יול 22 2012

מה באמת מנהל את החיים שלנו?

הקייטנות נגמרו והילדים בבית. אני יושבת מאוחר במוצ"ש לכתוב פוסט כי כשהילדים בבית שום דבר לא באמת צפוי.

מידי חופש מתגנבת לי המחשבה, שלפי הטבע, היינו אמורים לחיות כך כל הזמן. הילדים היו אמורים להיות בבית תמיד. כיום, אנחנו חיים כ"כ רחוקים מהמצב הטבעי שלנו. עד שלהכניס את הילדים לכלובים בשם בית ספר זה נראה לנו הנורמאלי. וכשהילדים בבית, זה נראה לנו כעול.

אבל יחד עם המחשבה הזאת אני לא עוד לא מלאך, וקשה לי לראות את עצמי עושה הום סקולינג לילדים שלי (למרות שהייתי רוצה להיות מסוגלת) אז לפחות בחופש אני מנסה שיהיה כמה שיותר כיף, מעודד יצירה ושמח. ובכל זאת אני עדיין מוצאת את זה כאתגר לא פשוט. שהרבה פעמים מתנגש עם העשייה האישית שלי.

להיות חופש שלם עם ילדים ללא מסגרת של בית ספר, זאת הדרך המעולה ביותר שמצאתי, לנפץ לעצמי את כל האשליות על "מוארות" אישית. ולהראות לי בדיוק איפה נשארה לי עוד עבודה…

בכולופן, לא על זה אני התכוונתי לכתוב לכם :) היום אני רוצה לכתוב קצת על החסרים שמנהלים את חיינו. בפוסט הקודם כתבתי לכם על החשיבות להכניס את הרצון שלנו לחיים. כיוון שחיים ללא רצונות אלא רק מתוך צרכים, הם חיים ללא סיפוק. הם לא באמת חיים אלא סוג של התבוננות על החיים בלי ממש להיות חלק מהם.

היו כמה אנשים שממש התקוממו ושלחו לי מיילים נזעמים. כיצד אני אומרת לפנות מקום לרצונות שלנו. הרי יש לנו תכלית ומטרה בעולם ואיך אנחנו יכולים לתת במה לרצונות שלנו. שהרבה פעמים יהיה רצונות נחותים ואולי אפילו שפלים ביותר.

אז ככה, לפני שאני אגיע למקום הזה שבו אני אסביר שוב שמה שחשוב בחיים זה האיזון ויכולות הבחירה שלנו. אני רוצה להרחיב קצת על מה שמנהל אותנו בחיים.

כבר כתבתי לא אחת על החסר שלנו בחום שמנהל לנו את החיים. אבל אני אשתדל להרחיב קצת יותר.

בני אדם לא יכולים להתקיים ללא חום ותחושת שייכות. אדם שיגיד שהוא אינו זקוק לתחושת שייכות הוא בהכרח משקר או שהוא ממש לא מודע לעצמו. כמו שדגים זקוקים למים בשביל לחיות כך אנחנו זקוקים לתחושת שייכות בשביל להתקיים.

בני האדם הם יצורים עדריים. כשם שחייה עדרית בטבע לא מסוגלת לשרוד ללא העדר, כך בני האדם נולדים ללא יכולת לשרוד מבלעדי החברה.

המושג חברה יכול להיות שונה מאחד לשני, אבל גם טיפוס אינדבדואל חייב עוד יחידים שיהיו יחד איתו. תחושת השייכות, היא תחושת החיבור שלנו לעדר.

כיצד מתפתחת תחושת שייכות?

תחושת שייכות מתפתחת בילדות, עד גיל 3. החום שאנחנו מקבלים מההורים, בעיקר מאמא, הוא זה שמפתח בנו את תחושת השייכות.

מה זה חום?

חום זהו החלק החומרי, החלק הפיזי של האהבה. חום זה אהבה שמבוטאת ונתפסת דרך החושים – זה מגע, מבט רך, טון דיבור רך ומתנגן, חיוך וכדו'.

עד גיל 3 מה שאנחנו צריכים זה חום. ועוד חום. ועוד חום. עד גיל 3 אנחנו אמורים להגיע לאיזשהו שובע בחום. במידה והגענו לשובע בחום. במידה והמיכל שלנו מלא, לאחר גיל 3 הצורך שלנו בחום הופך לרצון. הוא מפסיק להיות הישרדותי ומתחיל להיות בחירה. אני כבר לא חייב את החום בשביל לשרוד, אני אומנם רוצה אותו כי זה נעים לי – אבל יש לי יכולת בחירה לגבי זה.

כאמור, עד גיל 3 הצורך בחום הוא חיוני להישרדות שלנו, הוא צורך הישרדותי שנחוץ לקיום שלנו. טבעם של צרכים הישרדותיים שהם לא יכולים להגיע לרוויה מתמשכת. כאשר אני חסר צורך הישרדותי, אני לא מסוגל להתפנות לשום דבר אחר. לדג' אם אני רעב מאד ולא אכלתי כמה ימים, אני לא יכול להיות פנוי לכלום ומה שיש לי בראש זה כל הזמן אוכל. כאשר קיבלתי את האוכל – אני נרגע. הצורך שלי קיבל סיפוק ואני בטוח שאני על פסגת האושר.

אבל מה קורה לאחר כמה שעות? הצורך באוכל מתעורר שוב

כך גם לגבי חום. חום בשביל ילד קטן (עד גיל 3) הוא הישרדותי, זאת אומרת, שהצורך לא יכול להגיע לסיפוק אמיתי. וכמה שנמלא אותו, לאחר כמה זמן הצורך יתעורר שוב. לאחר גיל 3 התמונה משתנה והצורך בחום מפסיק להיות הישרדותי.

אמרנו שהחום, הוא המפתח לתחושת השייכות. לכל אחד מאיתנו כמות שונה של חום שעלינו לקבל בשביל לחוש שייכים. אנחנו נחוש שייכים כאשר כלי הקיבול שלנו לחום יהיה מלא. כאשר נחוש ביטחון מלא שאנחנו אהובים בגלל מה שאנחנו.

כאשר כלי הקיבול שלנו מלא, אנחנו מרגישים שאוהבים אותנו בגלל שאנחנו זה אנחנו, וזה מקנה לנו את הביטחון שלא ינטשו אותנו וזה מה שבונה בנו את תחושת השייכות הבסיסית לחברה, למשפחה ולחיים.

כל עוד וכלי הקיבול שלנו לא מלא, לא תהיה בנו החוויה שאוהבים אותנו בגלל מה שאנחנו. ככל שכלי הקיבול שלנו יהיה ריק יותר, נרגיש פחות אהובים, פחות שייכים ופחות מסופקים.

העניין הוא, שלא תמיד זה קשור להורים שלנו. לפעמים ההורים שלנו נתנו לנו את מה שהם יכלו, ולנו זה לא הספיק כיוון שמראש הגענו עם צורך, עם כלי קיבול מאד גדול לחום.

עכשיו, בא נאמר שהגענו לגיל 3 והכלי קיבול שלנו לחום עדין לא מלא. מה קורה אז?

אנחנו נשארים תקועים רגשית בגיל צעיר מאד. כיוון שהצורך בחום לא הופך להיות בחירה. הוא נשאר כצורך שמנהל אותנו. אנחנו חיים בחסר מאד עצום בחום – והחסר הזה מתחיל להכתיב לנו את החיים.

כמובן שזה לא ממש נעים להראות את זה לכולם, אז בנוסף לזה שזה מנהל לנו את החיים אנחנו גם מתחילים להשקיע מאמץ להסתיר אותו וכאן נכנסים לתהליך של המרת המהות שלנו לתדמית. (אני מרחיבה על התהליך במגזין לאנשים חושבים – לחצו כאן עכשיו לגישה מיידית ובחינם!)

ומתחילים לחיות בפיצול. כאשר מצד אחד יש את הגיל הנפשי הבוגר שאנחנו מחצינים, שזאת התדמית שאנחנו עוטים על עצמנו. ומצד שני בתוך תוכנו יש את הגיל הרגשי הצעיר, הצרכים הרגשיים הקדומים והחסר העצום בחום שמנהלים את חיינו.

וכאן אנחנו חוברים לפוסט של שבוע שעבר – כאשר בתוך תוכנו הגיל הרגשי שלנו הוא צעיר והחסר הרגשי שלנו הוא זה שמנהל אותנו, טבעי שהרצונות שלנו שנגזרים גם מהחסרים שלנו יהיו הרבה פעמים רצונות ילדותיים, רצונות אנוכיים, רצונות דביליים ואפילו רצונות של דברים אסורים.

אבל אז מה? אז מה אם יש לנו רצון שאנחנו שופטים אותו כשלילי?

כל עוד שאנחנו נשאיר את אותו רצון מודחק – הוא גם ימשיך לנהל את העשייה שלנו. הוא גם יתסוס בתוכנו עד שיסריח, יגדל ויקבל פרופורציות לא הגיוניות. וגם יגרום לנו לחיות (?!) ללא סיפוק. ללא תחושת משמעות. מלאים בקונפליקטים פנימיים ובשנאה פנימית.

לנפש שלנו יש טבע כזה, שהצללים מפחידים הרבה יותר כשהם נמצאים בחושך. כאשר אנחנו מוציאים את הצללים שלנו לאור – אנחנו רואים הרבה פעמים שהשד הוא לא כזה נורא. כאשר אנחנו מסכימים לעצמנו, קודם כל להכיר ברצונות שלנו ולהודות בהם ואח"כ אפילו מעיזים לבטא אותם – הרבה חופש נכנס לחיים שלנו.

אנחנו לא יכולים לצפות שהרצונות שלנו יהיו רצונות של אנשים נעלים, בוגרים רגשית ומפותחים נפשית – אם אנחנו מדלגים על השלב שבו אנחנו מוציאים את הרצונות הנחותים יותר לאור. את הרצונות שמונעים מהחסרים שלנו.

זה מזכיר לי שלפני שנים כשהייתי בטיפול, היה לי פחד עצום מלהרגיש את הרגשות שלי. הפחידו אותי בעיקר הרגשות הנחותים. ואמרתי אז למטפל שלי, שאני רוצה להרגיש אבל רוצה להרגיש את הרגשות המפותחים יותר. שלא בא לי להיעלב כמו תינוקת ולא בא לי לכעוס על קטנות. ולא בא לי לקנא, ולא בא לי לחוש תחושת עליונות ועוד. אני רוצה להרגיש וגם לא להיות במקום כזה שדברים כאלו נוגעים בי.

וזה היה מגוחך. יודעים למה? כי אי אפשר לדלג שלבים. כמו שאי אפשר ישר לקפוץ מגיל 3 לגיל 50. כך אי אפשר לעבור מצרכים ורגשות של ילד לצרכים ורגשות של בוגר בבת אחת.

חייבים לעבור תהליך של התבגרות. ותהליך של התבגרות אומר, שיכול להיות שכרגע הרצונות שלנו, הם רצונות של ילדים קטנים – אבל אין מנוס. הם לא יהפכו להיות רצונות רוחניים אם לא נסכים לבטא את מה שיש עכשיו.

אנחנו יכולים להשלות את עצמנו ולארגן לעצמו סדרת רצונות מוזמנת מראש שמותאמת לאידיאליים שלנו. אבל זה לא ישפיע. זה לא ישפיע על הרגש. זה לא יהיה אנחנו. זה אולי יהיה שלנו אבל זה לא יהיה מי שאנחנו באמת.

כרגיל, הפוסט כבר ארוך ואני שוב מרגישה שרק גירדתי את תחילת הנושא.

אני מזמינה אתכם לפרט בתגובות על איזה נושאים הייתם רוצים שארחיב יותר ועל מה מעניין אתכם לשמוע.

תודה שנשארתם איתי עד הלום, (אם אתם עדיין כאן, אז כבר בבקשה תפרגנו בלייק ותשתפו…)

רק טוב,

חני

נ.ב. וכמו שאמרתי, לא משנה באיזה גיל רגשי אתם תקועים – האיזון הוא המפתח. האיזון הוא זה שיוצר את הבחירה…

2 תגובות

2 תגובות לפוסט “מה באמת מנהל את החיים שלנו?”

  1. אבי הלויבתאריך 22 יול 2012 בשעה 11:05 am

    שלום חני… דברייך ערוכים ומסודרים יפה בטוב טעם ודעת… העניין שצריך ךהביע רגשות שהם אפילו ילדותיים זה
    דבר אדיר.. אדם שגודל עם חסר חום כמו שרשמת חסר חום ברמה הישרדותית אז הוא יחווה את החיים כצד הרע
    יראה לרוב את הכוס הריקה ולא את המלאה אפילו שזה נכון שהיא חצי ריקה וגם נכון שהיא חצי מלאה הוא יעדיף ללכת לריקה והתפלסף על זה גם (אם הוא חכם) לפי דעתי אדם צריך לראות את הטוב שיש בעולם למצוא בכל
    דבר נקודות טובות ממש ולהסכים עם זה ביחד להיות רציונאלי ואנושי ולא להגזים (כי הגזמה מגיעה מתחושה של
    חוסר) כמו שאמר החכם ״אין מציאות. יש הסתכלות״ אדם שיסתכל תמיד על הצד הטוב בכל דבר ולא ידון לא את עצמו
    ולא אחרים גם אם זה הכי נכון לדון… זה האדם שתמיד יחווה סיפוק ורוגע ושלווה אדם כזה גם אם המציאות לא טובה בעליל אצלו היא תמיד הכי טובה כי אין מציאות יש הסתכלות קראתי מאמר מאוד יפה על זה שאומר שההבדל בין גן עדן לגהינום זה שבגהינום מענישים ובגן עדן לא מענישים אדם שיסתכל על הצד החיובי שבכל דבר ועניין זהו אדם שגם
    אם יראה גהינום הוא יראה גן עדן וזה כל המטרה שלנו בעולם הזה ההסתכלות. מי שמסתכל על חצי הכוס הריקה אז גם הגן עדן הוא גהינום כי גם במושלם חסר טת ה״לא מושלם״ וכו ומי שרואה את חצי הכוס המלאה זה יראה גם את הגהינום כגן עדן עלי אדמות כי בכל דבר ממש בכל דבר יש לפחות חצי כוס מלאה אם לא יותר.. הייתי שמח שתשתפי אותנו בעבודת קודש שלך שאני אישית תירגלתי והצלחתי. על הסתכלות על הטוב ולמצוא את הטוב שבכל דבר ולא לשפוט שןם אדם ואם כבר לשפוט אז לכף זכות.. תודה רבה ויום נעים ושליו מעריך אותך מאוד חני

    [Reply]

    חני Reply:

    אבי,
    זה כל כך נכון – היכולת לחוות את הטוב בחיים שלנו, היא מפתח מרכזי בצמיחה האישית שלנו.
    רק טוב!

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *