת לאחרים לעזור לנו. אבל במצבי דיכאון, ייאוש ורצון למות – חובה עלינו לגשת לקבל עזרה. הסיכוי שנצליח באמת לעזור לעצמנו לבד הוא קטן מאד.

אולי נוכל  להמשיך לתפקד ולשרוד ולהתנהל ולחיות חיים תפלים נטולי משמעות. אבל בשביל באמת לצאת מהמקום הזה ולחיות בטוב. פשוט לחיות. חובה לקבל עזרה. חובה להכניס מישהו למקום הכי אינטימי, חלש ופגיע שלנו.

אין שום צורך להתמודד לבד. ואם טיפול זה משהו שכלכלית יקר לכם אז גשו לרווחה. פנו למרכזי סיוע טלפוניים. לקופות החולים. יש מי שיוכל לסייע.

בסופו של דבר כולנו חיים בתוך הקשר קהילתי/משפחתי/זוגי/חברתי מסויים. כולנו משלמים מחיר מסויים וזה בסדר. זה חלק מהיותנו יצורים חברתיים. אבל כשהמחיר גדול מידי ומסרס את ה'אני'. אין חובה לשלם אותו גם כשלכאורה זה לא נראה ככה והמחיר נראה הכרח.

שום דבר הוא לא אבוד. שום מצב הוא לא אבוד.

גם כשיש לך חומרית הכל ואתה מרגיש שהכל תפל, חסר משמעות ושאין לך עניין בכלום. גם אז זה לא אבוד.

גם כשאתה כל כך שונה מהמקום שבו אתה חי ומאיך שאתה נראה. גם אז זה לא אבוד.

גם כשאתה לא מצליח להתנהל עם העולם ולא מבין איך זה שכולם מצליחים ורק אתה קבור בתוך החרא העצמי שלך. גם אז זה לא אבוד.

גם כשאת שקופה. בלתי נראית וכזאת שלא לוקחים אותה בכלל בחשבון. גם אז זה לא אבוד.

גם כשאת כל כך ריקה וחסרה. גם אז זה לא אבוד.

גם כשהעולם מגעיל אותך. בני אדם מגעילים אותך. האנושיות. הבהמיות והגוף מגעילים אותך. גם אז זה לא אבוד.

אם אתם מזדהים עם משהו ממה שכתבתי עליו – גשו לקבל עזרה.

שינוי אפשרי.

טוב אפשרי.

שמחה אפשרית.

עניין ומשמעות אפשריים.

קרבה. אהבה. אכפתיות וקשר אפשריים.

ביטוי עצמי אפשרי.

והם אפשריים גם בעבורכם.

– – –

הדרכות שלי שיוכלו לעזור לכם בנושא:

העולם הפנימי שלי מסוד לעוצמה

– להרגיש טוב וראוי גם עמוק בפנים

לחיות ללא תחפושת

הדרך להתאהב בעצמך מחדש

וכמובן, תוכנית הליווי 'לחיות ולממש את הפוטנציאל שלך ב100%'

אשמח לשמוע מכם כאן בתגובות,

הרבה אהבה וטוב,

חני

4 תגובות

4 תגובות לפוסט “אני רוצה למות!”

  1. זיובתאריך 06 יול 2015 בשעה 5:47 pm

    יכול להעיד על עצמי שבתהומות הייאוש שחוויתי אכן ראיתי את המוות כמוצא של קטיפה מכלא החיים, ואף פנטזתי על מות אנשים קרובים לי כ"פתרון אידיאלי" לבעיותיי וכמוצא מהכלא הדמיוני.

    אולם רק כשהסכמתי להתחבר אל הכאב שלי ולזהות את התפיסות השגויות שאני בוחר להיאחז בהם, אם מתוך פחדים ואם מתוך אמונה שלי לא מגיעה החירות לחיות את חיי בשלמות, רק כשהודיתי כלפי עצמי בכנות שהכלא שלי מבוסס על אמונותיי הפרטיות ותו לא – רק אז התחיל תהליך היציאה מן הכלא.

    תודה שאת מתאמצת וכותבת על מנת לעזור לאחרים מנסיונך.

    [Reply]

  2. ויקי פרנסהבתאריך 06 יול 2015 בשעה 5:47 pm

    מרגישה שרוצה למות ביומיים האחרונים,בעצם,שהייאוש וחוסר האונים סוגר עליי ואז פתאום המייל הזה ממך שכל כך כל כך כל כך הקל עלי.
    אני בטיפול פסיכולוגי אך כלואה בתוכי…
    אשמח אולי להיעזר בך.

    [Reply]

  3. גלעדבתאריך 07 יול 2015 בשעה 12:38 pm

    תודה רבה חני!

    [Reply]

  4. בעז קאופמןבתאריך 10 יול 2015 בשעה 12:10 am

    תודה רבה לך חני! את אישה מדהימה…

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *