ינו 25 2015

את לא מתביישת? על דבר שטותי כזה כמו רצון – מפרקים משפחה?

מאת: בשעה 11:20 pm נושאים: התפתחות אישית

בין עשרות המיילים שהגיעו אלי בעקבות הפוסט הקודם שהעליתי הגיעו כמה מיילים שהשאלה הזועמת הזאת הייתה בהם.

איך יתכן שאת פוגעת בילדים שלך ובקדושת המשפחה רק בגלל העדר הרצון שלך?

במילים אחרות – איזה מקום יש בכלל לרצון שלנו כשזה עומד בניגוד לערכים אבסולוטיים (?!) או פגיעה באנשים אחרים (?!)

האמת, בתחילה לא חשבתי להתייחס לכך בפומבי. אבל ככל שרבו הפניות במייל. וככל שרבו השיחות הטלפוניות שערכתי עם אנשים במהלך השבוע האחרון התברר שזה נושא שמעסיק רבים וטובים

אז ככה.

בא נתחיל ביישור קו בנוגע להבנה של ההבדל בין רצון לצורך. בין חוויית החיים לריחוף חיצוני על פני החיים.

ישנם 2 דרכים לעבור את קצבת הימים המוקצבת לנו על פני האדמה כאן.

דרך אחת היא – לצפות בחיים. לשרת את החיים. לתת לזמן לעבור בלי ממש שהחיים יפגשו בנו.

איכשהו הימים עוברים וחולפים להם מבלי ממש לגעת בנו. החיים עוברים ואנחנו באיזשהו מצב של להתבונן בהם מבחוץ.

בצורת חיים כזאת, יש נקודת כאב כרוני עמום שכל הזמן מלווה אותנו. סוג של הרגשה שביננו לבין החיים, ביננו לבין אנשים אחרים יש איזשהו קיר זכוכית דק או עבה שמפריד ולא מאפשר לנו לגעת בדברים. לגעת בחיים.

בצורת חיים זאת, אנחנו יכולים להיות מאד יעילים. להתנהל נכון 'לפי הספר'. ללמוד את הדברים הנכונים. לעשות את כל מה שצריך. ואפילו להצליח בקנה מידה חברתי.

ועדיין, כשאנחנו נעצרים לרגע, אנחנו לא ממש מבינים לאן הלך הזמן? לאן נעלמו הימים שלנו? היכן עברו חיינו?

בחוויית החיים הזאת אנחנו לא לגמרי שייכים. לא לגמרי נוכחים. לא לגמרי חיים.

הדרך השנייה היא פשוט לחיות :)

לגעת בחיים עצמם. להיות נוכחים בחיים. לתת לדברים לגעת בנו בעומק הלב. להרגיש. לחוות. ליצור אינטימיות. לשמוח. לכאוב. להתקרב. להיפגע. להשתוקק. לרצות. להעז. לנסות. להיכשל. להיכוות. להצליח. לממש. לחיות.

בצורת חיים זאת, יש חיים.

החיים ואנחנו הם לא 2 קווים מקביליים. אלא אנחנו חלק מהחיים. החיים נחיים דרכנו.

בצורת חיים כזאת, חייב להיות רצון. הרצון הוא זה שמחבר אותנו לחיים.

הצורך משאיר אותנו מחוץ לחיים. הרצון מכניס אותנו לחיים.

תחשבו על זה ברמה הפשוטה ביותר של:

אני צריכה לעשות כביסה.

אני רוצה לאכול שוקולד.

בכביסה אני משרתת את החיים

כשאני אוכלת שוקולד אני חייה את החיים.

אז כן, ישנם רבדים ורמות של רצון.

יש רצון רציונאלי. רצון שכלי. רצון של הראש.

יש רצון רגשי. רצון של הלב שיש לו מקובלות חברתית.

ויש רצון אינטימי. רצון אישי של הלב שלי. של מי שאני. רצון שייחודי לי ללא קשר לחברה ולמקובל עליה.

בתכלס', זה מאד בסיסי.

תסתכלו על כל ילד קטן. ברור לו מאד מה הרצון שלו. מה הוא רוצה. ובאותה מידה תראו כמה הוא חי. כמה הוא מחובר לחיים. עם כל המשתמע מכך.

ברגע שהילד מתחיל להתבגר בטרם עת, בעקבות אכזבות, כאב, אמונות מגבילות של הסביבה, פחדים ודחייה – הילד הופך לכזה שהולך בתלם ועושה את מה שצריך.

לאט לאט הקשר בינו לבין הרצון שלו הולך ונעלם. והוא הופך לבובה חברתית שמה שמנהל אותה עמוק בפנים הוא הצורך באישור חיצוני ובחום.

כשלחיפוש שלנו אחר חום ואישור אנחנו עושים המרות רבות כמו חיפוש אחר אוכל. אחר מין. אחר הכרה. אחר מעמד. אחר חומר. אחר ריגוש. אחר סטטוס. יוקרה ועוד.

ככל שאני מתרחק מעצמי ומהרצון האותנטי שלי. ככל שאני מיישר קו עם הרצון של החברה. ככל שאני עובר ממקום של 'לחיות את החיים' ל'לשרת את החיים' זה כואב יותר. ובשביל להתמודד עם הכאב הזה אני משתמש בהגנות והדחקות מוצלחות יותר או פחות שהמשותף להם הוא אימוץ ערכים, אידיאולוגיות ואמונות שמקהים את הכאב ומשאירים אותי במקום.

אבל האמת היא, שעמוק בפנים. לא משנה איזה אידאולוגיה אימצתי. ובאיזה אמונה אני אוחז. עמוק בפנים לכל אחד מאתנו ישנו גרעין של רצון שלא מושפע משום דבר. גרעין רצון שרק רוצה להתממש.

ועכשיו, אחרי שהבנו קצת את הקשר בין רצון לחוויית החיים ובין הצורך לשירות החיים.

הגענו לנקודה הנפיצה והיא הרצון שלנו.

איך להתייחס לרצון שלנו? ומה בכלל לעשות אם אין לנו שום רצון?

הרבה מטופלים שאני פוגשת מתעסקים בעניין הרצון ב-2 צורות מרכזיות:

– הרצון שלי מול הרצון של האחר.

לאותם אנשים יש איזשהו רצון ברור. והקונפליקט הפנימי שלהם הוא במימוש של הרצון האישי שלהם מול הסביבה. מין חוויה פנימית שבמימוש הרצון שלי אני פוגע באחרים. ושאלות גדולות על המקום של האנוכיות:

כמה ללכת עם הרצון שלי ובכך לגרום לאחרים להיפגע?

ולהיפך, כמה להקריב את הרצון שלי רק בשביל אחרים?

מהו בכלל הרצון שלי?

מטופלים אחרים חיים בחוסר ידיעה מוחלט לגבי הרצון הפנימי שלהם. הם חווים כאב שנובע מחיים נטולי רצון עצמי. חיים בריק, חיים נטולי עניין ותשוקה.

אנשים שמרגישים שמשהו חסר בחיים שלהם ואין להם מושג מה חסר. אין איזשהו רצון למשהו ספציפי. יש סוג של שיממון שכל הזמן מלווה אותם.

– – –

כשאנחנו באים לעולם, אנחנו לא מבינים כלום בנוגע למשחק של החיים.

החיים מתווכים לנו בידי הסביבה שלנו. בתחילה באמצעות אמא. אחר כך גם אבא מצטרף ולאט לאט גם הסביבה הקרובה וכשאנחנו בגיל המתאים מצטרפים לשם סביבת המסגרת ה'חינוכית'.

האמת המרה היא, שאם נביט סביבנו – רוב האנשים מנוהלים דרך הפחדים שלהם ולא דרך הרצון העצמי שלהם.

רוב האנשים חיים חיים לא ממומשים.

רוב האנשים מוותרים על החיים בשביל הביטחון.

רוב האנשים חיים בקטן ומסתפקים בפיצויים כאלה ואחרים.

רוב האנשים מסתובבים עם כאב כרוני.

אותו רוב אנשים, הם גם זה שמתווך לנו את החיים.

והעולם שמתווך לנו הוא עולם מגביל, מלא בפחדים, סיכונים, אכזבות וכאב.

העדר דורש שהפרטים יהיו דומים – וכך אנחנו גדלים. כשהדרישה היא להידמות לאלה שסובבים אותנו. ולהצטיין שם.

כך שבתור ילדים קטנים, אין יותר מידי מקום לרצון האישי והאינדיבידואלי של כל אחד ואחד מאתנו.

והרצון העצמי האינדיבידואלי שלנו? רק הולך ומתרחק…

כשהמחשבה שמלווה כמעט כל אחד מאתנו היא שאם ניתן מקום לרצון שלנו זה יהיה רע. אפל. אנוכי ומסוכן.

כשאנחנו מבינים את כל זה אנחנו מבינים כמה דברים:

1. החינוך שקיבלנו הוביל אותנו למסקנה שרצון = אנוכיות

2. הרצון להידמות לסובבים אותנו ניתק אותנו מהרצון האישי שלנו

3. ללא רצון אנחנו משרתים את החיים ומעבירים אותם ללא חיבור אמיתי לחיים, שמחה ואהבה.

4. רצון = חיים. ללא רצון אין חיים.

וכאן אני עוצרת.

אני לא הולכת כאן להתווכח עם אף אחד

ובטח לא להתעמת עם אמונות מגבילות כמו רצון = אנוכיות

ועם פחדים סמויים שמא הרצון שלנו יוביל אותנו למקום רע. כמו השאלה הרווחת – ואם אני רוצה לגנוב/לרצוח/לאנוס וכו'.

יש להכל תשובות. ותשובות טובות. ומי שבאמת מחפש אותם, ימצא אותם.

אפילו כתבתי על זה פוסט בעבר.

מה שכן, אני מזמינה אתכם פשוט להסכים לשים סימני שאלה במקומות בהם יש לכם סימני קריאה.

ולבחון בכנות עם עצמכם –

כמה אתם חיים את החיים האלה וכמה אתם משרתים אותם?

כמה החיים פוגשים אתכם?

כמה אתם מאפשרים לעצמכם להיות נוכחים ולהטביע חותם?

כמה ממי שאתם אכן נוכח בחיים שלכם?

מה באמת אתם רוצים?

מה באמת הסיבות שאתם מוותרים על עצמכם ועל החיים שלכם במימוש העצמי, בזוגיות, במערכת היחסים שלכם או בכל תחום אחר בחייכם?

ולסיום אני מזמינה אתכם לשאול את עצמכם  את השאלה הנוקבת של ניטשה:

אילו נגזר עליכם לחיות את אותם חיים עצמם שוב ושוב עד נצח נצחים – כיצד היה הדבר משנה אתכם?

מחקרים מוכיחים שיותר אנשים מתחרטים בערוב ימיהם על מה שלא עשו מאשר על מה שעשו. החיפוש הזה אחר המוכר והידוע. אחר הביטחון – הופך להיות המכשלה הגדולה ביותר שלנו.

כשאנחנו חיים בצורה שנאמנה לעצמנו ולרצון הפנימי שלנו כ"כ הרבה בעיות נפתרות בבת אחת. דיכאון, חרדות, חוסר משמעות, חוסר ביטחון עצמי, בעיות פסיכוסומטיות ועוד – פשוט נעלמות מחיינו.

שווה לפחות לבדוק את זה…

מוזמנים לקרוא את הפוסט הזה שבו התייחסתי להיבטים נוספים של ההתעסקות עם האני הפנימי שלנו

חיבוק ויום נפלא,

חני

נ.ב ולא. אין בכל מה שאני כותבת לעודד אנוכיות או אגואיסטיות. רק שבכל צורה שהיא חייב להיות קודם 'אני' לפני שאנחנו באים ומנסים להפוך אותו ל'אין'.

נ.ב2 וכן. אני יודעת שנשארו הרבה שאלות ללא מענה. מטרת הפוסט המוצהרת הייתה פשוט לעודד אתכם להעז ולשאול שאלות…  רק ככה מוצאים תשובות.

20 תגובות

20 תגובות לפוסט “את לא מתביישת? על דבר שטותי כזה כמו רצון – מפרקים משפחה?”

  1. חנה נוימןבתאריך 26 ינו 2015 בשעה 9:41 am

    אמיצה ונוקבת. מזדהה לגמרי

    [Reply]

    חני Reply:

    תודה אשה יקרה!

    [Reply]

  2. רחלבתאריך 26 ינו 2015 בשעה 10:29 am

    על זה בדיוק נאמר ואהבת לרעך כמוך, אם לא תדע לאהוב את עצמך איך תאהב אחרים??
    פוסט מעולה ונכון!

    [Reply]

    חני Reply:

    ממש כך.
    תודה וחיבוק!

    [Reply]

  3. מיכל -מטפלת במוח אחד. יעוץ ותקשור.בתאריך 26 ינו 2015 בשעה 1:33 pm

    חני יקרה. מסכימה איתך מאוד. ורק מאירה: שימו לב לברור הרצון האמיתי המחובר לעומק הנשמה. על ידי התבודדות ודיבור עם ה' ועם הנשמה. שנזכה לחיות את שליחותינו האמיתית העליונה בכל הוויתינו.
    מחוברים לאור אין סוף. תמיד. לחבק את עצמינו ואת מציאות חיינו שאכן מושגחת עלינו בהשגחה פרטית. ולדעת לומר סטופ ולעשות את השינוי כשזה מתבקש. לא להיות תקוע, לא לחיות במוות מתמשך.
    אוהבת אותך.

    [Reply]

    חני Reply:

    מיכל יקרה,
    האהבה שלך נעימה.
    אכן, התבודדות זאת דרך מעולה לחיבור לרצון הפנימי והעמוק שלנו.
    חיבוק!

    [Reply]

  4. שרהבתאריך 26 ינו 2015 בשעה 5:21 pm

    שלום לך חני,
    קודם לאף אחד אין זכות לשפוט אותך למה בחרת לפרק את מסגרת הנישואים אבל יש לי כמה שאלות כבדות משקל, אני עצמי נשואה כמעט שלושה עשורים ועברנו יחד אני ובעלי שנים קשות מאוד בכל המובנים החל בעוני, קשיים בגידול הילדים ומשברים בחיי הנישואים אבל דווקא מתוך השנים הקשות צמחו השנים המאושרות, ייתכן שאני שייכת לאותם אלה מהדור הישן שלא ויתרו והחליטו לקוות לזמנים טובים יותר,
    ועכשיו לשאלות שלי,
    נניח שבעוד שנים כשילדייך יגדלו ויתחתנו ואחד מהם ירצה להתגרש מאותם הסיבות שאת התגרשת, האם תעודדי את הבן או הבת להתגרש?
    האם את באמת ובתמים מאושרת שהתגרשת? ממה שהבנתי מהדברים שסיפרת על עצמך,שבעלך לשעבר לא היה אדם אלים, מתעלל, מכה או משהו מהסוג הזה כי זה ברור שחייבים במצב כזה להתגרש אבל זה לא היה המצב אצלך, ממה שהבנתי בעלך לשעבר היה אדם טוב שעזר לך וניסה להבין אותך,
    וזו הסיבה שאני שואלת אם את באמת שלמה עם עצמך ומרגישה שעשית את ההחלטה הנכונה להתגרש? או שאולי וזה רק אולי אם היית מחכה עוד כמה שנים הקשר ביניכם היה משתפר ומגיע לגבהים חדשים?

    וכיועצת שעוסקת בתחום הזוגיות אני רוצה לשאול אותך, מדוע לדעתך יש הבדל כל כך גדול ועצום בין הדור של היום לדור של הורינו והורי הורינו בכל נושא הנישואים והזוגיות?
    מדוע הורינו סבינו וסבותינו הצליחו לבנות מערכת נישואים על בסיס חזק ויציב שהחזיק מעמד במשך ארבעים חמישים שישים שנה ואפילו יותר? ברור שחייהם היו הרבה יותר קשים ומלאי סבל מהחיים שלנו, להם לא הייתה טכנולוגיה ומודרניזציה כמו שיש לנו היום אבל להם היה משהו יקר שלמרבה הצער בדור שלנו זה כל כך חסר,

    מהו באמת סוד ההצלחה לשימור נישואים וזוגיות טובה ויציבה לאורך שנים רבות עד לשיבה טובה? מהו אותו הסוד שסבינו סבותינו והורינו ידעו ואנחנו לא יודעים?
    החיים לימדו אותי את מה שהספר הכי מתקדם על זוגיות לא יכול ללמד אותי, אחרי הכל נסיון חיים זה המורה הטוב ביותר שיכול להיות,
    תחשבי על זה חני, יכול להיות מעניין דווקא לחקור את הנושא הזה, אני מבינה מה בין אז להיום, אולי זה הגיל ואולי זה ניסיון החיים ואולי זה שניהם יחד,

    מאחלת לך בהצלחה רבה, שהקב"ה יעזור לך למצוא את הזיווג הנכון לך עד מאה ועשרים

    [Reply]

    חני Reply:

    יקרה,
    את שואלת שאלות טובות.
    אני לא אעודד את הילדים שלי להתגרש
    רק שאעודד אותם לא להתפשר על הטוב.
    וכן. בהחלט אעשה הכל בשביל להכין אותם מראש.
    לאפשר להם להגיע לזוגיות מתוך מקום שלם ואז הרבה יותר קל…

    אולי תמצאי כאן במאמר תועלת – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4600613,00.html
    הרבה הצלחה וטוב.
    חני

    [Reply]

  5. שירלי מילמונדבתאריך 26 ינו 2015 בשעה 5:23 pm

    חני היקרה, אומץ ליבך חוכמתך והפתיחות שלך מעוררת הערכה והערצה.

    מילותייך מדברות לאילו אשר מעיזים להתבונן מבלי להרגיש מאויימים בדברייך. אילו המתקיפים חזרה כנראה מרגישים מאויימים שהרי שאם לא.. מותר לשאול שאלות ולא להתקיף.

    אושר הינו מילה גדולה ומסע מרתק- ושכל אחד יעשה את מעשו באחריות מלאה. את, אין ספק לקחת אחריות מלאה על מסערך ובחוכמה, ובאומץ לב גדול משתפת את אילו אשר רוצים לשים סימני שאלה ולשבור התניות אשר בתוכם. בשום אחד מהפוסטים שלך אינך מעודדת לשבור מוסכמות חברתיות- אלא לשבור אמונות מגבילות וחוקים אשר אנשים בינם לבין עצמם מפחדים לחשוף.. כי מה יקרה? הם יתחילו לחיות? ומה היה הסיפור החדש..?

    תודה על פוסט ברור, חכם ואמיתי, ישר כוח את מדהימה!!!

    [Reply]

    חני Reply:

    אהובה,
    את מדהימה בעצמך!!!!
    חיבוק.

    [Reply]

  6. aaבתאריך 26 ינו 2015 בשעה 9:33 pm

    שלום לך,
    הדברים מאד עמוקים, ומנסיון אישי- רק מי שמתחיל להיכנס פנימה- לתוך עצמו- רגשותיו החבויים, ושאלות מהותיות על חייו שלו עצמו- רק הוא יכול להתחבר עם דברייך.
    מ"מ- לפרק משפחה זה תמיד ישמע ויראה דבר חריג, הנעשה בלית ברירה.
    אני מתאר לעצמי שלא היית עושה צעד גדול כזה ללא מחשבות רבות ובחינת הצדדים המסתעפים מכך.
    תודה והצלחה בדרכך.
    aa

    [Reply]

    חני Reply:

    תודה והצלחה גם לך!

    [Reply]

  7. טוליבתאריך 26 ינו 2015 בשעה 9:34 pm

    חני אני כולי דומע והאמת עוד לא יודע בדיוקעל מה המהומה…
    רציתי לציין משהו שונה הניבט בצורת הכתיבה של האישיות והאופי
    כשיש אנשים
    הבוחנים
    כל דבר וענין
    מנקודת מבט
    כה צרה
    אוי לנו מה זה? ההתבטאות, הצורה, ההתקפה ,האגרסיביות, המבט הבוחן מלמעלה… המזעור של הזולת…
    זהו לא טוהר, אלו אינם מידות טובות, זה לא תורני , לא יהודי,
    ויתירה מזאת תחושות כאב, צורך , חסכים, זהו משהו אישי וסובייקטיבי
    וגם בזאת יש קריטריונים תורניים שאם לא פורצים אותם אלא מחדדים ובונים ומלבנים הכול במסגרת המותר והאפשר —- אזי לאחר כל הנ"ל אין כל סמכות לאיש לחרוץ לשפוט את האחר בהתמודדויותיו בחוויותיו במסוגלותו
    תסמרנה שערות ראש כמה חורבן והרס לילדים, לחברה, לאנשים, וליהדות, כן וגם לדת וסבל יש מהללו בכל פינה

    וקצת לנקודה עצמה —וכי אין פרשת גירושיןוכי גדולים וטובים לא פעלו בכגון הא . מסכנים אותם אלו הנמצאים תחת המגף של האחר, החורץ דין הזולת, וכמה נאה מליצת ה"אמרי אמת", הוי דן -כלומר אם באת למנות עצמיך כדיין—קודם כל חובתך להפך בזכותו של הנידון…. וכידוע שזוהי ההלכה, ולפיכך מצוותך לדון אותו לכף זכות ! "ואל תדון את חברך עד שתגיע למקומו "-על כל המשתמע כולל התחושות והצרכים הסובייקטיביים…ומה יש כאן לחפש כשהכול כל כך ברור האם האנושות היהדות הדת שכל אחד יישאל קבעת עיתים לתורה ,עסקת בחוכמה היא עם פנים וצורה כזו!!!
    גם אם הנך חושב אחרת מה זו השלילה , הקיתון, קשוט עצמיך…..זה הלא יכול להכאיב לצרוב וכו'
    חני צעדת כברת דרך ואת תורמת המון לאחרים וירבו כמותך—ואז הרי הכול יהא כ"כ שונה ויותר טוב…
    ובינתיים, כשהאחר לא… אז אתה נלמד דבר אחד… להתנהג אחרת לכן מתגובה זו, ניתן להפנים איך לא מגיבים וכמה זה לא לעניין…

    [Reply]

    חני Reply:

    תודה רבה טולי!

    [Reply]

  8. רבידבתאריך 27 ינו 2015 בשעה 6:26 pm

    מדהים שאנשים עדיין חיים בחשיכה ולא חיים!!! ועוד שופטים אנשים אחרים שכן מעיזים לצאת מהמסגרת.
    צריך המון אומץ לעשות את מה שעשית.
    והלוואי ואנשים נוספים היו אמיצים ככה. כנראה שזה לא מתאים לכל אחד, אלא יש צורך ברמת התפתחות אישית ורוחנית גבוהה בשביל לסגל ראיית עולם שמאפשרת להיות "אנוכיים" אבל מאושרים בעולם הזה.

    בסופו של דבר זה חלק מהשיעור לנו כאן ובשורה התחתונה אם עושים זאת עם המון אותנטיות וחיבור עצמי הנפשות הקשורות למקרה נפגעות פחות, מאשר אם לא עושים זאת בכלל.

    [Reply]

    בני Reply:

    אז למה להתחתן מלכתחילה? אנוכיות ונישואים לא הולכים ביחד, אנוכיות ונישואים הם שני הפכים גמורים אחד לשני,
    מי שרוצה להיות אנוכי ומאושר שתבוא עליו הברכה אבל שישאר רווק, למה להתחתן ולהביא ילדים שיגדלו להורים גרושים? היום לא צריך להתחתן בשביל זוגיות, אפשר להיות בזוגיות גם בלי להתחתן,
    מה ההגיון בלהיות נשוי ואנוכי? כניראה שההגיון כבר לא קיים והרוחניות וההתפתחות האישית תפסו את מקומו של ההגיון הבריא והפשוט, בקיצור עולם הפוך,

    [Reply]

    חני Reply:

    בני,
    אני ממליצה לך לקרוא כאן את המאמר ולהבין לעומק מה קורה לזוגות נשואים ולמה לפעמים הזוגיות מתפרקת
    http://musaf-shabbat.com/2015/01/23/%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%AA%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%96%D7%95%D7%92-%D7%90%D7%97%D7%93-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%99%D7%A4%D7%A8%D7%97/

    הצלחה רבה!

    [Reply]

  9. yaelבתאריך 28 ינו 2015 בשעה 11:52 pm

    שלום לך חני,
    החיים הפגישו אותי עם נשים שלא היו ברות מזל כמוך ולכן אני יכולה להבין למה כל כך הרבה אנשים התקוממו נגדך.
    אם את באמת רוצה להבין מדוע קוממת עלייך כלכך הרבה אנשים אני מציעה לך ללכת לבקר במעון לנשים מוכות,
    נשים שמחוסר ברירה נאלצו לעזוב את הבית ולעבור עם הילדים למעון לנשים מוכות, אחרי שבמשך שנים הרגישו את נחת זרועם של בעליהן המתעללים, תקשיבי לסיפורים קורעי הלב שהם יספרו לך על ההתעללות מכל הסוגים שהם עברו והפחד מבן הזוג המתעלל שעדיין מלווה אותם כל שעה וכל יום, אחרי שהם יגמרו לספר לך יגיע תורך להראות להם את הפוסט, ספרי להם מאיזה בעל ניפלא התגרשת ולמה התגרשת, אני מבטיחה לך שעוד לפני שתגמרי לספר את הסיפור שלך יהיו כאלה נשים שבו ברגע הם ישמחו לחטוף את בעלך הניפלא ולתת לך את הבעל המתעלל שממנו הם ברחו,
    אולי אז תביני למה כל כך הרבה אנשים חושבים שאת לא יודעת להעריך את הבעל הניפלא שהיה לך ולכן גרמת להרבה מאוד אנשים להתקומם,
    אני לא בטוחה שתאשרי את התגובה שלי וגם אם לא תאשרי לפחות נתתי לך נקודה למחשבה וגם זה טוב.
    תודה ובהצלחה,

    [Reply]

    חני Reply:

    יקרה,
    כשאין לי אוכל אני מוכנה להסתפק בפת לחם ומים
    אבל כשיש לי כבר פת לחם ומים אני רוצה עוגה ויין
    אני מאחלת לך ולכל אחת מאותם הנשים שלא שפר עליהם גורלם לא לרצות להסתפק בחיי ביטחון אלא להרגיש ראויות גם לחיי אהבה.
    ובסוגרים, אולי אם היו מלמדים את הנשים האלה שהם ראויות ומותר להם לרצות וללכת לממש את הרצון שלהם – אף אחד לא היה מעיז להרים עליהם יד או להשפיל אותם.
    חיבוק והרבה אהבה,
    חני

    [Reply]

  10. רותםבתאריך 25 פבר 2015 בשעה 9:54 am

    היי חני!

    וואו ראיתי בעבר סרטונים שלך, ועכשיו רק נתקלתי בסיפור שלך.. וזה פשוט מדהים האומץ שלך.
    את מהממת!! ואל תתני לאף דעה של אנשים להכתיב לך את החיים…
    החיים הם שלך ואת בוחרת וצומחת איך שנראה לך, ואיך שמרגיש לך.
    אין באמת מסלול שכולם צריכים לצעוד בו. זו סתם אשליה…
    כיף לגלות את החירות הזאת :)
    כל הכבוד לך על האומץ לבחור בחיים.
    הרבה ברכה ושמחה..
    רותם

    [Reply]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובות

Switch to mobile version
x
הרשם עכשיו וקבל בחינם קורס ווידאו
בדרך להגשמה העצמית המלאה שלך!
דואר אלקטרוני *