ספט 16 2013

הדרך המהירה לשמחה פנימית והקשר לאמא שרצחה את ילדיה…

הבוקר שמענו על אימא שרצחה את 2 ילדיה.

איך זה קורה??

אז זהו שזה קורה. וזה הרבה יותר פשוט ממה שנראה לנו…

כמעט כולנו מסתובבים בעולם עם כאב פנימי מאד גדול.

העניין הוא שאצל רובינו הכאב הרגשי הזה גדול מידי להתמודדות. ולכן הוא שוכן לו מודחק עמוק עמוק בתוך תת המודע שלנו. (הרחבתי בעבר על כל עניין הכאב, דפדפו בפוסטים :))

הבעיה היא, שכשהכאב הזה ששוכן לו שם בתוך תת המודע, הוא לא נמצא שם לבד. הוא נמצא שם עם עוד קשת גדולה של רגשות שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו להרגיש ולחוות. מאגר גדול של אנרגיה רגשית שאצרנו בתוכנו במהלך שנות חיינו.

זה בליל שלם של כאב, כעס, שנאה, הרס, אלימות וזעם ששוכנים שם בפנים תקועים ומתחילים לחולל שמות.

זה בליל שלם של נזקקות. של חוסר אונים. של חוויית נטישה. יאוש. חוסר שייכות וחווייה שאנחנו פגומים. לא ראויים ולא טובים מספיק.

אצל כל אחד ההדחקה של הבליל הרגשי הזה תתבטא אחרת, אצל אחד זה יתבטא כדיכאון, אצל אחר בתוקפנות. אצל אחד זה יתבטא באובססיות ואצל אחר בחרדות. אצל אחד זה יתבטא בחוסר תחושת משמעות ואצל אחר בחוסר יכולת להיות נוכח. אצל אחד זה יתבטא במחלה פיזית ואצל אחר בשטחיות. אצל אחד בקרירות מינית ואצל אחר במיניות מעוותת. אצל אחד בהתמכרות ואצל אחר בשליטת יותר.

כל אחד והביטוי שלו. כל אחד והכאב שלו.

המשותף לכולם היא תיבת הפנדורה שמלאה בסודות ופחדים ושוכנת בתוך תת המודע ומנהלת אותנו.

המשותף לכולם היא התנהלות דרך החסרים שלנו (להרחבה בנושא לחצו כאן) וחוסר בחירה אמיתית בחיים.

עד כאן הכל טוב ויפה(?!) ועדין לא כולנו רוצחים נכון?

אז מה שקורה הוא שאנחנו מוצאים לעצמנו סוג של איזון. אנחנו שמים משקולת גדולה בנפש. משקולת שתוודא, ששום דבר מהבליל הזה לא יצוף למילה למודע. ששום דבר לא יאלץ אותנו להתמודד עם מה שקשה לנו. ששום דבר מהבליל הסודי הזה לא ייחשף החוצה לאחרים.

המשקולת הזאת היא התדמית שלנו, האגו, החשיבות העצמית.

עם התדמית אנחנו בסדר. אנחנו אומנם חיים חצי חיים אבל לפחות אנחנו לא נאלצים להתמודד עם מה שמפחיד אותנו. עם העולם הרגשי הפנימי שלנו. עם מכלול החלקים של מי שאנחנו.

הבעיה מתחילה כשהמשקולת מתחילה להתערער. כשהמשקולת כבר לא מצליחה לחסום בצורה הרמטית ומתחילה זליגה מהבליל הפנימי הזה. זה יכול לקרות בסביבה לא תומכת ובזמני משבר.

ככל שהסביבה שלנו עוינת יותר והכאוס הפנימי שלנו גדול יותר כך אנחנו מועדים יותר לפורענות. כיוון שמתחילה זליגה של תוקפנות/זעם/הרס/ שנאה פנימיים. החוויה הפנימית הופכת ליותר ויותר קשה ובלתי אפשרית. זאת חוויה של משהו שסוגר עלינו ואנחנו נכנסים לפניקה הישרדותית מוחלטת.

וככל שהחוויה הפנימית שלנו מעורערת יותר ומוצפת יותר. וככל שהחוויה היא שהכל הולך וסוגר עלינו – מה שקורה הוא, שהאלימות הפנימית גואה וכבר אין מה שיכיל אותה. עולה מבפנים מין פרץ עצום של זעם שמשתלט על שיקול הדעת ומחפש לו פורקן.

תחשבו על אריה, שכלאתם אותו בכלוב קטן והתגריתם בו ללא הרף. הזעם שלו עולה ועולה ועולה וברגע שתינתן לו האפשרות הוא יפרוץ החוצה ויזרע הרס.

אנחנו לא יודעים מה עברה אותה אישה ועם מה היא התמודדה. אין לנו מושג איזה תסכולים פנימיים שלה מצאו את פורקנם על ילדיה. ואולי זאת בכלל החוויה שלה שהעולם הזה הוא כל כך רע ושהיא בכלל עושה עם ילדיה חסד בכך שהיא גואלת אותם מעולם כל כך אכזר. אבל מה שבטוח שהיא סבלה. וסבלה מאד.

ומה שבטוח, שבתוך כולנו קיימים חלקים שאיננו מודעים להם והם בעלי משקל ועוצמה רבים.

כל האנרגיה היצירתית הלא ממומשת שלנו. כל העוצמה שלנו. כל הרגשות והטראומות המודחקות שלנו עלולים יום אחד להתפרץ בלי שממש תהיה לנו שליטה עליהם. וגם אם הם רק יבואו לידי ביטוי כמחלה פיזית, זה לא ממש הרעיון הכי טוב…

אז מה באמת עושים עם זה? ואיך זה בכלל קשור אלינו לחג הסוכות?

אז זהו. שחג הסוכות הוא זמן שמחתנו. הוא זמן של שמחה.

שמחה אמיתית נובעת היישר מהלב.

הנביעה של שמחה (ואהבה) לאורך זמן אפשריים רק שפתחנו את הלב והסכמנו להרגיש את מה שבתוכו. רק שהסכמנו להתמודד באומץ עם עורלת הלב שמכסה ומפריעה לנו להיות בחיבור עם עצמנו. בחיבור עם עצם ההוויה שלנו.

עורלת הלב הזאת היא התדמית שמנסה למנוע מאתנו את הפינוי והריקון של כל מה ששוכן שם בפנים. את כל העולם הרגשי הפנימי שלנו.

רגשות הם בסך הכל תדרים של אנרגיה. ברגע שאנחנו מסכימים להרגיש אותם במלואם הם מתמוססים להם ונעלמים.

כשאנחנו מאפשרים לרגש לעבור דרכנו, הוא לא נתקע בתוכנו ולא תוסס לו לכאוס פנימי.

פשוט להסכים להתבונן פנימה, לראות את מה שקורה בפנים. להסכים להרגיש ולפנות מקום. להסכים לשחרר אחיזה ולאפשר לכל הבליל הרגשי הזה להתנקז החוצה ולפנות מקום לאהבה ולשמחה.

אז נכון. זה אולי נשמע פשוט אבל כשבאים לעשות את זה בפועל זה לפעמים מרגיש כמשימה בלתי אפשרית. זה מפחיד ומאיים ונראה גדול עלינו.

לא אוכלים את כל העוגה בבת אחת. וכך גם כאן בתהליך הריפוי לאט לאט ובעקביות והוא פשוט מתחולל…

השלב הראשון הוא פשוט לרצות.

השלב השני הוא להתחבר לגוף שלנו. להרגיש את הגוף שלנו.

השלב השלישי הוא לטפל בתדמית שלנו – להסכים לחשוף את הסודות והפחדים שלנו. להסכים להתכופף רגשית. להסכים להיפרד מהזהות האשלייתית שאנחנו חנוטים בתוכה. (גם על זה תוכלו להרחיב באמצעות דפדוף בפוסטים בבלוג)

והכי חשוב הוא, לא להסכים להתפשר על פחות ממה שאנחנו ראויים לו.

חיים מלאים באהבה ושמחה, הם החיים שאנחנו ראויים להם.

יותר מכל דבר זה בסופו של דבר מה שאנחנו באמת מחפשים.

אז במקום לרדוף אחרי דברים שלא באמת מחברים אותנו ללב ולמהות שלנו. במקום לרדוף אחרי דברים שמרחיקים אותנו מהנביעה הפשוטה והטבעית של השמחה הפנימית שקיימת אצל כולנו, פשוט תכווננו לאן שאתם באמת רוצים להגיע.

ואז תעשו רק את הצעד הבא. הצעד הבא תמיד נגיש לנו. תמיד אפשרי…

מאחלת לכם חג שמח מלא באהבה.

ספרו לי בתגובות איפה זה פוגש אתכם?

ואם אתם עדין לא מנויים על השרות המדהים שלי – "התובנה היומית שלך" בלחיצה כאן עשו זאת כבר עכשיו. זה בחינם – זאת תזכורת יומית מידי בוקר למייל על החיים שראויים לך. על החיים שנועדת לחיות.

:)

חני

נ.ב. ואם יש לכם ספק בנוגע לצעד הבא שעליכם לעשות תמיד אתם יכולים להתייעץ איתי באמצעות הטופס של צור קשר או באמצעות התגובות.

2 תגובות

2 תגובות לפוסט “הדרך המהירה לשמחה פנימית והקשר לאמא שרצחה את ילדיה…”

  1. סיוןבתאריך 17 ספט 2013 בשעה 6:33 am

    את כל כך צודקת שזה מפחיד אותי
    בכל מקרה תודה על הניעור
    סיון

    [Reply]

  2. osherבתאריך 25 ספט 2013 בשעה 9:57 pm

    הלוואי ומישהו אחד בעולם הזה היה מסוגל להבין את החושך הכאב והתיסכול שחווה אדם במצבים מסוימים בחיים.

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *